מאו דזה-דונג: האיכר שכתב מחדש את המהפכה
ברגע שבו כל מרקסיסט דוקטרינרי בסין התעקש שהמהפכה חייבת לבוא מהפרולטריון העירוני, בנו של מורה מהונאן הביט לעבר הכפר וראה צבא. ההיפוך הבודד הזה — איכרים, לא פועלי מפעלים, כמנוע של הקומוניזם — הוביל את מאו דזה-דונג משולחנו כעוזר ספרן באוניברסיטת פקין אל הדוכן שמעל כיכר טיין-אן-מן, ומשם לעמדת כוח מוחלטת ובלתי מעורערת על פני קרוב למיליארד בני אדם.
חינוך בהונאן
מאו נולד ב-26 בדצמבר 1893 בשאושאן, הונאן, לאב איכר אמיד, מאו ייצ'אנג, ולאם בודהיסטית אדוקה, ון צ'ימיי, שבעדינותה הוא זקף לימים את ריסון חומרתו של אביו. הוא היה, לפי עדותו שלו ועדות מוריו, "קורא חסר שובע", שנמשך בתחילה לרומנים פופולריים על מרידות וגיבורים צבאיים לא קונבנציונליים, לאחר מכן לרפורמטור הלאומני קאנג יו-ויי (Kang Youwei), ובהמשך לדמויות מערביות כגון ג'ורג' וושינגטון ואדם סמית', מונטסקייה ודרווין. בשנת 1911 הוא שירת לזמן קצר כחייל במהפכת שינהאי שהפילה את שושלת צ'ינג, כשהוא גוזז את צמתו כמחווה של התרסה רפובליקנית, לפני שנרשם לבית הספר הרגיל הראשון של הונאן בצ'אנגשה. הוא פרסם את מאמרו הראשון במגזין המשפיע נוער חדש באפריל 1917, ובשנה שלאחר מכן, היה ממקימי האגודה לחידוש העם — תחילתו של הרגל שנמשך כל חייו לארגן חוגים אינטלקטואליים לכדי כלים פוליטיים.
הפיכה למרקסיסט
בעת שעבד כעוזר ספרן באוניברסיטת פקין בסביבות 1919, נחשף מאו לכתביו של לי דאג'או (Li Dazhao) על המהפכה הרוסית ו, לפי תיאורו שלו, "התפתח במהירות לכיוון המרקסיזם" באותו חורף, אם כי הפוליטיקה המוקדמת שלו נותרה תערובת אקלקטית של אנרכיזם וסוציאליזם. הוא היה חבר מייסד של המפלגה הקומוניסטית הסינית בשנת 1921 וארגן את סניף הונאן שלה. בעוד שההנהגה העירונית של המפלגה נשאה את עיניה לפועלי תעשייה, התקופה שבה ניהל מאו את המכון להכשרת תנועת האיכרים של הקוומינטנג במהלך החזית המאוחדת הראשונה "פתחה את עיניו לפוטנציאל המהפכני של האיכרות הסינית" — אמונה הטרודוקסית שלימים תעצב מחדש את הקומוניזם הסיני בצלמו.
מלוחמת גרילה ליושב ראש
הברית עם הלאומנים קרסה ב"טרור הלבן" של 1927, ומאו הגיב לא בנסיגה אלא במרד קציר הסתיו ובהקמת בסיס כפרי בג'ינגגאנשאן, שם הוא פיתח טקטיקות גרילה, ובאיחוד כוחות עם ג'ו דה (Zhu De), החל לבנות את הצבא האדום מאפס. כאשר מסעות הכיתור של צ'יאנג קאי-שhek (Chiang Kai-shek) אילצו את הקומוניסטים לעזוב את ג'יאנגשי באוקטובר 1934, המצעד הארוך שהגיע בעקבות זאת הפך גם לקטסטרופה וגם לכור היתוך: מתוך הכוח שיצא לדרך, רק שבעה עד שמונת אלפים הגיעו לשאנשי ב-1935, אך בוועידת צוני (Zunyi) בדרך, מאו נבחר ליושב ראש הפוליטביורו, והנסיגה שכמעט השמידה את המפלגה אישרה אותו דווקא כמנהיגה הבלתי מעורער.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ממפקדת המערה שלו ביאנאן, דחק מאו להקמת חזית מאוחדת נגד הפולשים היפנים; תקרית שיאן של דצמבר 1936, שבה נחטף צ'יאנג קאי-שק לזמן קצר על ידי גנרלים משלו, אילצה את הברית הזו להתקיים. בחסות ההתנגדות ליפן, גדל הצבא האדום מכ-50,000 ל-500,000 חיילים. כאשר נכנעה יפן ב-1945, הפנו הקומוניסטים את הכוח הזה נגד הלאומנים וניצחו. ב-1 באוקטובר 1949, עמד מאו מעל שער טיין-אן-מן והכריז על הקמת הרפובליקה העממית של סין; צ'יאנג נמלט לטייוואן חודשיים לאחר מכן.
