נדין גורדימר: הסופרת שערכה את מנדלה
בשנת 1964, בעומדו בפני גזר דין מוות אפשרי במשפט ריבוניה, נשא נלסון מנדלה (Nelson Mandela) את הנאום שמסתיים במילים: "אני מוכן למות". אחת האנשים שעזרו לערוך אותו הייתה סופרת לבנה בת ארבעים מעיר כרייה מזרחית ליוהנסבורג. נדין גורדימר בילתה את שלושת העשורים הבאים בעשיית שני הדברים במקביל — כתיבת פרוזה ברמה גבוהה מספיק כדי לזכות בפרס בוקר ובפרס נובל, והסתרת מנהיגי הקונגרס הלאומי האפריקני בביתה בעת שהארגון היה מחוץ לחוק.
עיר כרייה ולב חלש
היא נולדה ב-20 בנובמבר 1923 בספרינגס (Springs), עיר כריית זהב ליד יוהנסבורג. אביה, איזידור גורדימר, היה שען יהודי ליטאי שהיגר לבדו בגיל שלוש-עשרה; אמה, חנה מאיירס, הייתה יהודייה בריטית מלונדון. הבית היה חילוני, והדוגמה הפוליטית המעצבת הגיעה מאמה, שייסדה מעון יום לילדים שחורים. משוכנעת שלבתה יש לב חלש, הרחיקה אותה חנה מבית הספר לתקופות ארוכות, והבידוד הוליד קוראת ואז סופרת: גורדימר פרסמה את סיפוריה הראשונים ב-1937, בגיל שלוש-עשרה, אם כי נתוני קרן נובל מציינים את הופעת הבכורה שלה בגיל חמש-עשרה. היא למדה בבית ספר קתולי וזמן קצר באוניברסיטת ויטווטרסראנד (University of the Witwatersrand), שם נחשפה לרנסאנס של סופיאטאון (Sophiatown) ופגשה, לראשונה, דרום אפריקאים שחורים כשווי ערך אינטלקטואליים ולא כמשרתים.
יוהנסבורג, 1948
היא עברה ליוהנסבורג ב-1948 — השנה שבה עלתה המפלגה הלאומית לשלטון והחלה לחוקק את משטר האפרטהייד — ופרסמה קובץ סיפורים קצרים, פנים אל פנים (Face to Face), ב-1949. הפריצה המכרעת הגיעה ב-1951, כאשר הניו יורקר (The New Yorker) קיבל את "צופה המתים" (A Watcher of the Dead), מה שהעניק לה קהל קוראים בינלאומי שהצנזורה הדרום אפריקאית לא יכלה לקחת ממנה. הרומן הראשון שלה, ימי השקר (The Lying Days), הופיע ב-1953. היא נישאה לרופא השיניים ג'רלד גאברון ב-1949, נולדה להם בת, אוריאן, והם התגרשו ב-1952; ב-1954 נישאה לריינהולד קסירר, סוחר אמנות יהודי-גרמני, ונשארה נשואה לו עד מותו ב-2001. בנם הוגו הפך לקולנוען. במשך יותר מחמישים שנה היא כתבה באותו בית ביוהנסבורג, שתוכנן על ידי הרברט בייקר.
שארפוויל והתפנית
שני אירועים ב-1960 הפכו סופרת ליברלית לסופרת מחויבת: מעצרה של חברתה בטי דו טויט (Bettie du Toit), וטבח שארפוויל (Sharpeville massacre). גורדימר הצטרפה לקונגרס הלאומי האפריקני בעת שהחברות בו הייתה עבירה פלילית. היא הסתירה את מנהיגיו בביתה. היא עזרה למנדלה לעצב את נאום ריבוניה. הפוליטיקה לא הייתה צדדית ליצירה ולא תחליף לה; היא הייתה החומר שממנו נוצרה. נושא כתיבתה הפך לעמדתו המוסרית של הפרט בתוך מערכת בלתי מוסרית — מה אדם הגון חייב, מה הוא עושה בפועל, והמרחק המדויק בין השניים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מוחרמת בבית, נקראת בכל מקום
המדינה הגיבה באמצעות מועצת הפיקוח על הפרסומים. עולם של זרים (A World of Strangers) הוחרם במשך שתים-עשרה שנים. העולם הבורגני המאוחר (The Late Bourgeois World) הוחרם במשך עשור. בתו של בורגר (Burger's Daughter), שפורסם ב-1979, הוחרם כליל ולאחר מכן הותר לפרסום שלושה חודשים לאחר מכן — היפוך שאמר יותר על העצבים של המשטר מאשר על עקרונותיו. בינתיים העולם קרא את ספריה. המשמר (The Conservationist) זכה בפרס בוקר ב-1974, ולפי קרן נובל, ביסס את המוניטין הבינלאומי שלה; אנשיו של ג'ולי (July's People) הגיע ב-1981. היא המשיכה לפרסם מסות לצד הפרוזה, ושני גופי היצירה התווכחו זה עם זה.
