מרטין פרימן: הכל-אדם שסירב להישאר רגיל
לאורך תקופה אחת ב-2014, סיים מרטין פרימן (Martin Freeman) לגלם את בילבו בגינס ב"ההוביט: קרב חמשת הצבאות", זכה בפרס אמי על תפקידו כד"ר ג'ון ווטסון, גילם את התפקיד הראשי ב"ריצ'רד השלישי" בתיאטרון טרפלגר סטודיוס, והופיע בתור לסטר ניגארד, סוכן הביטוח ממינסוטה שנמצא בלב הרקוב של העונה הראשונה של "פארגו". ארבע דמויות, ארבעה סגנונות משחק, שחקן אחד שכל המוניטין הציבורי שלו נבנה על היותו האדם הסביר בחדר. זו הייתה השנה שבה התווית "כל-אדם" חדלה מלהתאים.
אלדרשוט, ובית של חמישה
מרטין ג'ון כריסטופר פרימן נולד ב-8 בספטמבר 1971 באלדרשוט, המפשייר, הצעיר מבין חמישה ילדים. אביו ג'פרי, קצין בחיל הים, נפרד מאמו פילומנה לפני שנפטר מהתקף לב כשהיה מרטין בן עשר. פילומנה גידלה אותו כקתולי; הוא למד בבית הספר סלזיאן בצ'רטסי, סארי, ובהמשך תיאר את עצמו כקתולי שאינו דתי. להיסטוריה המשפחתית יש גוון של מזל רע. סבו מצד אביו, לאונרד, שירת כחובש בכוח המשלוח הבריטי ונהרג בדנקירק. סבא רבא שלו, ריצ'רד, נולד עיוור והתפרנס כמכוון פסנתרים ונגן עוגב.
מוזיקה הייתה חלק מהבית. אחיו הגדול טים שר בלהקת Frazier Chorus; אח אחר, ג'יימי, עבד כזמר-יוצר ונפטר מסרטן המוח בדצמבר 2022. פרימן עצמו למד תקשורת במכללת ברוקלנדס בווייברידג' לפני שהוכשר כשחקן בבית הספר המרכזי לנאום ודרמה (Central School of Speech and Drama) – מסלול קונבנציונלי למקצוע שאותו יבלה בשלושים השנים הבאות כעבודה ולא כייעוד.
הצל הארוך של טים קנטרברי
הוא החל לעבוד ב-1997, כשהוא צובר את הניסיון הבריטי הסטנדרטי: "The Bill", "This Life", "Casualty", "לוק, סטוק" ו-"Black Books". לאחר מכן, ב-2001, הגיע טים קנטרברי ב-"המשרד" – ארבעה עשר פרקים של מוקומנטרי ששינו את הדקדוק של הקומדיה הטלוויזיונית והפכו את פרימן לפניו של הנימוס האנגלי השקט תחת אור הפלואורסצנט. טים היה נציג הקהל: האיש שהסתכל למצלמה כי לא היה אף אחד אחר להסתכל עליו.
פרימן הבין את המחיר באופן מיידי. ב-2004 הוא ציין שהתפקיד "הטיל צל כבד מאוד" על העבודה שבאה לאחר מכן. העשור הבא בקריירה שלו נקרא כוויכוח מתמשך עם הצל הזה.
ארתור דנט וקומדיית הסבירות
הסרטים המוקדמים נשענו על כך. הוא גילם את ריצ'רד קנינגהם ב-"Ali G Indahouse" (2002), את ג'ון ב-"אהבה זה כל הסיפור" (2003), חבר ללא מילים ב-"מת על המתים" (2004), ותפקיד קמע של שוטר ב-"שוטרים לוהטים" (2007). הגדול שבהם היה ארתור דנט ב-"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (2005), תפקיד שדרש בדיוק את מה שפרימן כבר היה מפורסם בו: רגילות מוחלטת שנשמרת בזמן שהיקום מתנהג בצורה משונה. הוא המשיך לעבוד ב-"Confetti" (2006), "הלילה הטוב" (2007), "משמר הלילה" (2007) של פיטר גרינאוויי, "Nativity!" (2009), "פראי" (2010) ו-"סוף העולם" (2013), בונה פילמוגרפיה רחבה מספיק כדי להסתיר כמה צרים היו התפקידים לעיתים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הרופא שהפך את הבלש לקריא
"שרלוק" הוקרנה לראשונה ב-25 ביולי 2010 עם הפרק "ורוד זוהר". לאורך שלושה עשר פרקים עד 2017, ג'ון ווטסון של פרימן עשה משהו מבני וחיוני שכמעט ולא הורגש: הוא הפך את הולמס של בנדיקט קמברבאץ' לצפייה. בלש שמסביר את עצמו הוא מעייף; בלש שמסביר את עצמו לאדם ספציפי, ספקן ופגוע הוא דרמה. פרימן סיפק את התגובה שהפכה הסקה למערכת יחסים. התעשייה שמה לב. הוא זכה בפרס באפט"א לשחקן המשנה הטוב ביותר ב-2011 ובפרס אמי לשחקן משנה מצטיין במיני-סדרה או סרט ב-2014.
