מישל אז'ן שוורל (Michel Eugène Chevreul): הכימאי שלימד ציירים לראות
בשנת 1889 ערכה פריז הלוויה ממלכתית לאדם שצפה במהפכה הצרפתית, בנפילת נפוליאון ובבניית מגדל אייפל – ואשר בגיל 102 עוד פרסם מחקרים על מדע ההזדקנות בחודשים שלפני מותו. מישל אז'ן שוורל הקדיש כמעט מאה שנה להפיכת חומרים יומיומיים פשוטים – שעוות נרות, סבון, צבעי בד – לכימיה קפדנית, ולאחר מכן, כמעט כבדרך אגב בקריירה שלו, העניק לציירים תיאוריית צבעים שתסייע להמציא את האימפרסיוניזם.
מאנז'ה לספסל של ווקלן
שוורל נולד ב-31 באוגוסט 1786 באנז'ה (Angers), למשפחה של רופאים וכירורגים; השכלתו המוקדמת חלה במהלך השיבושים של שנות המהפכה. בסביבות גיל שבע-עשרה עבר לפריז ושכנע את הכימאי לואי ניקולא ווקלן (Louis Nicolas Vauquelin) לקבלו למעבדתו, שם הפך לעוזרו במוזיאון הלאומי להיסטוריה של הטבע (Muséum national d'Histoire naturelle) בגן הצמחים (Jardin des Plantes). הייתה זו התמחות שעיצבה את כל חייו: המוזיאון נותר ביתו המוסדי, בתפקיד כזה או אחר, במשך רוב שמונים השנים הבאות.
פריצת הדרך בכימיה של השומן
הישגו המדעי המכונן של שוורל הגיע בשנות ה-1810 וה-1820, כאשר פירק לגורמים את הכימיה של שומנים מן החי ובכך סייע לייסד את התחום המודרני של הכימיה האורגנית. בעבודתו על ספוניפיקציה (סיבון) – התגובה שהופכת שומן לסבון – הוא בודד ואפיין את חומצות השומן המרכיבות את החלב והשמן הרגילים, כולל חומצה סטארית וחומצה אולאית, ובשנת 1823 פרסם את המחקר שאיפשר לו לטעון כי "הגדיר את המושג תרכובת כימית" באופן שכימאים קודמים לא עשו. התועלת המעשית הייתה מיידית ועצומה: עבודתו העניקה לתעשיות הסבון והנרות בסיס מדעי לראשונה, והחליפה ניחושים בנוסחאות, ונרות סטארין – בעלי בעירה נקייה ואמינה – הפכו למוצר בסיסי בבתי המאה ה-19 בזכות שוורל. הוא נקט באותה שיטה מדויקת בפיזיולוגיה, והראה שחולי סוכרת מפרישים גלוקוז בשתן ובידד את התרכובת קריאטין, תרומות שהציבו אותו בצומת שבין כימיה לרפואה שנים לפני שלגבול זה היה שם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מנהל מחלקת הצבעים בגובלן
בשנת 1824 מונה שוורל למנהל מחלקת הצבעים במפעל גובלן (Gobelins Manufactory), בית המלאכה המלכותי לשטיחי קיר שאורגיו נאבקו במשך עשורים להסביר מדוע צבעים זהים הפיקו גוונים שונים למראה בהתאם לחוטים שהיו מונחים לידם. תשובתו של שוורל, אליה הגיע באמצעות שנים של תצפית מבוקרת ולא דרך כימיה של פיגמנטים, הייתה שהעין עצמה היא שעושה את העבודה: הגוון והכהות הנראים של צבע נוטים לעבר הצבע המשלים של מה שמקיף אותו. הוא פרסם את הממצא ב-1839 בספר עקרונות ההרמוניה והניגודיות של צבעים (The Principles of Harmony and Contrast of Colours), ספר שנועד לאומנים וצבעים ועורר עניין רחב בהרבה מכפי שציפה.
תיאוריה שצמחה אל מעבר לסדנה
מה ששוורל תיאר למעשה היה ניגודיות סימולטנית, והשלכותיה הגיעו הרחק מעבר לנולים של גובלן. עשורים לאחר מכן, ציירים שחיפשו הסבר מדעי לאופן שבו צבע מתנהג על קנבס מצאו בספרו של שוורל ארגז כלים מוכן. ז'ורז' סרה (Georges Seurat) ופול סיניאק (Paul Signac) בנו את כל שיטת הפוינטיליזם – נקודות קטנות ומובחנות של צבע טהור שנועדו להתערבב בעין הצופה ולא על הפלטה – ישירות על העקרונות האופטיים של שוורל, ורעיונותיו הזינו את עבודתם של חוגי האימפרסיוניסטים הרחבים יותר, ומאוחר יותר, את מחקריו של רובר דלונה (Robert Delaunay) על צבע וצורה. זוהי ירושה מוזרה: כימאי שכתב מדריך טכני ליצרני שטיחי קיר סיפק בסופו של דבר חלק מהפיגום האינטלקטואלי של הציור המודרני, מבלי להחזיק מעולם במכחול בעצמו.
