מקסים גורקי: הנווד שהפך למוסד סובייטי
בדצמבר 1887, רוסי בן תשע-עשרה בשם אלכסיי פשקוב ניסה להתאבד. הוא שרד, יצא מניז'ני נובגורוד, ובילה חמש שנים בחציית האימפריה הרוסית ברגל — רצפות מפעלים, מטבחי ספינות קיטור, מספנות, דרכי הדרום. כשפרסם לבסוף סיפור ב-1892, הוא חתם עליו במילה ולא בשם: גורקי, מר. זה היה פחות שם עט ויותר תווית אזהרה על התוכן.
הילד שנקרא מר
הוא נולד כאלכסיי מקסימוביץ' פשקוב ב-28 במרץ 1868, בניז'ני נובגורוד, והתייתם בגיל אחת-עשרה, שלאחריו גידלה אותו סבתו. חינוך פורמלי בקושי נגע בו. מה שהיה לו במקום זה היה עבודה — מפעלים, ספינות קיטור, עבודות מזדמנות — והחינוך המוזר של צפייה ברוסיה מלמטה. כמעט כל סופר רוסי גדול לפניו הסתכל על העניים מחלונו של בעל אדמות. לגורקי לא היה חלון. הוא עלה מתוך החדר שמתואר.
חמש שנים בדרכים
שנות הנדודים, מ-1888 עד 1892, הן המקור לכל מה שבא לאחר מכן. גורקי לא אסף חומר בדרך שבה סופר אוסף חומר; הוא חי את החיים היחידים שהיו זמינים לו וקרה ששם לב. "מאקאר צ'ודרה" הופיע ב-1892. שלוש שנים לאחר מכן הגיע "צ'לקאש", הסיפור שהפך אותו למפורסם. הוא לוקח גנב נמל כנושא שלו ומתייחס אליו — כפי שמציינת בריטניקה, במיזוג של רומנטיקה וריאליזם — באהדה חסרת תקדים, לא מרחמת ולא ציורית. "עשרים ושישה גברים ונערה", המתרחש בקרב עובדי מאפייה, נחשב לעיתים קרובות לסיפור הקצר הטוב ביותר שלו. כשהקובץ רישומים וסיפורים הופיע ב-1898, ההצלחה הייתה סנסציונית ומיידית. רוסיה מצאה סופר שכתב מתוך המעמד שכולם כתבו עליו.
השפל, והווטו של הצאר
פומה גורדייב הגיע ב-1899. לאחר מכן, ב-1902, הגיע השפל, שהועלה על ידי קונסטנטין סטניסלבסקי בתיאטרון האמנות של מוסקבה — מחזה המתרחש בבית מחסה, מאוכלס בשיכורים, גנבים, אישה גוססת ועולה רגל מנחם, עם כמעט ללא עלילה וללא גאולה באופק. הוא הפך, ונותר, למחזה הרוסי המבוצע ביותר בעולם מחוץ למחזותיו של צ'כוב.
באותה שנה בחרה בו האקדמיה הקיסרית כחבר כבוד. הצאר ניקולאי השני התנגד, והבחירה בוטלה. הפוליטיקה של גורקי מעולם לא הייתה עניין פרטי; הוא התנגד לצארות בגלוי, ואחרי מהפכת 1905 הוא עשה משהו שמעט סופרים מהוללים עושים — הוא מימן את המהפכנים ישירות, וממן את הבולשביקים מתמלוגיו. ב-1906 הוא ערך סיבוב גיוס כספים שנוי במחלוקת בארצות הברית, ואז התיישב בקאפרי, שם שהה מ-1906 עד 1913. האם, שפורסם ב-1906, הוא הרומן המרכזי היחיד שלו על התעוררות מהפכנית. הוא הפך לספר בעל ההשלכות הפוליטיות הגדולות ביותר שכתב, ולפי קונצנזוס ביקורתי, רחוק מלהיות הטוב ביותר שלו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מחשבות לא עת
הפרק הראוי ביותר בחייו של גורקי הוא זה שהביוגרפיות הסובייטיות קברו. לאחר שעזר לממן את הבולשביקים, הוא פנה נגדם כמעט ברגע שתפסו את השלטון. דרך העיתון שלו הוא פרסם את המאמרים שנאספו כמחשבות לא עת (1918), המגנים את הדיכוי הבולשביקי בזמן שהוא התרחש, בדפוס, בפטרוגרד, בפניו של לנין. הוא עשה במקביל כמיטב יכולתו כדי לשמור על הספרות הרוסית בחיים, והקים את הוצאת הספרים "ספרות עולם" כדי לתת לסופרים רעבים עבודות תרגום ומנות מזון. זוהי העדות הברורה ביותר לכך שהזדהותו עם חסרי הכוח לא הייתה פוזה ספרותית. זו גם הפעם האחרונה שהשתמש בקולו בדרך זו.
