מיילס דייוויס (Miles Davis): הצליל של אי-הנגינה
בשנת 1935 ניתן לנער במזרח סנט לואיס חצוצרה ומורה, אלווד ביוקנן (Elwood Buchanan), שאמר לו לנגן ללא ויברטו – צלילים צלולים, טווח ביניים, ללא רטט. דייוויס (Davis) כינה אותו לימים "ההפקה הגדולה ביותר על חיי". חמישים ושש שנים לאחר מכן הפכה אותו צרפת לצירוף של לגיון הכבוד, ושר התרבות ז'אק לאנג (Jack Lang) כינה אותו הפיקאסו של הג'אז. בין לבין, הוא שינה את כיוון המוזיקה האמריקאית בערך חמש פעמים, ובכל פעם על ידי הסרת משהו.
אלטון, מזרח סנט לואיס, רחוב 52
הוא נולד כמיילס דיואי דייוויס השלישי (Miles Dewey Davis III) ב-26 במאי 1926 באלטון, אילינוי, למשפחה מבוססת. אביו היה רופא שיניים, אמו מורה למוזיקה וכנרת; המשפחה עברה למזרח סנט לואיס ב-1927 והחזיקה אחוזת 200 דונם בארקנסו. בגיל שתים עשרה, לדבריו, הפכה המוזיקה לדבר החשוב ביותר בחייו.
ביולי 1944 הצטרף ללהקה של בילי אקסטין (Billy Eckstine), שכללה את דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) וצ'ארלי פארקר (Charlie Parker). בספטמבר אותה שנה הוא נרשם לג'וליארד (Juilliard) והחזיק מעמד שלושה סמסטרים, ונשר באמצע 1945 כדי לנגן במשרה מלאה. לאחר מכן החליף את גילספי בחמישייה של פארקר ועשה את תקופת ההתמחות שלו ברחוב 52, עומד לצד המוזיקאי המהיר ביותר בחיים תוך כדי בניית סגנון מתוך חיסכון.
הנוเนט והמחט
באוגוסט 1948 דחה מקום בתזמורת של דיוק אלינגטון (Duke Ellington) ובמקום זאת הרכיב להקת תשעה נגנים עם ג'רי מוליגן (Gerry Mulligan) والمعבד גיל אוונס (Gil Evans), תוך שימוש בקרן יער וטובה – כלים שהג'אז לא מצא בהם שימוש. ההקלטות של ינואר ואפריל 1949 עבור קפיטול (Capitol) קובצו לימים כ-הולדת הקול (Birth of the Cool, 1957), והן כיוונו מחדש עשור של נגינה בחוף המערבי.
אז זה כמעט נגמר. לאחר טיול ב-1949 לפריז הוא הפך למכור קשה להרואין; הוא נעצר בגין החזקה בלوس אנג'לס ב-1950, ובשנת 1953 ההתמכרות הייתה נחלת הכלל דרך ראיון ב-DownBeat. הוא נגמל בדטרויט במשך כשישה חודשים וחזר לניו יורק בפברואר 1954 חזק מכפי שהיה מזה שנים.
ההתאוששות הניבה צליל חדש. חתום בלייבל פרסטיז' (Prestige) מאז ינואר 1951, הוא התרחק מהצפיפות של הביבופ לעבר הגישה המרווחת שמעריך אצל אחמד ג'מאל (Ahmad Jamal), ולעבר מעמעם ההרמון (Harmon mute) שהפך לסימן ההיכר שלו. ההופעה שלו בניופورت ביולי 1955 הפכה אותו לדמות לאומית, וג'ורג' אבאקיאן (George Avakian) החתים אותו בקולומביה (Columbia) תמורת מקדמה של 4,000 דולר.