קריירה ששרדה את כל עמיתיו
שוורל המשיך לעבוד בקצב שהדהים מדענים צעירים ממנו. הוא הפך לפרופסור לכימיה בתיכון שארלמאן (Lycée Charlemagne) ב-1813, נכנס לאקדמיה למדעים ולחברה המלכותית של לונדון כחבר זר ב-1826, ירש את ווקלן כפרופסור לכימיה אורגנית במוזיאון ב-1830, ולקח על עצמו את תפקיד מנהל המוזיאון ב-1863, תפקיד שהחזיק עד 1879 – נקודת זמן שבה היה בן תשעים ושלוש ועדיין החזיק במשרתו האקדמית. יום הולדתו המאה, בשנת 1886, הפך לאירוע לאומי: מדליית ברונזה הנצחתית הוטבעה לכבודו, והגיעו הודעות מראשי מדינות, כולל המלכה ויקטוריה. הוא השתמש בשנותיו האחרונות פחות כניצחון מסכם ויותר כנושא מחקר חדש, כשהוא הופך את אריכות ימיו יוצאת הדופן למחקר על ההזדקנות עצמה. הוא היה גם, באופן אופייני, ספקן ולא מיסטיקן בנוגע לבלתי מוסבר: חקירותיו בנושא כוח רדיוסטזיה (dowsing) וסיבוב שולחנות הניבו כמה מהתיאורים המדעיים המוקדמים ביותר של האפקט האידיאומוטורי, המנגנון שבו אנשים מזיזים חפצים באופן לא מודע דרך התכווצויות שרירים רצוניות קטנות בעודם מאמינים שכוח חיצוני פועל.
מדוע מישל נחשב לגאון
טענתו של שוורל לגאונות נשענת פחות על הברקה פתאומית ויותר על קריירה ארוכה באופן יוצא דופן של הבנת דברים בסיסיים בצורה מדויקת, פעמיים, בשני תחומים שונים שרוב המדענים כלל אינם נוגעים בהם. בכימיה, בידוד חומצות השומן שלו והתיאור שלו של תרכובות כימיות נחשבים על ידי היסטוריונים של המדע כבסיסיים לכימיה האורגנית כדיסציפלינה – לא שכלול חכם של רעיונות קיימים אלא שכלול מבני. בצבע, החוק האמפירי שלו על ניגודיות סימולטנית לא היה תיאוריה אסתטית; זו הייתה טענה ניתנת לבחינה על תפיסה חזותית אנושית, אליה הגיע לאחר שנים של בהייה בחוטי צבע, שהתבררה כמדויקת מספיק כדי שציירים יוכלו לבנות עליה תנועה. הסיבוך הכן הוא ששוורל לא היה, לפי רוב התיאורים, גאון אינטואיטיבי מסנוור במובן הרומנטי – בני דורו מתארים חוקר שיטתי באופן בלתי נלאה, כמעט בירוקרטי, שפתר בעיות על ידי מיצוין באמצעות תצפיות לאורך עשורים במקום לקפוץ למסקנות. ה"גאונות" שלו, אם המילה מתאימה, היא מהסוג הנדיר יותר: היכולת להמשיך להפעיל את אותה שיטה אמפירית ממושמעת על כל בעיה שהוצבה לפניו – סבון, סוכר, שטיחי קיר, עוויתות שרירים, זקנתו שלו – ולהמשיך להיות צודק.
מורשת
שוורל מת בפריז ב-9 באפריל 1889, לאחר שהאריך ימים יותר מכל מדען מבני דורו, וזכה להלוויה ממלכתית כיאה למוסד לאומי. פסל שלו הוצב במוזיאון בשנת 1901, ושמו הוא אחד מ-72 השמות החרוטים על מגדל אייפל, לצד מהנדסים ופיזיקאים שעבודתם מעולם לא נגעה בקנבס של צייר. צירוף מקרים זה הוא הסיכום ההוגן ביותר למורשתו: כימאי תעשייתי שהמתנה המתמשכת ביותר שלו לתרבות הייתה לימוד אמנים כיצד צבע באמת מתנהג בעין האנושית.