מארי דה רבוטן-שנטל, מרקיזת דה סבינייה
מארי דה רבוטן-שנטל, מרקיזת דה סבינייה (בצרפתית: Marie de Rabutin-Chantal, marquise de Sévigné; 5 בפברואר 1626 – 17 באפריל 1696), הידועה גם כמאדאם דה סבינייה, הייתה אצילה צרפתייה שנודעה בזכות מכתביה. רוב מכתביה, המפורסמים בשנינותם ובחיותם, נכתבו לבתה, פרנסואז-מרגריט דה סבינייה. היא נערצת בצרפת כאחד הסמלים הגדולים של הספרות הצרפתית במאה ה-17.
חיים
מארי דה רבוטן-שנטל נולדה בכיכר ווז' (שנקראה אז פלאס רויאל) בפריז, למשפחה מיוחסת מבורגונדי. אביה, סלס בנין דה רבוטן, ברון דה שנטל, היה בנה של הקדושה ז'אן פרנסואז דה שנטל, ידידתו ותלמידתו של הקדוש פרנסואה דה סאל; אמה הייתה מארי דה קולאנז'. אביה נהרג במהלך המתקפה האנגלית על איל דה רה ביולי 1627, אירוע שפתח את המלחמה האנגלו-צרפתית של 1627-1629. אמה לא האריכה ימים אחריו, ומארי נותרה יתומה בגיל שבע. היא עברה לחסות סביה מצד אמה. כאשר סבה, פיליפ דה קולאנז', מת בשנת 1636, דודה, כריסטוף דה קולאנז', אב המנזר של ליברי, הפך לאפוטרופוס שלה. היא קיבלה חינוך טוב תחת חסותו ונהגה להתייחס אליו בהתכתבויותיה כ"לה ביין בון" (הטוב מאוד).
מארי דה רבוטן-שנטל נישאה לאנרי, מרקיז דה סבינייה, אציל מברטאן שהיה קשור למשפחות העתיקות ביותר במחוז זה, אך לא היה בעל נכסים גדולים. הנישואים התקיימו ב-4 באוגוסט 1644, והזוג עבר כמעט מיד לאחוזת סבינייה בלה רושה, ליד ויטרה (אותה הנציחה במכתביה). היא ילדה בת, פרנסואז, ב-10 באוקטובר 1646 (לא ברור אם בלה רושה או בפריז), ובן, שארל, בלה רושה ב-12 במרץ 1648.
אנרי היה רודף שמלות סדרתי שבזבז כסף ללא הכרה, אך בזכות השגחתו הפיננסית הקפדנית של דודה, הצליחה מארי לשמור חלק ניכר מהונה בנפרד. ב-4 בפברואר 1651, אנרי דה סבינייה נפצע אנושות בדו-קרב עם השבלייה ד'אלברה לאחר מריבה על אודות פילגשו, מאדאם דה גונדראן, ומת כעבור יומיים. למרות שהייתה רק בת עשרים וארבע כשבעלה מת, מאדאם דה סבינייה לא נישאה שנית. תחת זאת, היא הקדישה את עצמה לילדיה. היא בילתה את רוב שנת 1651 בפרישה בלה רושה, אך חזרה לפריז בנובמבר. מאז ואילך, חילקה את זמנה בין העיר לאזור הכפרי. בפריז היא פקדה סלונים ספרותיים, בעיקר את זה של ניקולא פוקה, שר האוצר של המלך לואי ה-14.
התכתובת המשעשעת ביותר של מאדאם דה סבינייה לפני נישואי בתה נשלחה לבן דודה וידידה רוז'ה דה בוסי-רבוטן. עם זאת, בשנת 1658, היא הסתכסכה עמו.
ב-29 בינואר 1669, בתה פרנסואז נישאה לפרנסואה אדמאר דה מונטיי, רוזן דה גריניאן, אציל מפרובאנס שהיה נשוי פעמיים לפני כן. הזוג תכנן לגור בפריז, אך גריניאן מונה עד מהרה לסגן מושל פרובאנס, מה שאילץ אותם לגור שם. מאדאם דה סבינייה הייתה קרובה מאוד לבתה, ושלחה לה את הראשון במכתביה המפורסמים ב-6 בפברואר 1671. התכתובת ביניהן נמשכה עד מותה של מאדאם דה סבינייה.
עד שנת 1673, מכתביה של מאדאם דה סבינייה הועתקו והופצו. לפיכך, היא ידעה שמכתביה הם מסמכים חצי-ציבוריים ועיצבה אותם בהתאם.
שנת 1676 הביאה עמה כמה אירועים חשובים בחייה של מאדאם דה סבינייה. בפעם הראשונה היא חלתה קשות ולא החלימה לחלוטין עד שביקרה בוישי. המכתבים המתארים את החיים בעיר המרפא הזו במאה ה-17 הם בין הטובים ביותר שלה. משפטה והוצאתה להורג של מאדאם דה ברינווילייה התרחשו באותה שנה. אירוע זה מוזכר במכתבים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בשנה שלאחר מכן, ב-1677, היא עברה לאוטל קרנוולה ואירחה בו את כל משפחת גריניאן. היא חזרה לפרובאנס באוקטובר 1678. ב-17 במרץ 1680, חוותה את הצער שבאיבוד לה רושפוקו, אחד האנשים הנכבדים והקרובים אליה ביותר. שיעור המכתבים עבור העשור 1677–1687 קטן בהרבה מזה המייצג את העשור הקודם לו. בפברואר 1684, בנה שארל נשא לאישה את ז'אן מרגריט דה מורון מברטאן. בהסדרי נישואין אלו, חילקה מאדאם דה סבינייה את כל הונה בין ילדיה ושמרה לעצמה רק חלק מהכנסות החיים.
