מישל סר: הפילוסוף שסירב לבחור צד

בתרבות אינטלקטואלית צרפתית הבנויה על מחנות יריבים – סטרוקטורליסטים מול פנומנולוגים, מדענים מול הומניסטים – מישל סר (Michel Serres) בילה שבעה עשורים כאיש שלא הסכים לבחור. הוא כתב על לוקרציוס (Lucretius) ועל תרמודינמיקה באותה פסקה, לימד ניווט ימי לפני שלימד פילוסופיה, וסיים את הקריירה שלו בהרצאות באוניברסיטת סטנפורד (Stanford) מול קהל שעמד על רגליו, שכן כפי שאמר עמיתו, הוא היה "פילוסוף של העם".

מהגארון ועד האקדמיה הימית

סר נולד ב-1 בספטמבר 1930 באז'ן (Agen) שבדרום-מערב צרפת, בן לאדם שהפעיל עסק של דוברות וחפירה בנהר הגארון – ילדות שעברה, פשוטו כמשמעו, בצפייה בסחורות ואנשים הנעים לאורך ערוצי תחלופה, דימוי שיחזור ויופיע לאורך כל עבודתו המאוחרת על רשתות ותקשורת. הוא קיבל תעודת בגרות מדעית וספרותית בתיכון מונטן (Lycée Montaigne) בבורדו בשנת 1947 ותואר ראשון במתמטיקה מאוניברסיטת בורדו ב-1950, לפני שנכנס לבית הספר הנורמלי הגבוה (École Normale Supérieure) בפריז בשנת 1952, שם דורג ראשון במחזור שלו. הוא שירת כקצין ימי במהלך משבר סואץ ב-1956, פרק זמן שהותיר בו חיבה לכל החיים למטאפורות ימיות וקרטוגרפיות. בתוך כך, קריאת "כובד וחסד" (Gravity and Grace) מאת סימון וייל (Simone Weil) הובילה אותו מהמתמטיקה לעבר הפילוסופיה; הוא עבר את מבחן האגרגסיון (agrégation) בפילוסופיה ב-1955, וב-1968 השלים דוקטורט על המערכות המתמטיות של לייבניץ (Leibniz), בהנחיית האפיסטמולוג גסטון בשלאר (Gaston Bachelard).

פרופסור נודד

קריירת ההוראה של סר עברה דרך קלרמון-פראן (Clermont-Ferrand), שם היה עמיתו של מישל פוקו (Michel Foucault) בסוף שנות ה-50 ושנות ה-60, דרך האוניברסיטה הניסויית הרדיקלית פריז VIII בונסן (Vincennes) בשנים 1968–1969, ולאחר מכן לקתדרה בת עשרים ושבע שנים בהיסטוריה של המדע בסורבון (Sorbonne) החל מ-1969. ב-1984 הוא הוסיף משרת פרופסור באוניברסיטת סטנפורד, אותה החזיק לצד תפקידו בפריז במשך כמעט שלושה עשורים, כשהוא טס לקליפורניה פעמיים בשנה כדי להעביר הרצאות בנות שעתיים שלרוב היו צפופות מהאולמות שבהם התקיימו. עמיתו מסטנפורד רוברט הריסון (Robert Harrison) כינה אותו אחד ההומניסטים הגדולים של תחילת המאה ה-21, מתרגל של "הומניזם אנציקלופדי" ש, כדברי עוזרת המחקר הוותיקה שלו אודרי קאלפאס-סטרבלה (Audrey Calefas-Strebelle), "יצר קהילה בסטנפורד שהייתה מיוחדת מאוד". בשנת 1990 העניקה לו המדינה הצרפתית את הכבוד האינטלקטואלי הגבוה ביותר שלה, בחירה לאקדמיה הצרפתית (Académie française), טקס שהתקיים בשנה שלאחר מכן במעיל הטקסי הירוק ובחרב של ה"בני אלמוות".

הרמס, רשתות וקוואזי-אובייקט

הפילוסופיה של סר מתנגדת לסיכום כיוון שזו הייתה בדיוק הנקודה: הוא רצה לפרק את החומות בין הדיסציפלינות במקום לבנות מערכת בתוך אחת מהן. סדרת ספריו בת חמישה כרכים "הרמס" (Hermès), שפורסמה בין 1969 ל-1980, לקחה את אל השליחים היווני כסמל לתנועה בין המדע למדעי הרוח – הרעיון שהידע נוסע, מתורגם ומתעוות במעבר, בדומה לסירות שאביו נהג להוביל במורד הגארון. הוא הציג את המושג "קוואזי-אובייקט", המאויר על ידי כדור רוגבי: דבר שמועבר מאדם לאדם ובמהלך ההעברה מגדיר מי שייך ברגע זה לקבוצה ומי לא – דימוי תמציתי לאופן שבו אובייקטים מארגנים יחסים חברתיים במקום רק לשבת בתוכם כאבן שאין לה הופכין. ב"החוזה הטבעי" (Le Contrat Naturel, 1990) הוא הציע "חוזה טבעי" המרחיב מעמד משפטי ואתי לכדור הארץ עצמו, ובכך הקדים בעשורים דיונים על זכויות אקולוגיות. רב-המכר המאוחר שלו "אצבעונית" (Petite Poucette, 2012), שיר הלל לדור שגדל על טלפונים חכמים, מכר כ-270,000 עותקים בצרפת והפך אותו, באופן בלתי סביר עבור פילוסוף מדע בשנות ה-80 לחייו, לפרשן של הנוער הדיגיטלי.