בילבו, ומשחק מול לא כלום
פיטר ג'קסון ליהק אותו בתור בילבו בגינס ב-"מסע בלתי צפוי" (2012), "מפלתו של סמאוג" (2013) ו-"קרב חמשת הצבאות" (2014) – תפקיד ראשי שבוצע ברובו מול מסך ירוק, כפילים ושותפים לסצנה שאינם נוכחים, כלומר תפקיד שהסיר כל תמיכה חיצונית ששחקן בדרך כלל נשען עליה. הוא זכה בפרס הגיבור הטוב ביותר בטקס פרסי הקולנוע של MTV לשנת 2013 ובפרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרסי אמפייר ה-18.
לסטר, ריצ'רד, והפנייה האפלה
"פארגו" הגיעה ב-2014. בתור לסטר ניגארד לאורך אחד עשר פרקים, לקח פרימן את הפרסונה המבוססת שלו – האיש המנוצל, המתנצל והמצחיק במידה – ונתן לה להפוך למשהו רצחני. ההופעה משכה מועמדויות לאמי, גלובוס הזהב ופרסי בחירת המבקרים. ביולי באותה שנה הוא עלה לראשונה בתפקיד ריצ'רד השלישי בתיאטרון טרפלגר סטודיוס.
הבמה הייתה קבועה ולא קישוט. הוא הופיע ב-"Kosher Harry" ברויאל קורט ב-2002, "Blue Eyes and Heels" בתיאטרון סוהו ב-2005, "Clybourne Park" ברויאל קורט ב-2010, הקומדיה הפוליטית של ג'יימס גרהאם "Labour of Love" לצד טמסין גרג בתיאטרון נואל קאוורד ב-2017, "המלצר הטיפש" של פינטר בתיאטרון הרולד פינטר ב-2019, ו-"The Fifth Step" לצד ג'ק לאודן ב-@sohoplace ב-2025.
וואקנדה, אבהות, ומשמרת לילה בליברפול
מאז 2016 הוא מגלם את סוכן ה-CIA אוורט ק. רוס ביקום הקולנועי של מארוול – "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", "הפנתר השחור", "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" והמיני-סדרה "פלישה סודית" – ושותף לפרס גילדת שחקני המסך לשנת 2019 עבור צוות שחקנים מצטיין ב-"הפנתר השחור". במקומות אחרים הוא גילם את המפיק מילטון פרוכטמן ב-"משפט אייכמן" (2015), אב שחוצה את אוסטרליה הנגועה ב-"Cargo" (2017), ואת הבלש סטיב פולצ'ר ב-"A Confession" (2019).
שני פרויקטים אחרונים מראים אותו לוקח אחריות ולא רק תפקיד ביצועי. "Breeders" (2020–2023), שהוא יצר במשותף, הפיק בפועל וכיכב בו בתור פול וורסלי, כרה זעם הורי לארבעים פרקים של קומדיה לא נוחה בעליל. "The Responder" (2022–2024) ליהק אותו בתור השוטר כריס קרסון, קצין משמרת לילה בליברפול שמתפרק בזמן אמת; פרימן הפיק בפועל, והסדרה הביאה לו פרס אמי בינלאומי ב-2023.
מדוע מרטין מכונה גאון
התשובה הכנה היא שהטיעון בעד פרימן הוא טיעון על מלאכת מחשבת, לא על אינטלקט, והוא קורס ברגע שמישהו מנסה לנפח אותו. שום דבר בתיעוד אינו גורם למבקרים רציניים לכנות אותו גאון כפי שהיו עושים עם סופר או במאי. מה שיש לו במקום זה כישרון טכני מדויק בצורה יוצאת דופן: היכולת להפוך הקשבה לדרמטית. רוב המשחק על המסך הוא עשייה; המומחיות של פרימן היא קבלה – הריצוד של החישוב מאחורי פנים מנומסות, חצי השנייה של היסוס שמספרת לך שדמות בדיוק החליטה לשקר. ב-"שרלוק" זה היה עמוד השדרה. ב-"פארגו" זה הפך למנוע כולו של ההופעה, כי לסטר ניגארד הוא אדם שחייו הפנימיים חייבים להיות קריאים לקהל ובלתי נראים לכל מי שסביבו.
הטיעון הנגדי הוא אמיתי. הטווח שלו, אף על פי שהוא רחב ממה שהמוניטין שלו מרמז, סובב סביב מרכז אחד: נימוס תחת לחץ, והשחיתות שלו. אפילו לסטר וכריס קרסון הם הכל-אדם שהתהפך מבפנים החוצה ולא ננטש. הוא לא ביים דבר בעל חשיבות, ורשימת הפרסים שלו – באפט"א, אמי, אמי בינלאומי, פרס אנסמבל משותף מה-SAG – מתרכזת סביב עבודת משנה ואנסמבל ולא בתפקידים ראשיים הנושאים סרט. "גאון" היא המילה הלא נכונה. "כלי מדויק" קרוב יותר, ובתעשייה שמתגמלת נפח על פני דיוק, ייתכן שזהו הדבר הנדיר יותר.
מורשת
הישגו של פרימן הוא שהוא בנה קריירה מהחלקים שרוב השחקנים מתייחסים אליהם כפיגומים. הוא הפך את דמות המשנה, את אוזנו של המספר, את האדם הרגיל בקצה הפריים לתפקידים ששווה לצפות בהם, ואז הוכיח שאותו כלי יכול לגלם אכזריות והתפרקות. שלושה עשורים לתוך הקריירה, כשהוא עובד על שוברי קופות של מארוול, טלוויזיה יוקרתית שעזר ליצור, ובמות לונדוניות קטנות, הוא נותר שחקן המסך הבריטי החיוני והשקט ביותר של דורו.