מוחמד איקבל: המשורר שהוליד אומה
הוא לא החשיב את עצמו כמשורר. במכתב משנת 1936 כתב כי כאשר אנשים ייחסו לו תפקיד זה הוא חש "מבוכה", והתעקש שהוא רק "מצא מקלט בשירה" כדי להביע רעיונות שהיו גדולים מדי עבור פרוזה. עם זאת, כמשורר שכתב בפרסית ובאורדו, מוחמד איקבל (Muhammad Iqbal) עיצב מחדש את האופן שבו מיליוני מוסלמים בהודו הבריטית תפסו את הזהות העצמית, את הקהילה ואת האפשרות למדינה משלהם – מדינה שעדיין לא הייתה קיימת כשמת, ולא תקום במשך עוד תשע שנים.
בנו של חייט בקיימברידג' ובמינכן
איקבל נולד ב-9 בנובמבר 1877 בסיאלקוט, פנג'אב, לשייח' נור מוחמד, חייט, ולאימאם ביבי, אישה קשמירית שהייתה ידועה בקהילתה בנדיבותה. הוא החל לקרוא בקוראן בגיל ארבע ולמד ערבית ופרסית אצל סייד מיר חסן, לפני שסיים כמצטיין בכיתתו ב'סקוץ' מישן קולג''. במכללה הממשלתית בלאהור הוא השלים תואר ראשון ולאחר מכן תואר שני בפילוסופיה, כשהוא מדורג ראשון בתחום זה בכל אוניברסיטת פנג'אב. הישג זה הוביל אותו לאירופה: תואר ראשון בטריניטי קולג', קיימברידג', שם למד פילוסופיה ניאו-הגליאנית; הסמכה לעריכת דין ב'לינקולנ'ס אין'; וחשוב מכל, תואר דוקטור לפילוסופיה ממינכן, שלשמו למד על פי הדיווחים גרמנית בתוך שלושה חודשים. עבודת הדוקטורט שלו מ-1907, "התפתחות המטפיזיקה בפרס", שילבה בין סופיזם איסלאמי לבין ההכשרה הפילוסופית האירופית שזה עתה רכש – אותו שילוב שיגדיר כל דבר שכתב לאחר מכן.
עורך דין, פרופסור ומשורר
עם שובו ללאהור ב-1908, בנה איקבל שלוש קריירות מקבילות. הוא לימד פילוסופיה וספרות אנגלית במכללה הממשלתית, טען ביותר ממאה תיקים מתועדים לפני בית המשפט הגבוה בלאהור כעורך דין עד שזנח את עריכת הדין ב-1934, וכתב שירה שהאפילה יותר ויותר על שניהם. כ-12,000 הבתים שלו, כ-7,000 מהם בפרסית, נעו מהטון הפטריוטי והפסטורלי של שיריו המוקדמים באורדו – כולל "Saare Jahan se Accha", המושר עד היום בדרום אסיה – לעבר פילוסופיה של העצמי שאותה כינה "ח'ודי" (khudi).
ח'ודי: פילוסופיה של זהות עצמית
הח'ודי, שהוצגה באופן מלא ב-Asrar-i-Khudi (1915) ובספר המשלים לה Rumuz-i-Bekhudi (1917), גורסת כי העצמי אינו דבר שיש לכבות בתוך התמוססות מיסטית, כפי שדרשה חלק גדול מהמסורת הסופית, אלא ניצוץ אלוהי – הקיים, לטענת איקבל, באדם עצמו – שאדם חייב לחזק באמצעות אהבה, משמעת ופעולה עד שיהפוך מסוגל לעצב מחדש את העולם. זו הייתה הפרכה ישירה של הפטליזם שראה משתק את החיים הפוליטיים המוסלמיים, שנספג בחלקו מקריאתו את ניטשה, ברגסון וגתה, והיא זיכתה אותו בתואר אבירות בריטי על בסיס Asrar-i-Khudi בלבד. המזרחן האנגלי ר. א. ניקולסון (R.A. Nicholson), שתרגם את השיר, כתב כי "איקבל הגיע בתוכנו כמשיח והעיר את המתים לחיים" – הערכה של השפעה, לא הוכחה, אך כזו שבני דורו התייחסו אליה ברצינות. איקבל המשיך לפתח את הרעיון דרך Payam-i-Mashriq (1924), תשובתו ל"דיוואן מזרח-מערבי" של גתה; Zabur-i-Ajam (1927); והיצירה החזונית Javed Nama (1932), שבה רומי מנחה את המשורר, בסגנון דנטה, דרך הספירות השמימיות, ומוקדשת לבנו של איקבל.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שחזור המחשבה הדתית
בשנת 1930 נשא איקבל שש הרצאות במדראס, היידראבאד ואליגאר, שפורסמו ב-1934 תחת השם The Reconstruction of Religious Thought in Islam. שם טען כי המשפט האיסלאמי נושא "משמעות אזרחית" מובנית שהפכה את החילוניות לטעות קטגורית עבור חברות מוסלמיות, וכי "הטעות הגדולה ביותר שביצעה אירופה הייתה הפרדת הדת מהמדינה". הוא היה נוקשה באותה מידה כלפי העולמא שהואשמו על ידו בהקפאת המשפט האיסלאמי לחוסר תנועה, וכלפי לאומיות שחשב שהיא בלתי תואמת את הקהילה המוסלמית המוגדרת דתית. ההרצאות העניקו לפילוסופיה השירית שלו על הח'ודי מקבילה פרוזאית שיטתית והן נותרו יצירתו המצוטטת ביותר בלימודי איסלאם מחוץ לדרום אסיה.