סורנטו, וההזמנה של סטלין
חולה ולא רצוי יותר ויותר, הוא עזב את רוסיה שוב, חי בסורנטו מ-1922 עד 1932. בחו"ל הוא הפיק את עבודתו המתמשכת ביותר: הטרילוגיה האוטוביוגרפית ילדותי, בעולם והאוניברסיטאות שלי (1913–1923), שהפכה את היתום והנווד לספרות; עסקי ארטמונוב (1925); והיצירה העצומה והלא גמורה חיי קלים סמגין, שהעסיקה אותו מ-1925 ועד מותו. הוא היה מועמד חמש פעמים לפרס נובל לספרות ומעולם לא זכה בו.
סטלין הזמין אותו אישית הביתה ב-1928. הוא חזר לצמיתות ב-1932, והמדינה הסובייטית הפכה אותו למשהו שאף סופר לא היה מעולם: מוסד. הוא הפך לנשיא איגוד הסופרים הסובייטים והוכרז רשמית כמייסד הריאליזם הסוציאליסטי, הדוקטרינה שתשלוט במה שכל סופר סובייטי הורשה לייצר. התנהלותו בתפקיד זה הייתה סותרת. הוא הגן על מיכאיל בולגאקוב ומיכאיל באחטין כשנזקקו להגנה. הוא גם ערך במשותף את הכרך מ-1933 על תעלת הים הלבן-הים הבלטי, שהציג עבודת כפייה כשיקום — ספר שנכתב על ידי ועדה של סופרים מפורסמים על פרויקט שנבנה על ידי אסירים.
לאחר ההתנקשות בסרגיי קירוב ב-1934 הוא היה כלוא למעשה בגורקי-10 מחוץ למוסקבה; מזכירו, פיוטר קריוצ'קוב, היה מודיע של הנ.ק.ו.ד. בנו מת במאי 1934. גורקי עצמו מת ב-18 ביוני 1936, מדלקת ריאות. במשפט הראווה של בוכארין ב-1938 טענה התביעה כי ראש הנ.ק.ו.ד. גנריך יגודה רצח את שני הגברים באמצעות תכשירים ממעבדת רעלים מיוחדת — אישום שהופק על ידי מכונה שייצרה אישומים, ולכן הוכחה לכלום מלבד כמה שימושי היה גורקי מת.
מדוע מקסים מכונה גאון
הטענה הניתנת להגנה היא על התבוננות, לא על המצאה. גורקי הביא לספרות הרצינית אוכלוסייה שלמה שמעולם לא התייחסה אליה ברצינות — גנבי נמל, נוודים, עובדי מאפייה, דיירי בתי מחסה — והציג אותם ללא שני הזיופים הזמינים של תקופתו, רחמים סנטימנטליים ודלות ציורית. בריטניקה מציינת את האהדה של "צ'לקאש" כחסרת תקדים; חוקרים מתארים אותו כמתבונן קפדני והשוו את מעמדו לזה של תומאס מאן. חמש מועמדויות לנובל מעידות על הרצינות שבה אירופה התייחסה אליו. הכישרון היה סוג של יציבות מוסרית של מבט: היכולת להסתכל על אדם שאין לו כלום ולא להסיט את המבט ולא לסדר אותו כסמל.
מקרה הנגד אמיתי. הוא לא המציא שום צורה ולא קידם שום טכניקה; דעה מלומדת מחזיקה את הסיפורים הקצרים המוקדמים שלו כעבודה הטובה ביותר שלו ואת הרומנים המאוחרים שלו כלא אחידים בבירור, והאם — הספר שהמאה העשרים באמת קראה — הוא הדבר החלש ביותר שהוא מפורסם בזכותו. חלק גדול ממעמדו יוצר על ידי מדינה שהייתה זקוקה לטולסטוי פרולטרי: עד 2013 יותר מאלפיים רחובות ברוסיה עדיין נשאו את שמו, ועיר הולדתו נקראה על שמו. המרשיע ביותר, האיש שכל כישרונו היה לראות בבירור השאיל את שמו לכרך שעיצב מחדש מחנה עבודה כבית ספר. מעמדו אמיתי; הוא גם היה, במשך שני עשורים, מסובסד.
מורשת
מחוץ לרוסיה המוניטין שלו נשען כמעט לחלוטין על השפל, שעדיין מועלה בכל מקום, ועל הטרילוגיה האוטוביוגרפית; רוב כתיבתו מעולם לא תורגמה לאנגלית. בתוך רוסיה הוא נותר בלתי נמנע, בשמות רחובות ובאנדרטאות ובעיר שנשאה את שם העט שלו במשך חצי מאה. הוא הסופר הנדיר שקשה לקרוא בגלל מה שנבנה מעליו — ושדפיו הטובים ביותר, אלו על גברים שישנים בחוץ על הוולגה, עדיין נקראים כאילו אף אחד לא אמר לו איך ספרות אמורה להיראות.