החמישייה ו-*Kind of Blue*
החמישייה הגדולה הראשונה – ג'ון קולטריין (John Coltrane), רד גרלנד (Red Garland), פול צ'יימברס (Paul Chambers), פילי ג'ו ג'ונס (Philly Joe Jones) – הקליטה סשנים מראתון עבור פרסטיז' במאי ובאוקטובר 1956 שהניבו ארבעה אלבומים: Cookin', Relaxin', Workin' ו-Steamin'. במקביל החל שותפות של חמישה אלבומים עם גיל אוונס (Gil Evans) שהניבה את Miles Ahead (1957), Porgy and Bess (1959) ו-Sketches of Spain (1960), אשר שאבו השראה מרודריגו (Rodrigo) ופאיה (Falla).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →Kind of Blue הוקלט במרטין ובאפריל 1959. דייוויס (Davis) תכנן את המוזיקה סביב סגנון הפסנתר של ביל אוונס (Bill Evans); השמינייה לא ראתה שלושה מן הקומפוזיציות בטרם נכנסו לאולפן. בהשפעת התאוריות המודאליות של ג'ורג' ראסל (George Russell), היא החליפה רצפי אקורדים בסולמות – פחות הוראות, יותר מרחב. ה-NEA מכנה אותה אלבום הג'אז הנמכר ביותר בכל הזמנים; עד 2019 היא עברה חמישה מיליון עותקים בארה"ב, והקונגרס הכריז עליה כעל אוצר לאומי ב-2009.
בירדלנד, אוגוסט 1959
באותו חודש, מחוץ לבירדלנד (Birdland), שוטר בשם ג'רלד קילדאף (Gerald Kilduff) אמר לדייוויס (Davis) להמשיך הלאה. דייוויס אמר שהוא עובד שם. הוא נעצר; עד ראייה ראה את השוטר מכה בבטנו באלון לילה, ובלשים היכו אותו בראשו קשות עד כדי הצורך בחמישה תפרים. הוא זוכה מהפרת סדר בינואר 1960. פסק הדין שלו: התקרית "שינתה את כל החיים שלי ואת כל היחס שלי שוב, גרמה להרגיש מר וציני."
החמישייה השנייה, ואז חשמל
עד מאי 1963 שכר פסנתרן בן עשרים ושלוש, הרבי הנקוק (Herbie Hancock), ומתופף בן שבע עשרה, טוני וויליאמס (Tony Williams), שלדבריו גרמו לו להתרגש מחדש. יחד עם רון קרטר (Ron Carter) ומ-1964 ויין שורטר (Wayne Shorter), קבוצה זו הפכה להרפתקנית ביותר שלו. E.S.P. (1965) ו-Miles Smiles (1967) הובילו פוסט-ביבופ שנטש לחלוטין את רצפי האקורדים – "זמן ללא שינויים", קצב ללא הוראות הרמוניות.
In a Silent Way (פברואר 1969) הביא את צ'יק קוריאה (Chick Corea), ג'ו זאווינול (Joe Zawinul) וג'ון מקלפלין (John McLaughlin), וההאשמות על מכירת פיו תחיל מיד. Bitches Brew (1970) הגיע למקום ה-35 במצעד הבילבורד ועבר מיליון עותקים עד 2003; ב-1970 הופיע בפסטיבל האי וייט (Isle of Wight Festival) בפני כ-600,000 איש, הקהל הגדול ביותר בחייו. Get Up with It (1974) כלל את "הוא אהב אותו באטרף" ("He Loved Him Madly"), קינה בת שלושים דקות לאלינגטון שהזינה ישירות את המוזיקה האמביינטית של בריאן אינו (Brian Eno). אלבומי ההופעה החיה שבאו בעקבותיהם – Agharta, Pangaea, Dark Magus – זכו לביקורות שליליות רבות, ומבקרים ציינו את מנהגו לנגן כשגבו מופנה אל הקהל.
הדממה
לאחר פסטיבל המוזיקה של שפר (Schaefer Music Festival) בספטמבר 1975 הוא הפסיק. במשך חמש שנים לא היה כלום. באוטוביוגרפיה שלו תאר את ביתו באפר ווסט סייד (Upper West Side) כהריסה ותיעד את האלכוהול והקוקאין; טוני וויליאמס נזכר שהוא היה חולה עד צהריים. הוא עבר ניתוח להחלפת ירך בדצמבר 1975. קולומביה חידשה את החוזה שלו בכל זאת ב-1976 והקימה קרן לשלם לו בזמן שלא ייצר דבר.
