מרגרטה הימלר: יומנה של אחות בדבר שותפות לדבר עבירה

מרגרטה הימלר (Margarete Himmler) ניהלה יומן. ביומנה, במהלך ביקור בפולין הכבושה בידי גרמניה במרץ 1940, היא תיארה את האנשים שפגשה כ"המון יהודי זה, פולאקים (Polacks)", והוסיפה כי "הלכלוך אינו ניתן לתיאור". הקטע, שנחשף על ידי היסטוריונים זמן רב לאחר מותה, הוא החלון הברור ביותר ששרד לאופן שבו אשתו של רייכספיהרר-אס-אס (Reichsführer-SS), שפיקח על מנגנון השואה, ספגה, הדהדה ויישמה את האידיאולוגיה של בעלה מתוך עמדת סמכות נוחה ומדים. היא נכללת ברשימה זו לא בשל תגלית, המצאה או הישג יצירתי כלשהו, אלא משום שחייה ממחישים, בפירוט מתועד היטב באופן יוצא דופן, כיצד נראתה שותפות לדבר עבירה רגילה בזוועה מתוך נישואים.

אחות ממזרח פרוסיה

מרגרטה בודן (Margarete Boden) נולדה ב-9 בספטמבר 1893, בגונצ'זבו (Goncarzewo), ליד ברומברג (Bromberg) שבמזרח פרוסיה, בתם של בעל הקרקעות הנס בודן (Hans Boden) ואשתו אלפרידה (Elfriede). היא למדה בבית ספר תיכון לבנות, ההוהרה טוכטרשולה (Höhere Töchterschule), בברומברג החל מ-1909. במהלך מלחמת העולם הראשונה היא הוכשרה ועבדה כאחות, ושירתה בבית חולים של הצלב האדום הגרמני, ולאחר נישואים ראשונים קצרים שהסתיימו ללא ילדים, השתמשה בתמיכה כספית מאביה כדי לפתוח מרפאה סיעודית פרטית בברלין, שהתמקדה בטיפול הומאופתי וצמחי מרפא במקום ברפואה קונבנציונלית.

נישואים להיינריך הימלר

היא פגשה את היינריך הימלר (Heinrich Himmler) ב-1927 במהלך אחד מסיורי ההרצאות שלו, והשניים התכתבו רבות. הימלר נמשך למראה החיצוני שלה, ותיאר אותה מאוחר יותר במונחים שתאמו את האידיאלים הגזעיים שלו כ"האחות הבלונדינית כחולת העיניים". היא הייתה מבוגרת ממנו בשבע שנים, גרושה ופרוטסטנטית – כל אלו היו נקודות חיכוך עם משפחתו הקתולית של הימלר, שאף אחד מחבריה לא נכח בחתונה ביולי 1928. בתם הביולוגית היחידה, גודרון (Gudrun), נולדה ב-8 באוגוסט 1929, והזוג אימץ גם את גרהרד פון אהה (Gerhard von Ahe), בנו היתום של קצין אס-אס. מרגרטה הצטרפה למפלגה הנאצית באותה שנה שבה נישאה, ב-1928, וקיבלה את מספר החברות 97,252, והזוג התיישב בווילה על אגם טגרנזה (Tegernsee) ליד מינכן.

ספיגת האידיאולוגיה של בעלה

מרגרטה חלקה את התלהבותו של בעלה מרפואת צמחי מרפא והומאופתיה, ובמו ידיה היא גם ספגה וחזרה על האנטישמיות שלו. מכתב מיוני 1928, שדן בסכסוך עסקי עם שותפה לבעלות במרפאה, מתעד אותה כותבת: "ההאושילדט (Hauschildt) הזו! היהודים האלה כולם אותו דבר!" – הערה פרטית שמראה שהדעות הקדומות המשותפות של הזוג היו מבוססות כבר שנים לפני שהימלר נטל את השליטה על מנגנון האס-אס שהוציא לפועל את רצח העם.

קולונל בצלב האדום בפולין הכבושה

ככל שכוחו של בעלה התרחב, לקחה על עצמה מרגרטה תפקיד מלחמתי רשמי משלה: מדצמבר 1939 היא פיקחה על בתי חולים של הצלב האדום הגרמני ברחבי המחוז הצבאי השלישי, והגיעה בסופו של דבר לדרגת קולונל בארגון. במרץ 1940 נסעה לפולין הכבושה כדי לבחון מתקנים שם, ובביקור זה תיעדה ביומנה את האוכלוסייה המקומית במונחים של דה-הומניזציה ובוז אתני – שפה ששיקפה, במרשם פרטי ולא שמור, את האידיאולוגיה הרשמית שבעלה השתמש בה בו-זמנית כדי להצדיק גירוש המוני ורצח. תפקידה העניק לה סמכות מוסדית ממשית על מתקנים רפואיים בתוך שטח כבוש בתקופה שבה הורכב מנגנון השואה, גם אם תפקידה נותר אדמיניסטרטיבי ולא רצחני ישירות.

