נדין טרנטיניאן (Nadine Trintignant), שנולדה בשם נדין מרקאן (Nadine Marquand) בניס בשנת 1934, פעלה בתעשיית הקולנוע הצרפתית במשך עשורים כתסריטאית, מפיקה ובמאית. הקריירה שלה החלה כעוזרת מעבדה בגיל 15, ובהמשך עברה לעריכה לפני שביססה נוכחות בימויית מובחנת שהתמקדה בדינמיקה המורכבת של יחסים בתוך המשפחה.
עבודת יסוד בעריכה
לפני שלקחה על עצמה את תפקיד הבמאית, צברה טרנטיניאן ניסיון טכני נרחב בעריכת סרטים. תפקידה הראשון כקרדיט היה עוזרת עורכת בהפקה של 1955 "ריפיפי" (Du rififi chez les hommes). לאורך סוף שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-60, היא תרמה לפרויקטים שונים, בהם "הפריזאית" (Une Parisienne), "לאון מורן, כומר" (Léon Morin, Prêtre) ו-"הצעדים האבודים" (Les Pas perdus), תוך שהיא משכללת את הבנתה בקצב העלילתי ובמבנה החזותי.
בכורת הבימוי וקולנוע אישי
טרנטיניאן עברה לביים עם הסרט הקצר מ-1965 "שבריריות, שמך אישה" (Fragilité, ton nom est femme). סרטה העלילתי מ-1967 "אהובי, אהובי" (Mon amour, mon amour) זכה למועמדות לדקל הזהב בפסטיבל קאן. בעקבות מות בתה התינוקת, פולין, בשנת 1970, היא ביימה את הסרט החצי-אוטוביוגרפי "זה קורה רק לאחרים" (Ça n'arrive qu'aux autres), שחקר את האבל באמצעות שילוב צילומים אישיים של בתה בתוך הנרטיב הבדיוני בכיכובם של קתרין דנב ומרצ'לו מסטרויאני.
נושאים פמיניסטיים ושיתוף פעולה משפחתי
לאורך שנות ה-70 וה-80, עבודתה נגעה לעתים קרובות בסוגיות פמיניסטיות ובמורכבות של דינמיקה בין בני זוג. בשנת 1971 היא חתמה על "מניפסט ה-343", הדוגל בזכויות רבייה. רבים מסרטיה הבאים, כגון "הקיץ הבא" (L'été prochain) ו-"בית הירקן" (La maison de Jade), המשיכו לחקור מערכות יחסים בין-אישיות. היא שיתפה פעולה לעתים קרובות עם משפחתה, כולל בעלה לשעבר ז'אן-לואי טרנטיניאן (Jean-Louis Trintignant), בנה ונסן טרנטיניאן-קורנו (Vincent Trintignant-Corneau) ובתה מארי טרנטיניאן (Marie Trintignant).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →עיסוקים ספרותיים וזכרונות
בנוסף לפילמוגרפיה שלה, טרנטיניאן כתבה רומנים וספרי זכרונות רבים. היצירה הספרותית שלה כוללת ספרות בדיונית כמו "הכובע שלך במלתחה" (Ton Chapeau au vestiaire) ו-"כמה ילדים" (Combien d'enfants). לאחר מותה של מארי טרנטיניאן ב-2003, היא הפיקה מספר יצירות אוטוביוגרפיות, כולל ספר הזכרונות "מארי, בתי" (Marie, ma fille), האוטוביוגרפיה הכללית שלה "הייתי צעירה פעם" (J'ai été jeune un jour), ומחווה לבן זוגה לטווח ארוך אלן קורנו (Alain Corneau), בשם "לקראת בקרים אחרים" (Vers d'autres matins).
עובדות מהירות
- לידה: 1934, ניס, צרפת - קרדיט עריכה ראשון: "ריפיפי" (1955) - בכורת בימוי: "שבריריות, שמך אישה" (1965) - מועמדות לדקל הזהב בקאן: 1967 עבור "אהובי, אהובי" - חתימה על מניפסט ה-343: 1971 - בן זוג: אלן קורנו (1973–2010) - קרדיט בימוי אחרון: "קולט, אישה חופשייה" (2003)
שאלות שקוראים שואלים
### אילו סרטים משקפים את חייה האישיים?
הסרט "זה קורה רק לאחרים" משנת 1971 הוא הדוגמה הבולטת ביותר, שכן הוא כולל צילומים אמיתיים של בתה המנוחה וחוקר את האבל של בני הזוג.
### האם היא עבדה עם בני משפחתה?
כן. היא שיתפה פעולה באופן קבוע עם ילדיה, מארי וונסן, ובעלה לשעבר ז'אן-לואי טרנטיניאן, בפרויקטים של כתיבה ומשחק.