בשנת 1688, המשפחה כולה התרגשה מאוד מהמערכה הראשונה של המרקיז הצעיר דה גריניאן, בנה היחיד של מאדאם דה גריניאן, שנשלח מצויד להפליא למצור על פיליפסבורג. באותה שנה, מאדאם דה סבינייה נכחה בהופעה בסן-סיר של המחזה "אסתר" מאת רסין, וכמה מתיאוריה המשעשעים ביותר על טקסי חצר וחוויות מהתקופה הזו מתוארכים לזמן זה. בשנת 1689, היא כתבה דברים חיוביים על המטיף אנטואן אנזלם.
שנת 1693 ראתה את אובדן שניים מחבריה הוותיקים ביותר: בן דודה רוז'ה דה בוסי-רבוטן ומאדאם דה לה פאייט. היה קשר משפחתי בין שני הסופרים הדגולים הללו: בשנת 1650, אמה של מאדאם דה לה פאייט, שהייתה אלמנה באותה עת, נישאה לרנו דה סבינייה, דודה של כותבת המכתבים הגדולה. ידידה נוספת, קרובה כמעט באותה מידה, מאדאם דה לָאווארדן, הלכה לעולמה בשנת 1694.
במהלך מחלה של בתה בשנת 1696, חלתה מאדאם דה סבינייה ב"קדחת" (ייתכן שמדובר בשפעת או דלקת ריאות), מתה ב-17 באפריל בגריניאן ונקברה שם. בתה לא נכחה לצדה במהלך מחלתה.
יצירות
מאדאם דה סבינייה התכתבה עם בתה במשך קרוב לשלושים שנה. מהדורה מחתרתית, המכילה עשרים ושמונה מכתבים או חלקי מכתבים, פורסמה ב-1725, ואחריה שתיים נוספות בשנה שלאחר מכן. פולין דה סימיאן, נכדתה של מאדאם דה סבינייה, החליטה לפרסם רשמית את התכתובת של סבתה. בעבודה עם העורך דני-מאריוס פֶּרן מאקס-אן-פרובאנס, היא פרסמה 614 מכתבים בשנים 1734–1737, ולאחר מכן 772 מכתבים ב-1754. המכתבים נבחרו על פי הנחיותיה של מאדאם דה סימיאן: היא דחתה את אלו שעסקו מקרוב מדי בענייני משפחה, או את אלו שנראו כתובים בצורה ירודה. המכתבים שנותרו נכתבו לעתים קרובות מחדש בהתאם לסגנון התקופה. עובדה זו מעלה שאלות בנוגע לאותנטיות המכתבים.
מתוך 1,120 המכתבים הידועים, רק 15 אחוזים חתומים, והאחרים הושמדו זמן קצר לאחר שנקראו. עם זאת, בשנת 1873, כמה עותקי כתבי יד מוקדמים של המכתבים, המבוססים ישירות על המקור של מאדאם דה סבינייה, נמצאו בחנות עתיקות. אלו היוו כמחצית מהמכתבים למאדאם דה גריניאן.
מכתביה של מאדאם דה סבינייה ממלאים תפקיד חשוב ברומן "בעקבות הזמן האבוד" מאת מרסל פרוסט, שם הם מופיעים כקריאה המועדפת על סבתו של המספר, ולאחר מותה, על אמו. דה סבינייה היא המודל לדמותה של מריה, המרקיזה דה מונטימאור, ברומן של תורנטון ויילדר "גשר סן לואיס ריי".
תיאורים בדיוניים
- "לו ורסאי נפתחה בפניי..." (1954). סרט עלילתי שנכתב ובוים על ידי סשה גיטרי. את מאדאם דה סבינייה מגלמת ז'אן בואטל.
- "מאדאם דה סבינייה" (סדרת טלוויזיה). את מאדאם דה סבינייה מגלמת קלוד ז'אד.
- "ד'ארטניאן מאוהב" (1977). סדרת טלוויזיה בת חמישה פרקים, בבימויו של יאניק אנדריי. את מארי דה רבוטן-שנטל הצעירה מגלמת אניוטה פלורן.
- "מאדאם דה סבינייה: אידיליה משפחתית" (1979). את מאדאם דה סבינייה מגלמת אוולין גראנדז'אן.
- "מאדאם דה סבינייה בגריניאן" (2000). סרט תיעודי בבימויו של קלוד ורניק.
- "סבינייה" (2005). סרט עלילתי שנכתב ובוים על ידי מרתה באלטבו-קול. בסרט זה, חייה של ז'וליה ברקוביץ', במאית תיאטרון יוקרתית מברצלונה, מקבלים תפנית בלתי צפויה כאשר היא מחליטה להפיק מחזה המבוסס על מאדאם דה סבינייה. ברקוביץ'/סבינייה מגולמת על ידי אנה אסקונה. הסרט זכה בפרס "הסרט העלילתי הטוב ביותר" בפסטיבל פילדלפיה בשנת 2005.
- "המלך, הסנאי והנחש" (2010, טלוויזיה). את מאדאם דה סבינייה מגלמת קרול רישר.