נישואים שהתרוקנו מתוכן

הנישואים התדרדרו ככל שאחריות העבודה של הימלר בלעה אותו. בסוף שנות ה-30 הוא בילה זמן מועט עם מרגרטה, ובסביבות 1938 או 1939 החל מערכת יחסים ארוכת טווח עם מזכירתו, הדוויג פוטהאסט (Hedwig Potthast), שילדה לו שני ילדים, שנולדו ב-1942 וב-1944. מרגרטה למדה על הרומן עד 1941, אך לפי רוב הדיווחים, השלימה עם המצב למען בתם, ונשארה נשואה להימלר באופן רשמי לאורך כל קריסתה הסופית של המלחמה; הזוג נפגש בפעם האחרונה באפריל 1945 במעונם בגמונד (Gmund).

מעצר, דה-נאציפיקציה ופסק הדין ההיסטורי

מרגרטה ובתה גודרון נעצרו במאי 1945 והוחזקו בסדרה של מחנות מעצר איטלקיים, צרפתיים וגרמניים לפני שחרורן בנובמבר 1946. בתי הדין לדה-נאציפיקציה של גרמניה שלאחר המלחמה סיווגו אותה בתחילה, ב-1948, כ"עבריינית זוטרה". כאשר ערערה על סיווג זה ב-1950, בטענה שחברותה במפלגה הייתה רק סמלית, התהליך פנה נגדה: ב-1953 היא סווגה מחדש לקטגוריה החמורה יותר של "פעילים ורווחיים", קיבלה עונש עבודה של שלושים יום, ונשללו ממנה הפנסיה וזכויות ההצבעה שלה – קביעה רשמית של המדינה שמעורבותה חרגה מעבר לחברות פסיבית.

מדוע מרגרטה מכונה גאונה

היא אינה, במובן כנה כלשהו, כזו. שום דבר בתיעוד המתועד – שום המצאה, שום תגלית, שום גוף עבודה, שום מוסד שנבנה, שום מיומנות שהופעלה ברמה הראויה להערצה – אינו תומך במילה זו, והחלתה עליה תהיה שגיאת קטגוריה ולא מחמאה. אם הכללתה ברשימת "גאונים" משקפת משהו אמיתי, הרי זה לכל היותר המובן האפל והאירוני שבו היומן והקריירה שלה מתפקדים כעדות היסטורית שמורה היטב באופן יוצא דופן: מקרה בוחן מתועד, שנכתב בכתב ידה, של האופן שבו אידיאולוגיה אנטישמית נספגה בחיים הביתיים והמקצועיים של אישה רגילה בעלת הכשרה רפואית, שהשתמשה לאחר מכן בעמדת סמכות רשמית – פיקוח על בתי חולים תחת הצלב האדום, בשטח שרוקן ונרצח על ידי ארגונו של בעלה – כדי להשתתף, באופן אדמיניסטרטיבי, במערכת של זוועה. היסטוריונים חלוקים בדעתם לגבי היקף הידע האישי המדויק שלה על מנגנון ההרג שניהל הימלר; ההיסטוריון פיטר לונגריך (Peter Longerich) טען שהיא כנראה נותרה לא מודעת לסודות השמורים ביותר של המשטר, בעוד שההיסטוריון יורגן מתיאוס (Jürgen Matthäus) תיאר אותה במקום זאת כ"נאצית טיפוסית" שנהנתה מהמשטר בעוד שמאוחר יותר הכחישה כל ידיעה על פשעיו לאחר המלחמה. כל קריאה מתארת כישלון מוסרי ושותפות לדבר עבירה, לא גאונות, והפסיקה הכנה היא שנוכחותה ברשומה זו היא אזהרה מפני האדרת "גאונות" ככינוי כבוד בלתי מסויג ולא כסוג של הישג שראוי לחגוג.

מורשת

מרגרטה הימלר חיה עם אחותה לידיה (Lydia) בהפן (Heepen) משנת 1955 לפני שעברה מאוחר יותר למינכן כדי להיות קרובה לבתה, גודרון, שנשארה כל חייה מגינה בלתי חוזרת על זכרו של אביה. מרגרטה נפטרה ב-25 באוגוסט 1967, בגיל שבעים ושלוש. יומניה, שהתגלו ופורסמו על ידי היסטוריונים עשורים לאחר מותה, נותרים מקור ראשוני להבנת העולם הביתי והאידיאולוגי של המעגל הפנימי של הנהגת האס-אס – בעלי ערך בדיוק משום שהם מתעדים, ללא לשון נקייה, עד כמה עמוק שנאת הגזע שיצרה את השואה השתרשה בתוך נישואים רגילים לחלוטין.