הוא חזר ב-1980 עם האיש עם החצוצרה (The Man with the Horn), שזכה לביקורות גרועות ולהצלחה מסחרית. בינואר 1982 שבץ מוחי שיתק זמנית את ידו הימנית; סיסלי טייסון (Cicely Tyson), לה נישא בנובמבר 1981, חזרה מאפריקה כדי לטפל בו, ולאחר שלושה חודשים של דיקור סיני הוא החלים. היא גרמה לו לצייר, והוא צייר למשך כל שארית חייו. Tutu (1986), שהופק עם מרקוס מילר (Marcus Miller), נבנה מסינתסייזרים מתוכנתים, דגימות ולופים של תופים וזיכה אותו בגראמי ב-1987 – מוזיקאי ג'אז בן שישים המשתמש בכלי האולפן של העשור הבא.
מדוע מיילס מכונה גאון
המוסדות לא היו ביישנים. הקרן הלאומית לאמנויות (NEA), שהעניקה לו תואר מאסטר ג'אז ב-1984, מכנה אותו "ניתן לומר המוזיקאי המשפיע ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה", בחזית הז'אנר למעלה מארבעים שנה. בריטניקה מדרגת אותו לצד ארמסטרונג, אלינגטון ופארקר כאחת מארבע הדמויות המרכזיות בהיסטוריה של המוזיקה. היכל התהילה של הרוק אנד רול צרף אותו ב-2006 כ"אחת הדמויות המרכזיות בהיסטוריה של הג'אז."
היכולת המסוימת היא כפולה. ראשית, חיסור: ההוראה של ביוקנן להוריד את הויברטו הפכה לשיטה לכל החיים, והחידושים של דייוויס היו כמעט כולם הסרות – הצפיפות של הביבופ, ואז שינויי אקורדים, ואז הוראות הרמוניות לחלוטין, ואז הגבול בין ג'אז לכל השאר. שיתוף פעולה. הוא זיהה את קולטריין, הנקוק, וויליאמס בגיל שבע עשרה, שורטר, זאווינול, קוריאה ומקלפלין בטרם העולם עשה זאת, ובנה חדרים שבהם הפכו להיות עצמם.
המקרה הנגדי משמעותי. הוא מעולם לא היה החצוצרן המחונן ביותר מבחינה טכנית של תקופתו, ורבות ממה שנושא את שמו היה שיתופי: גיל אוונס כתב את העיבודים, Kind of Blue תוכנן סביב סגנון הפסנתר של ביל אוונס, ג'ורג' ראסל סיפק את התאוריה המודאלית, ותאו מאצ'רו (Teo Macero) ערך את ההקלטות החשמליות לצורתן המוגשת. העבודה באמצע שנות ה-70 נדחתה על ידי מבקרים רבים באותה עת. והוא היכה את אשתו פרנסס טיילור (Frances Taylor), דבר שהודו בדפוס – "בכל פעם שהכיתי אותה, הרגשתי רע." הגאון מתאר את התקליטים. הוא אינו משתרע על האדם.
מורשת
הוא הופיע במונטרה ב-8 ביולי 1991 עם תזמורת תחת ניצוחו של קווינסי ג'ונס (Quincy Jones), כשהוא מבצע את עיבודיו של גיל אוונס בפעם הראשונה מזה שלושה עשורים. הופעתו החיה האחרונה הייתה בהוליווד בול (Hollywood Bowl) ב-25 באוגוסט. הוא מת ב-28 בספטמבר 1991, בגיל שישים וחמש, מהשפעות משולבות של שבץ מוחי, דלקת ריאות ואי-ספיקת נשימה.
הייתה לו יד בביבופ, קול ג'אז, הארד ג'אז, ג'אז מודאלי, פוסט-ביבופ ופיוז'ן – שישה מהלכים בחיים עובדים אחד – והשפירתו המשיכה לתוך רוק, פאנק, קומפוזיציה קלאסית והיפ-הופ, האחרון שבהם עבד עליו ב-Doo-Bop, ששוחרר לאחר מותו ב-1992. הנגינה בחצוצרה תמיד הייתה הדבר הפחות משמעותי בה. מה שהוא עשה באמת היה להמשיך להחליט, מדי כמה שנים, שהדבר שהוא זה עתה שכלל הסתיים.