מילרד פילמור: המייסד שאוניברסיטתו התנערה ממנו
ב-3 באוגוסט 2020 הסירה אוניברסיטת באפלו את שמו של מייסדה והקנצלר הראשון שלה מבניין אקדמי. האיש המדובר ניהל את המוסד משנת 1846 ועד מותו בשנת 1874 וסייע בהקמת מחצית מהתשתית האזרחית של העיר. הוא גם חתם, בתפקידו כנשיא ארצות הברית, על חוק העבד הנמלט ואכף אותו. הצהרת האוניברסיטה הודתה במובן מאליו: ההחלטה "נשארת החלטה פוגענית מאוד, במיוחד עבור אפרו-אמריקאים."
שלושים דולר והליכה הביתה
פילמור בא לעולם ב-7 בינואר 1800 בצפון מדינת ניו יורק, באזור שבין סירקיוז לאית'קה, השני מבין שמונה ילדים והבן הבכור. המשפחה עבדה את "האדמה הדלה והסלעית של מחוז קאיוגה" ו, כפי שמציין מרכז מילר בניסוח פשוט, "לעתים קרובות סבלה מרעב."
אביו חתם עבורו על חוזה שוליות בנעוריו אצל יצרן בדים בעיר אחרת. פילמור "תיעב את העבודה השחורה" וראה בתנאים ניצול; הוא לווה שלושים דולר, פדה את חוזהו וחזר הביתה ברגל. בחזרה במחוז קאיוגה הוא "בלע כל ספר שיכול היה להניח עליו את ידו" ונרשם לבית ספר בעיר סמוכה – תחילתה של השכלה שנרכשה כמעט כולה על פי החלטתו האישית.
המורה לה נישא
באותו בית ספר פגש את אביגיל פאוורס, "אישה צעירה אינטליגנטית מאוד ומשכילה" שלימדה אותו, השאילה לו ספרים ודחפה את שאיפותיו כלפי מעלה. היא הפכה להשפעה המכרעת בחייו. הם התארסו בשנת 1819 ונישאו בתחילת 1826, ונולדו להם שני ילדים, מילרד הבן בשנת 1828 ומרי בשנת 1832. בינתיים, אביו השיג לו משרת פקיד אצל שופט מקומי; הוא התקבל ללשכת עורכי הדין של ניו יורק בשנת 1823 ופתח משרד באיסט אורורה, ליד באפלו.
אנטי-בונים חופשיים ודרכים ואמצעים
הפוליטיקה שלו החלה בשערורייה. חטיפתו של בונה חופשי בשם ויליאם מורגן הציתה את הקמתה של המפלגה האנטי-מאסונית; פילמור הצטרף אליה וגויס להתמודד לבית המחוקקים של ניו יורק. הוא נבחר בשנת 1829, כיהן שלוש קדנציות באספה ועבד בעיקר על סיום המאסר בגין חובות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הוא נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית בשנת 1832 ונבחר מחדש שלוש פעמים עד 1843. הוא עמד בראש ועדת הדרכים והאמצעים מ-1841 עד 1843 וקידם את הטיעון למכסי מגן – הלב הפיסקלי של דוקטרינת הוויגים, שכן האנטי-מאסונים התמזגו לתוך המפלגה הוויגית עד 1834. פילמור יישר קו עם הנרי קליי ועם נטייתו של קליי לפשרה בנושא העבדות. בשנת 1847 הוא נבחר למבקר של ניו יורק ברוב גדול, מה שהפך אותו לבחירה הוויגית הטבעית לתפקיד סגן הנשיא בשנת 1848 לצדו של גיבור המלחמה זאכרי טיילור.
מוות בתשיעי ביולי
ב-4 ביולי 1850 ישב הנשיא טיילור לאורך נאומים ביום העצמאות, צעד לאורך נהר הפוטומק, חזר חם ועייף ו"שתה מי קרח ואכל כמויות גדולות של דובדבנים ופירות אחרים." בעקבות זאת הגיעו חמישה ימים של כאבי בטן עזים. רופאיו כינו זאת חולירע (cholera morbus). בסביבות השעה עשר בבוקר ב-9 ביולי הוא אמר לאשתו, "תמיד עשיתי את חובתי, אני מוכן למות," ומת. מילרד פילמור, איש שאיש לא בחר בו לתפקיד, היה לנשיא ארצות הברית.
הוא ירש את המשבר סביב הטריטוריות שנכבשו ממקסיקו והטיל את כובד משקלו מאחורי חבילת הצעדים הידועה כפשרת 1850. מייקל הולט, פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטת וירג'יניה, מעניק לתוצאה קרדיט נדיב: הפשרה מנעה "מאמריקה מלחמת אזרחים במשך יותר מעשור."