אדריכל של רעיון בשם פקיסטן
הקריירה הפוליטית של איקבל התנהלה לצד עבודתו האקדמית: מזכיר משותף של הליגה המוסלמית של פנג'אב, חבר במועצה המחוקקת של פנג'אב, ופעמיים נשיא הליגה המוסלמית של כל הודו. בנאומו הנשיאותי באללהאבאד ב-1930, הוא הציע לאחד את פנג'אב, מחוז הספר הצפון-מערבי, סינד ובאלוצ'יסטאן לתוך "מדינה אחת", וכינה אותה "הגורל הסופי של המוסלמים" של צפון-מערב הודו – הביטוי הברור הראשון למה שהפך לדרישה לפקיסטן. הוא התכתב באופן הדוק עם מוחמד עלי ג'ינה (Muhammad Ali Jinnah), ואמר לו שהוא "המוסלמי היחיד בהודו כיום שהקהילה זכאית לשאת אליו עיניים להדרכה בטוחה", והוא נחשב במידה רבה למי ששכנע את ג'ינה לשוב מגלות מרצון בלונדון כדי להנהיג את הליגה. איקבל מת בלאהור ב-21 באפריל 1938, כשהוא מאזין, על פי המסורת, לשיר דתי של בולה שאה – תשע שנים לפני שפקיסטן קמה באוגוסט 1947.
חיים שלאחר המוות בינלאומיים
השפעתו של איקבל חרגה מהגבולות שעזר לשרטט. באיראן, השירה הפרסית שלו הפכה, על פי הביוגרפים שלו, לדלק עבור המהפכה של 1979: עלי שריעתי התייחס אליו כאל מודל לחיקוי, והמנהיג העליון עלי ח'אמנאי אמר מאוחר יותר כי אינו יכול "להצביע על אף [משורר שאינו דובר פרסית] שהשירה שלו ניחנה באיכויות השירה הפרסית של איקבל", כשהוא משבח שליטה בשפה שכינה "בלתי ניתנת לעלייה". סוקרנו מאינדונזיה כינה אותו "גיבור של פילוסופיה, ספרות ודת"; המשורר הלאומי של טורקיה מהמט אקיף ארסוי הושפע ממנו ישירות; הזמרת המצרית אום כולתום הלחינה את אחד משיריו. החוקרת דוברת הגרמנית אן-מרי שימל (Annemarie Schimmel) שיבחה את כישרונו "לארוג שטיח רחב של מחשבה מחוטים מזרחיים ומערביים" וכינתה אותו "משורר אוניברסלי".
מדוע מוחמד נקרא גאון
הטיעון לכינוי איקבל כגאון נשען פחות על תגלית בודדה ויותר על יכולת כפולה נדירה: פילוסוף אנליטי בעל הכשרה אירופית שיכול היה גם לכתוב, בשתי שפות, שירה טובה מספיק כדי שדוברי שפת אם ברחבי איראן ופקיסטן עדיין ידקלמו אותה כספרות ולא כדוקטרינה. השילוב הזה – הפיכת הניאו-הגליאניזם של קיימברידג' והפילוסופיה של ניטשה לחרוזים פרסיים מסוג מסנווי מבלי לצמצם אף אחד מהם לסיסמה – הוא יוצא דופן מספיק כדי שביוגרפים יחפשו את המילה הזו. קביעתו של ח'אמנאי כי הפרסית שלו הייתה "בלתי ניתנת לעלייה" ותיאורה של שימל אותו אורג "חוטים מזרחיים ומערביים" לשטיח אחד הם עדות עכשווית למיומנות ספציפית זו, לא הערצה מעורפלת. טיעון הנגד הכן הוא משמעותי: איקבל לא היה פילוסוף שיטתי מקורי בדרך שקאנט או אבן רושד היו; Reconstruction שואל את הפיגומים שלו מברגסון ווייטהד יותר מאשר הוא בונה אדריכלות חדשה, ומבקרים כמו וילפרד קאנטוול סמית' ופרילנד אבוט מתחו ביקורת על הפוליטיקה שלו ועל טבילתו הרדודה בקאנון המערבי שאליו פנה. מעמדו חב את הצלחתו לתזמון – אינטליגנציה מוסלמית בהודו הקולוניאלית שהייתה רעבה לפילוסופיה שימושית של הצהרת עצמי – לא פחות מאשר למקוריות.
מורשת
פקיסטן קראה על שמו שדה תעופה, אוניברסיטה, מכללה לרפואה ויום חג לאומי, ומכנה אותו המייסד האידיאולוגי שלה למרות שמעולם לא חי לראות את המדינה. מחוץ לפקיסטן, החיים שלאחר המוות שלו מוזרים וגדולים יותר: משורר-פילוסוף שנתבע על ידי מהפכנים איראנים, נשיאים אינדונזים ולאומנים טורקים כאחד, שכל אחד מהם מוצא בח'ודי טיעון שימושי להצהרת עצמי נגד פסיביות קולוניאלית או רוחנית. 'אקדמיית איקבל פקיסטן' ממשיכה לקטלג ולתרגם גוף עבודה שכעבור מאה שנה, עדיין נקרא לא פחות בשל הפילוסופיה שלו מאשר בשל החרוזים שלו.