דוכן העדים
ב-1986 העידה להגנתם של עשרים ושניים פעילים נגד האפרטהייד במשפט הבגידה בדלמאס (Delmas Treason Trial). היא כיהנה כסגנית נשיא של ארגון PEN הבינלאומי והייתה ממייסדות הקונגרס של סופרי דרום אפריקה, והיא התנגדה לשליטת המדינה בספרות בעקביות ששרדה את חילופי השלטון — היא הייתה מוכנה לתקוף את הצנזורה תחת הקונגרס הלאומי האפריקני בדיוק כפי שעשתה תחת הלאומנים. ב-3 באוקטובר 1991 הוענק לה פרס נובל לספרות, שכן לדברי אלפרד נובל, היא "בתרומתה האפית המפוארת, הביאה תועלת גדולה לאנושות". היא הייתה כלת פרס נובל לספרות הראשונה מדרום אפריקה והאישה האפריקאית הראשונה שזכתה בו.
אחרי הנפילה
החופש לא הביא אותה לפרישה. לאחר האפרטהייד, גורדימר פנתה לאסון האיידס, מתחה ביקורת פומבית על הטיפול של ממשלת דרום אפריקה בו וארגנה רשימה בינלאומית של סופרים שיתרמו ל-Telling Tales, אנתולוגיה משנת 2004 שהכנסותיה הועברו לקמפיין לפעולה בטיפול (Treatment Action Campaign). היא צברה חמישה-עשר תוארי כבוד, חברות באקדמיה האמריקאית לאמנויות וספרות ב-1979, ואת לגיון הכבוד ב-2007. היא מתה בשנתה בביתה ביוהנסבורג ב-13 ביולי 2014, בת תשעים. מועצת הצירים היהודיים של דרום אפריקה כינתה אותה "אישה אמיצה ובעלת עקרונות שהשתמשה בכישרונותיה הספרותיים המופלאים כדי לדבר בשם המדוכאים".
מדוע נדין מכונה גאונה
האקדמיה השוודית לא השתמשה במילה הזו. היא אמרה "כתיבה אפית מפוארת", שזה מדויק ושימושי יותר. מה שהיה לגורדימר הוא כושר ראייה כפול ונדיר: היכולת להחזיק חיים פנימיים פרטיים ואסון פוליטי ציבורי באותו משפט מבלי לתת לאחד להפוך לאיור של האחר. הדמויות שלה אינן עמדות בוויכוח; הן אנשים עם מניעים מורכבים שהבחירות שלהם נושאות משקל היסטורי. הסיכום של קרן נובל עצמה מזהה את השיטה — סיפורים אינדיבידואליים בתוך מסגרת חברתית ופוליטית רחבה, המצטברים במשך שישים שנה לכדי דיוקן מתמשך של מדינה המשתנה. זהו הישג מבני לא פחות מאשר סגנוני, ומעט מאוד סופרים משמרים זאת לאורך קריירה שלמה מבלי להתקשח לתעמולה.
הטיעון שכנגד הוא אמיתי והיא לא הייתה מתחמקת ממנו. מעמדה אינו נפרד מהסיבה שלה; סופרת בעלת כישורים טכניים דומים הכותבת על פרברי שוודיה לא הייתה אוספת את הכבוד שזכתה לו, ופרס 1991 הגיע בדיוק כאשר האפרטהייד פורק, מה שמזמין את החשד שהעולם מחא כפיים לרגע לא פחות מאשר לגוף יצירה. היא הייתה גם אישה לבנה מיוחסת שכתבה מעבר לקווי הגזע על חוויות שלא חייתה, בעיה מתמשכת שהיא התמודדה עמה אך לא יכלה לפתור. והתואר "גאון" מתאים לה בכל מקרה בחוסר נוחות: הכישרון שלה לא היה המצאה מסנוורת אלא תשומת לב מוסרית — סבלנית, לא מחמיאה, מופעלת על אותו נושא במשך שישה עשורים עד שהפיקה את האמת.
מורשת
גורדימר השאירה רומנים, מסות וכרכים רבים של סיפורים, והוכחה שסופר יכול לשרת מצב חירום פוליטי מבלי לתת לו לשטח את הפרוזה. הספרים המוחרמים שלה האריכו ימים מעבר למועצה שהחרימה אותם. מה ששורד בבתו של בורגר ובאנשיו של ג'ולי אינו הדיווח אלא אי-הנוחות — הסירוב לתת לקוראים, כולל אלו האוהדים, לחמוק מהאחריות. היא נקראת כיום כסופרת הגדולה של השותפות לדבר עבירה: לא של הנבלים, אלא של האנשים ההגונים שחיו לצד הנבזות והיו צריכים להחליט, מדי יום, מה לעשות בנידון.