בנייה — ושבירה — של אומה
הרפובליקה העממית המוקדמת קידמה רפורמה אגררית ומסע לדיכוי אנטי-מהפכנים בין השנים 1950 ל-1952, שהיסטוריונים מעריכים כי גבה את חייהם של בין שניים לחמישה מיליון בני אדם, בעוד שמאו שלח כ-180,000 חיילים סינים למלחמת קוריאה. תוכנית החומש הראשונה, שהושקה ב-1953 בסיוע סובייטי, הובילה לצמיחה תעשייתית מהירה. אך האינסטינקט של מאו לאימפרוביזציה אידיאולוגית, שהיה כה אפקטיבי נגד צ'יאנג, הפך להרסני ברגע שלא היה אויב חיצוני להתמקד בו. "קמפיין מאה הפרחים" של 1956 הזמין אינטלקטואלים לבקר את המפלגה; כשהגיעה הביקורת, מאו שינה כיוון לתוך "התנועה נגד הימניים", שרדפה לפחות 550,000 בני אדם.
שום דבר לא השתווה לקטסטרופה של "הזינוק הגדול קדימה", שהושק ב-1958 כדי למזג את חוות סין לקומונות ענק ולהקפיץ את המדינה מעבר לבריטניה בתפוקה תעשייתית. פקידים מקומיים, מבועתים מדיווח על כישלון, זייפו נתוני יבול; המדינה הלאימה דגנים מאזורים שכבר סבלו מרעב. ייצור הדגנים ירד בכ-15 אחוזים ב-1959 ובעוד 10 אחוזים ב-1960. כ-30 מיליון בני אדם מתו ברעב שהתפתח כתוצאה מכך — אחת הקטסטרופות מעשה ידי אדם הקטלניות ביותר בהיסטוריה המתועדת. בינתיים, הקרע של מאו עם ברית המועצות של חרושצ'וב סביב אורתודוקסיה אידיאולוגית שלל מסין סיוע טכני והתקשה לאחד הקרעים המכוננים של המלחמה הקרה, גם כשמאו קידם את תוכניות הגרעין והלוויין של סין במסגרת יוזמת "שתי פצצות, לוויין אחד".
בשנת 1966 השיק מאו את מהפכת התרבות, תוך גיוס "המשמרות האדומים" הצעירים נגד מבנה המפלגה עצמו, השמדת אינספור חפצים ומוסדות תרבותיים וביסוס פולחן אישיות שהפך אותו, למשך עשור, למשהו קרוב יותר לאלוהות חיה מאשר לראש מדינה.
מדוע מאו מכונה גאון
הטיעון לקריאה למאו גאון נשען כמעט כולו על אסטרטגיה, לא על מחקר או אמנות: הכישרון שלו היה בקריאת שדה קרב, איכרות ומנגנון מפלגתי בו-זמנית, ובהיפוך אורתודוקסיה כאשר זו נכשלה. הפיכת המרקסיזם-לניניזם — תיאוריה שנבנתה עבור פרולטריון תעשייתי — לכדי דוקטרינה של התקוממות איכרים הייתה זינוק אינטלקטואלי אמיתי, כזה שהחלטת הוועד המרכזי של מפלגתו שלו מ-1981 אישרה גם תוך גינוי רשמי של הרקורד שלו שלאחר 1958; המבנה של ההחלטה עצמה, שבח לאסטרטג המהפכני המוצמד לביקורת על השליט, הוא ההכרה הרשמית הברורה ביותר לכך ש"הגאון" והקטסטרופה היו אותו אדם. מאו תמרן טוב יותר מיריבים ממומנים ומחומשים טוב יותר במשך שלושה עשורים, סינתז דוקטרינת גרילה שנלמדת עדיין באקדמיות צבאיות, ובנה מדינה עמידה כמעט מכלום.
אך טיעון הנגד הכנה אינו הערת שוליים — הוא קרוב למחצית הסיפור. הזינוק הגדול קדימה ומהפכת התרבות לא היו רק כשלונות מדיניות; הם היו תוצר של אותו מזג אימפרוביזטורי, המציב אידיאולוגיה מעל ראיות, שניצח במלחמת האזרחים, כעת ללא כל כוח יריב המסוגל לרסן אותו. אסטרטג שאינו יכול להבחין בין הרגע לסטייה רדיקלית לבין הרגע לזהירות אינו מפגין גאונות אלא תכונה בודדת, המיושמת ללא הבחנה, שמצליחה בזירה אחת והורגת עשרות מיליונים באחרת.
מורשת
מאו מת ב-9 בספטמבר 1976, ואחריו ירש אותו לתקופה קצרה חואה גואו-פנג (Hua Guofeng) לפני שדנג שיאופינג (Deng Xiaoping) ביסס את כוחו ב-1978 והחל לפרק חלק ניכר מהמערכת הכלכלית של מאו תוך שימור זו הפוליטית. המפלגה הקומוניסטית של סין עדיין שולטת בשמו של מאו, גופתו החנוטה עדיין שוכבת בתצוגה בכיכר טיין-אן-מן, ואסטרטגיית מהפכת האיכרים שהוא היה חלוץ בה נותרה נקודת התייחסות להתקוממויות ברחבי העולם — גם כאשר המחיר האנושי של שלטונו המאוחר נותר אחד מסיפורי האזהרה המובהקים ביותר של המאה העשרים לגבי כוח בלתי מרוסן.