מישל סארזן: המנתח שקרא את שממת צרפת החדשה

בבוקר מאי בשנת 1700, בחדר הניתוחים של הוטל-דייה דה קוויבק (Hôtel-Dieu de Québec), כרת מישל סארזן גידול משדה של נזירה בשם מארי ברבייה דה ל'אסומפסיון (Marie Barbier de l'Assomption) – ניתוח שנראה כי הוא הכריתה הראשונה שבוצעה בצפון אמריקה. היא חיה עוד שלושים ותשע שנים. זו הייתה אחת ממאות פעולות קטנות וזהירות שבאמצעותן מנתח מלכותי בעל שכר צנוע, שהוצב במושבה שרוב אירופה החשיבה כקושי ששווה בקושי את חציית האוקיינוס, הפך, כמעט במקרה, למדען הפעיל הראשון שקנדה הצמיחה.

מבורגון לקצה האימפריה

סארזן נולד ב-5 בספטמבר 1659, בכפר הבורגונדי נואי-סו-בון (Nuits-sous-Beaune) (ישנן רשומות המציינות את הכפר השכן ז'ילי-לה-סיטו (Gilly-lès-Cîteaux)), בנם של קלוד סארזן, פקיד במנזר סיטו, ומדלן דה בונפוי (Madeleine de Bonnefoy). הוא הוכשר כמנתח בצרפת ובשנת 1685 קיבל משרה כמנתח של כוחות המלך בצרפת החדשה – הצבה קולוניאלית שגרתית שהציבה אותו, בתוך שנה, כאחראי על הרפואה בכל המושבה כמנתח הראשי הראשון שלה. מאוחר יותר חזר לזמן קצר לצרפת, למד בפריז ובריימס בין 1694 ל-1697 והשלים דוקטורט ברפואה בריימס. שם הוא גם למד בגן המלכותי לצמחים (Jardin Royal des Plantes) תחת ז'וזף פיטון דה טורנפור (Joseph Pitton de Tournefort), הבוטנאי השיטתי המוביל של התקופה – חניכות ששינתה את מסלול חייו. ב-1699 הוא מונה לרופא הראשי של המושבה, משרה שהגיעה עם שכר שנתי צנוע (כ-300 עד 600 ליברות, נמוך בהרבה ממה שהרוויחו עמיתיו בלואיזיאנה) ונסיעות מתמידות בין בתי החולים של קוויבק ומונטריאול, בארץ שהוא תיאר במרירות כקשה יותר לחצייה מכל אירופה.

עבודתו של מנתח במושבת ספר

הקריירה הרפואית של סארזן נקראת כרשימת מצאי מתמשכת של קשיי המושבה. הוא ניהל התפרצות אבעבועות שחורות על סיפון האונייה "דיליז'נט" (Diligente) בנמל קוויבק, טיפל במגיפות שפקדו מעת לעת את ההוטל-דייה, ביצע נתיחות לאחר המוות והעיד כמומחה בתיקים פליליים, וחיבר מסה על דלקת קרום הריאה שאותה שיבח מושל מאוחר יותר, לה גליסונייר (La Galissonnière). הוא שימש כרוקח וסינן מועמדים למשרות כירורגיות בבית החולים, ועד 1707 מונה למועצה העליונה (Conseil Supérieur) של המושבה, ובהמשך הפך לשומר החותם שלה. דבר מכל אלו לא הפך אותו לעשיר: הוא הפסיד כסף בשותפות דיג במפרץ סנט לורנס, השקיע הון במחצבת צפחה על אדמתו שהתגלתה כסלע דל, ואיבד בית בשריפה. הוא מת, במילותיו של אחד הביוגרפים, בעוני יחסי, למרות עשרות שנים בשירות המלכותי.

התכתבות עם האקדמיה: חוקר טבע מתוקף תפקידו

מה שמייחד את סארזן מכל מנתח קולוניאלי אחר בדורו הוא הקריירה השנייה שבנה כולה באמצעות מכתבים. ההוראה של טורנפור העניקה לו גשר לפריז, וב-1699 הוא מונה רשמית ככתב – בתחילה לטורנפור עצמו, ולאחר מותו של טורנפור ב-1717, לפיזיולוג רנה-אנטואן פרשו דה ראומור (René-Antoine Ferchault de Réaumur). הוא גם החליף דגימות ותצפיות עם הבוטנאים סבסטיאן ואיאן (Sébastien Vaillant) ואנטואן דה ז'יסייה (Antoine de Jussieu) ועם מזכיר האקדמיה, האב ביניון (Abbé Bignon). במשך כמעט שלושה עשורים הוא שלח מעבר לאוקיינוס צמחים מיובשים, נתיחות אנטומיות ותצפיות כתובות, מבלי לבקש הכרה וקיבל מעט יחסית בימי חייו – דגימות העשבייה שלו נמצאות כיום במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע (Muséum National d'Histoire Naturelle) בפריז ובעשבייה השראריאנית באוקספורד, עדות שקטה למערכת יחסים מקצועית שהפכה אותו, למעשה, לעיניה של האקדמיה בצפון אמריקה.

