מרצ'לו מסטרויאני: פניו של הקולנוע האיטלקי
כשהוא מת בפריז בדצמבר 1996, סגרה העיר רומא את מזרקת טרווי ועטפה אותה בשחור. היה זה מחווה הולמת יחידה לאיש שנכנס אליה לצד אניטה אקברג בלה דולצ'ה ויטה (חיי הדבש), השחקן שפניו העייפות, האלגנטיות והמופתעות קלות הפכו לסמלו של הקולנוע האיטלקי שלאחר המלחמה עצמו. מרצ'לו מסטרויאני (Marcello Mastroianni) היה, בלשונו של האנציקלופדיה בריטניקה, "סמל המסך של האירופי המודרני", והוא לבש את התפקיד הזה בקלילות כמו כל דבר אחר.
בנו של נגר מלאציו
מרצ'לו וינצ'נצו דומניקו מסטרויאני נולד ב-26 בספטמבר 1924 בפונטנה לירי, כפר בהרי האפנינים מדרום לרומא. אביו ניהל נגריה, והמשפחה נע בין טורינו לרומא. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא נכלא במחנה עבודה גרמני אך הצליח להימלט ולהתחבא בווציה. הוא נקלע לעולם המשחק דרך להקת התיאטרון של לוצ'ינו ויסקונטי בסוף שנות ה-40, ואחיו רוג'רו הפך לעורך סרטים מוערך שערך כמה מסרטיו של מרצ'לו. הוא הופיע, ללא קרדיט, בסרט בגיל ארבע-עשרה, אך התחייב למשחק רק בשנות ה-50.
פליני ויצירתו של אייקון
השותפות שלו עם פדריקו פליני הגדירה אותו. בלה דולצ'ה ויטה (1960) גילם את מרצ'לו רוביני, עיתונאי רכילות מאוכזב שנסחף ברומא דקדנטית, והפך לכוכב בינלאומי. שלוש שנים לאחר מכן, ב8½ (1963), גילם את גווידו אנסלמי, במאי סרטים חסום הטובע בזיכרונותיו ובפנטזיות שלו, במה שרבים מחשיבים לאחד הסרטים הגדולים ביותר שנוצרו מעולם. גווידו נקרא רבות כאלטר אגו של פליני, ויכולתו של מסטרויאני לגלם את הדיוקן העצמי של אמן אחר, על כל תהילתו ושיתוקו, היא בין ההישגים המעודנים ביותר במשחק הקולנועי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המנעד שמתחת לקסם
מסטרויאני היה הרבה יותר מהכוכב הראשי של פליני. עבור מיכלאנג'לו אנטוניני גילם את הסופר היבש רגשית בהלילה (1961) לצד ז'אן מורו. הוא גילה כישרון לסטיריה בדמותו של האציל הסיציליאני הרוצח ומעוטר השפם בגירושים נוסח איטליה (1961), הופעה שזיכתה אותו במועמדות הראשונה אי פעם לפרס האוסקר עבור תפקיד בשפה שאינה אנגלית. הוא יצר את אחד הזוגות הקולנועיים הגדולים ביותר בהיסטוריה לצד סופיה לורן באחד-עשר סרטים בין 1954 ל-1994, החל מהקומדיה העממית של אתמול, היום ומחר ועד לאיפוק הכואב של יום מיוחד (1977). לאורך כ-150 סרטים הוא נע בין פַרסָה לייאוש במה שבריטניקה כינתה "אוירה של ידידותיות אגבית" שהסתירה עומק אמיתי.
כבוד ולב נודד
הוא קיבל שלוש מועמדויות לפרס האוסקר, זכה פעמיים בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן, זכה בגביע וולפי בוונציה ובאריה הذهب כבוד ב-1990, ומונה לאביר צלב גדול של איטליה ב-1994. חייו הפרטיים היו רבי עלילות כמו הקריירה שלו: נשוי לפלורה קארבלה, היו לו מערכות יחסים מפורסמות עם פיי דאנאוויי, שקראה לו אהבת חייה, ועם קתרין דנב, שממנה נולדה בתו קיירה. אף על פי כן, הוא היה צנוע באופן מפורסם לגבי פרסומו, ותיאר את המשחק כעבודה ולא כאמנות.
מדוע מרצ'לו מכונה גאון
הגאון המיוחס למסטרויאני הוא זה של עידון פרשני, שליטה מתונה כל כך עד שהיא עשויה להיראות כחוסר עשייה מוחלט. מתנתו המיוחדת הייתה היכולת לרמוז על עולם פנימי שלם, שעמום, כמיהה, סלידה עצמית, עדינות, באמצעות ההתאמות הקטנות ביותר בהבעה וביציבה, מבלי להיראות כמי שמשחק כלל. במאים מן השורה הראשונה – פליני, אנטוניני, ויסקונטי, דה סיקה – בנו סרטים סביב כלי זה, והליהוק שלו כדמות-ממלאת-מקום של אמן הן ב8½ והן בלה דולצ'ה ויטה מעיד על כך שהם סמכו עליו לשאת את דמותם המשתקפת. מבקרים ממקמים אותו בעקביות בין השחקנים הטובים ביותר של המאה העשרים, ושני פרסי קאן ושלוש מועמדויות לאוסקר הם אישור ממוסד. הטיעון הנגדי ההגון הוא שמסטרויאני עצמו התנגד לשפת הגאונות, והגדיר את עצמו כפועל שזכה לעיתים קרובות למזל בשותפיו, ואמת הדבר שהופעותיו הגדולות ביותר אינן ניתנות להפרדה מהבמאים החזיוניים שעיצבו אותן. אך העקביות לאורך ארבעה עשורים ועשרות מנעדים מעידה על דבר מה מעבר למזל. גאונותו הייתה אמיתית, אם כי שקטה: האמנות להיראות חסר מאמץ.
מורשת
מסטרויאני מת מסרטן הלבלב ב-19 בדצמבר 1996, כשבנותיו ודנב לצידו. הוא נותר פניו הנצחיים של עידן הזהב של הקולנוע האיטלקי, התגלמותו של גבר מודרני מסוים, מהורהר ומפתה. בתו קיירה ממשיכה את נוכחות המשפחה בקולנוע, והופעותיו ב8½ ובלה דולצ'ה ויטה הן חלק קבוע בכל דיווח רציני על מדיום זה. מעטים השחקנים שהפכו כל כך לחלוטין לדימוי של הקולנוע הלאומי שלהם.