חוק העבד הנמלט
המחיר היה חוק העבד הנמלט של 1850, שנכלל באותה הסכמה. פילמור לא רק חתם עליו; הוא אכף אותו. פסק דינו של הולט על בחירה זו הוא ללא רחמים – בכך הוא "הבטיח כמעט בוודאות שהוא יהיה הנשיא הוויגי האחרון." המפלגה לא יכלה להחזיק מעמד. "הוויגים לא היו מלוכדים מספיק כדי לשרוד את סבך העבדות," כותב הולט, ומסלולו הפרו-עבדותי של פילמור האיץ את הקריסה. אוניברסיטת באפלו, בהסבירה את שינוי השם שלה בשנת 2020, הציגה את פסק הדין המודרני בפשטות: נשיאותו "זכתה לביקורת רחבה בשל תמיכתו בפשרת 1850, שכללה את חוק העבד הנמלט של 1850."
"שום-דבר" וחיים ארוכים לאחר מכן
ההפסדים הגיעו במהירות לאחר תום הכהונה. אביגיל מתה מדלקת ריאות שבה לקתה בהשבעתו של פרנקלין פירס בשנת 1853; בתם מרי מתה מחולירע בגיל עשרים ושתיים. בשנת 1856 התמודד פילמור שוב לנשיאות כמועמד של מפלגת "שום-דבר" (Know-Nothings), המפלגה האמריקאית האנטי-מהגרת, כשהוא מקבל "רק 21 אחוז מהקולות" – מספיק כדי לפצל את האופוזיציה ולסייע למנוע מהרפובליקני ג'ון פרימונט להגיע לבית הלבן. בתחילת 1858 הוא נשא לאישה את קרוליין מקינטוש, אלמנה עשירה מאולבני. כאשר המלחמה שבילה את הקריירה שלו בדחייתה סוף סוף הגיעה, הוא היה "יוניוניסט אדוק, שסייע בארגון גיוס ובמימון מאמצי המלחמה." הוא מת משבץ במרץ 1874.
מדוע מילרד מכונה גאון
אף היסטוריון רציני לא מכנה את פילמור גאון, וזה יהיה לא ישר לבנות טענה כזו. סיכומו של הולט הוא שהוא "כמעט אדם בלתי נראה בין הנשיאים," דמות "שנשכחה לחלוטין על ידי העם האמריקאי," שהישגיו, "אמנם לא גדולים, היו בכל זאת משמעותיים." אותו משפט אחרון הוא המקום בו טמון המקרה הישר.
מה שהיה לפילמור לא היה אינטלקט מהדרגה הראשונה אלא צורה טהורה יוצאת דופן של בנייה עצמית בשילוב עם יכולת חקיקתית ממשית. ילד מחווה רעבה קנה לעצמו את חירותו משוליות תמורת שלושים דולר לווים, לימד את עצמו מכל ספר שיכול היה למצוא, למד משפטים אצל שופט כפרי, ועלה לראשות ועדת הדרכים והאמצעים – התפקיד הפיננסי המרכזי בבית הנבחרים – ולאחר מכן לנשיאות. המיומנות שהוצגה בשנת 1850 הייתה פרוצדורלית וקואליציונית: היכולת לגייס קולות עבור חבילת צעדים לא פופולרית ש, על פי הערכתו של הולט, קנתה לאיחוד עשר שנים להן נזקק נואשות.
הטיעון שכנגד הוא חריף וכעת ממוסד. הצעד שבו הוא זוכה לקרדיט הגיע ארוז עם חוק העבד הנמלט, ופילמור בחר לאכוף אותו – החלטה מוסרית, לא עניין טכני, וכזו שהאוניברסיטה שלו מתארת כעת כפוגענית מאוד, במיוחד לאפרו-אמריקאים. הוא הרס את מפלגתו, והוא סיים את הקריירה שלו בראש תנועה מאורגנת נגד מהגרים. בשנת 2020 האוניברסיטה שייסד הסירה את שמו מבנייניה תוך שהיא מציינת בזהירות כי כיבודיו הקודמים "התבססו על תפקידו באוניברסיטה, לא על תמיכה במדיניותו או במורשתו כנשיא." זה בערך דמותו של האיש כולו: בונה באמת בבאפלו, והרסני באמת בוושינגטון. המילה עבורו היא כשיר, לא מבריק.
מורשת
האנדרטאות האמיתיות של פילמור הן אזרחיות ולא נשיאותיות. הוא ייסד את אוניברסיטת באפלו ושירת כקנצלר שלה במשך עשרים ושמונה שנים, והוא סייע בהקמת כמה מוסדות אחרים בעיר שאימץ. בזיכרון הלאומי הוא שורד כאיש שקנה לרפובליקה עשור וגבה ממנה את מחיר חוק העבד הנמלט, וכנשיא האחרון שהוציאה המפלגה הוויגית.