קריאת הארץ: בוטניקה וזואולוגיה בשטח

לתפוקה המדעית של סארזן אין ספר גדול אחד מאחוריה – היא שורדת במקום זאת כפסיפס של דגימות, מכתבים וזיכרונות קצרים, רבים מהם שולבו בפרסומים של אחרים. הוא זיהה את השרשפיר (Aralia nudicaulis) וב-1701 שלח לגן המלך (Jardin du Roi) את הדגימה הראשונה של ג'ינסנג קנדי. הוא קיטלג את הצמח הטורף סרצניה (Sarracenia purpurea), והציע – בצדק, יותר ממאה וחצי שנים לפני שצ'ארלס דרווין אישר זאת ב-1875 – שהצמח מעכל את החרקים שהוא לוכד. הוא תיעד שימושים רפואיים ילידיים בצמחי בר: ארום קנדי (Arum canadense) לגידולים, אראליה קנדית (Aralia canadensis) לכיבים, מיני אסטר להתקפים, ואנג'ליקה קנדית כחומר הרגעה. בצד הזואולוגי הוא הפיק דיווחים אנטומיים מפורטים על הבונה, האונדטרה, הדרבן, כלב הים והגרגרן (Histoire anatomique du carcajou), עבודה יסודית מספיק עד שהיסטוריונים זוקפים לזכותו הבנה מעמיקה יותר של מיני עצי האדר (מייפל) הקנדיים מאשר זו שהייתה מאוחר יותר ללינאוס עצמו. הוא גם עסק במדע יישומי – ניתוח מי מעיינות בקאפ-דה-לה-מדלן, בדיקת שעורה חורפית שוודית מיובאת, ותיעוד תהליך הפקת סירופ האדר עבור האקדמיה במאמר ששולב מאוחר יותר בספרו של ואיאן "היסטוריה של צמחי קנדה" (Histoire des plantes de Canada, 1708), התיאור הבוטני הצרפתי הראשון שפורסם על הצמחייה של צפון אמריקה.

הוקרתו של לינאוס

המדד הברור ביותר למידת הרצינות שבה התייחסו אליו הכתבים הפריזאים של סארזן הוא שקארל לינאוס, כשערך את מערכת הסוגים הגלובלית שלו עשורים מאוחר יותר, קרא לסוג הצמחים הטורפים סרצניה (Sarracenia) על שמו באופן ישיר – כבוד של מתן שם השמור לחוקרי טבע שהדגימות והתצפיות שלהם קידמו באמת את המדע, ולא רק אספו עבורו.

נישואים מאוחרים ואלמנות קשה

סארזן נישא מאוחר, בסביבות גיל חמישים, כשלוקח לאישה את מארי-אן אזור (Marie-Anne Hazeur), צעירה ילידת קוויבק, תלמידת אורסוליניות לשעבר ובתם של הסוחר והאדון (seigneur) הבולט פרנסואה אזור (François Hazeur). הנישואים הביאו לו אדמות אצולה בגרנד-ואלה (Grande-Vallée) ובאנס-דה-לטאנג (Anse-de-l'Étang), ושבעה ילדים, שלושה מהם מתו בינקותם. הוא היה, לפי דברי הערך שלו ב"מילון הביוגרפיות הקנדיות", "פעיל, עקשן, מצפוני וישר", אך גם "עצבני, חשדן ונקמני במקצת" – אדם שתקן ומסתגר שהיה מסוגל, כפי שמטופליו גילו, לטוב לב אמיתי. הוא מת בקוויבק ב-8 בספטמבר 1734, כנראה מקדחת ממאירה, כשהוא מותיר לאלמנתו פנסיה שפקעה בתוך חמש שנים כאשר גם בנם הבכור מת.

מדוע מישל מכונה גאון

סארזן לא פרסם כמעט דבר תחת שמו ולא היה מזהה את התווית. מה שהיה לו היה משהו צר ונדיר יותר עבור נסיבותיו: המשמעת להתבונן בשיטתיות, במושבה ללא מוסדות מדעיים, ללא עמיתים, ללא ספרייה ראויה לשמה, ולהמשיך להתבונן במשך שלושים שנה ללא קהל הקרוב מ-3,000 מיילים משם. התובנה שלו לגבי הטורפנות של צמח הסרצניה – השערה אמיתית וניתנת לבדיקה שהביולוגיה נזקקה עד דרווין כדי לאשר אותה – מראה טווח הסקתי אמיתי, לא רק קיטלוג חרוץ. היסטוריונים של המדע הקנדי כינו אותו "אבי המדע הקנדי-צרפתי" וקוויבק קראה על שמו גם בית חולים לטיפול פליאטיבי וגם פרס מחקר ביו-רפואי שנתי. אך ההערכה של ה"מילון הביוגרפיות הקנדיות" עצמו אינה סנטימנטלית: לצד טורנפור או ואיאן, הוא אומר, הוא היה "חוקר צנוע, אפילו מוגבל". הגאונות שלו, אם המילה חלה, הייתה נסיבתית – כישרון התבוננות רגיל שהופעל בסבלנות בלתי רגילה על יבשת שלא מופתה, וזה בדיוק מה שאפשר למנתח ספר עמוס ובעל שכר נמוך לשכתב את מה שאירופה ידעה על בונים, שרף אדר, וצמח אדום קטן שאוכל חרקים.

מורשת

הדגימות של סארזן עדיין נמצאות בפריז ובאוקספורד; הסוג סרצניה עדיין נושא את שמו בכל מדריך שדה המפרט את הצמחים הטורפים. בקוויבק, "בית מישל-סארזן" (Maison Michel-Sarrazin) מספק טיפול פליאטיבי מאז 1985, ופרס מישל-סארזן מוקיר חוקרים ביו-רפואיים בכל שנה – ירושה מתאימה לאדם שמעבדתו האמיתית הייתה מושבה שלא הפסיק להתלונן עליה, ומעולם לא הפסיק לחקור אותה.