הנרטיב הגדול

בעוד בני דורו הפוסט-מודרניים כמו ז'אן-פרנסואה ליוטאר (Jean-François Lyotard) הכריזו על סוף עידן "הנרטיבים הגדולים", סר בנה אחד כזה בכל זאת: "נרטיב גדול" (grand récit) העוקב אחר ארבעה סיפורים משולבים – לידת היקום, היווצרות כדור הארץ, הופעת החיים וקשת ההיסטוריה האנושית – כחוט אחד רציף מהמפץ הגדול ועד ימינו. הוא קרא לדמות היברידית שכינה "tiers-instruit", ה"מושכל השלישי" או הטרובדור של הידע, אדם שאינו שייך לחלוטין לאף דיסציפלינה אחת אך נושא רעיונות בין כולן, מעין דיוקן עצמי. הוא הבחין בחדות בין "élever" (גידול ילד), "instruire" (הדרכה) ו-"éduquer" (חינוך במובן המלא ביותר), בטענה שהוראה אמיתית מתחילה בהקשבה ולא בהעברה – "לדבר אל מישהו זה קודם כל להקשיב לו".

מוח שעוצב על ידי הפצצה

סר ייחס את מקור כל הפרויקט הפילוסופי שלו לזעזוע היסטורי אחד: הטלות הפצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, שהכו בו כצעיר ושכנעו אותו שהמדע יצר סוג של אלימות שהפילוסופיה אינה יכולה עוד להתייחס אליה כמחלקה נפרדת מהאתיקה. השכנוע הזה עובר דרך האנטי-מיליטריזם שלו, ההתעקשות שלו על חיבור תולדות המדע לשאלות של נזק ואחריות, וכתיבתו האקולוגית המאוחרת. במהלך חייו הוא פרסם יותר משבעים ספרים, החל ממחקרים טכניים על לייבניץ ועד להגות פופולרית על חמשת החושים, הזקנה והאינטרנט, והוא סייע בהקמת הוצאת הספרים Éditions Le Pommier ב-1998 במיוחד כדי להנגיש רעיונות רציניים לקוראים כלליים – דחף דמוקרטי שגם הפך אותו לתומך מוקדם וקולני של ויקיפדיה וידע בגישה חופשית.

מדוע מישל סר מכונה גאון

המקרה של גאונות כאן מבוסס בצורה יוצאת דופן על תגובת דיסציפלינה הידועה בהתנגדותה לשבח את עצמה: סר נבחר לאקדמיה הצרפתית, החותמת המוסדית האולטימטיבית להצטיינות אינטלקטואלית צרפתית, ועמיתיו בסטנפורד שעבדו לצדו במשך שלושים שנה תיארו אותו לא רק כמשכיל, אלא כאחד המוחות ההומניסטיים הגדולים של תקופתו, המסוגל להחזיק במתמטיקה, פיזיקה לוקרציאנית, ביוכימיה ותיאוריה ספרותית בטיעון אחד מבלי לשטח אף אחד מהם. זהו הישג קוגניטיבי ספציפי – טווח סינתטי ולא עומק בתלם אחד – וזו האיכות שמעריציו שיבחו למעשה: הביטוי של רוברט הריסון "הומניזם אנציקלופדי" מתאר יכולת לנוע בשטף בין אוצרות מילים שרוב החוקרים מבלים קריירה שלמה בלמידת אחד מהם. הטענה הנגדית הכנה היא שאותה התפשטות עוררה האשמות על עמימות מצד מבקרים בעלי אוריינטציה אנליטית יותר, שמצאו את הפרוזה שלו אסוציאטיבית וקשה להצמדה לטענות בנות הפרכה, וכי עבודתו הפופולרית המאוחרת החליפה חלק מהקפדנות של מחקריו המוקדמים על לייבניץ לטובת נגישות. הוא היה, בקיצור, יותר מחבר רעיונות מאשר בונה טיעונים – גאון של סינתזה, לא של הוכחה.

מורשת

סר מת מסרטן הריאות בפריז ב-1 ביוני 2019, בגיל שמונים ושמונה, והותיר אחריו את אשתו סוזאן, ארבעה ילדים, ועשרים ושניים נכדים ונינים. הוא הותיר גוף עבודה שסירב לקבל את הפיצול האינטלקטואלי החד ביותר של המאה העשרים – בין "שתי התרבויות" של המדע ומדעי הרוח – ודור של קוראים, מרונו לאטור (Bruno Latour) ועד אלפי הקוראים הצרפתים הרגילים של "אצבעונית", שמצאו במעבר הגבולות הבלתי פוסק שלו מודל לחשיבה על טכנולוגיה, אקולוגיה וחינוך כפנים של בעיה אחת רציפה ולא כשדות נפרדים.