מן ריי: האמריקאי שהפך את פריז למודרנית
במאי 2022 נמכרה תצלום בודד במכירה פומבית תמורת 12.4 מיליון דולר, המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם עבור תצלום. התצלום מציג גב של אישה עירומה, בתנוחה של אודליסק, כאשר שני פתחי כינור מונחים על עורה. הדוגמנית הייתה אליס פרין (Alice Prin), הזמרת ממונפרנאס הידועה בשם קיקי. הצלם היה בנו של חייט מברוקלין, שקיבל פעם מלגת לימודים לאדריכלות אך דחה אותה.
בנו של החייט מוויליאמסבורג
עמנואל רדניצקי (Emmanuel Radnitzky) הגיע לעולם ב-27 באוגוסט 1890, בדרום פילדלפיה, כבנם הבכור של מהגרים יהודים מרוסיה. אביו מלאך – "מקס" – עבד במפעל בגדים וניהל עסק קטן לחייטות מבית המשפחה. אמו מאניה, שנקראה מיני, עיצבה את בגדי המשפחה והמציאה פריטי טלאים משאריות בד. ב-1897 עברה המשפחה לוויליאמסבורג, ברוקלין, שם גדל עמנואל לצד אחיו סם, דורה ואלסי. חיתוך, תפירה והרכבה של חומרים שונים היו תנאי הסביבה של ילדותו, והם מעולם לא עזבו את יצירתו. החידה של איזידור דוקאס (The Enigma of Isidore Ducasse) – מכונת תפירה עטופה בבד וקשורה בחבל, שלעולם לא תיחשף – היא חנות חייט שהפכה לחידה.
בראשית 1912 שינתה המשפחה את שם משפחתה לריי, שם שנבחר על ידי אחיו סם בתגובה לאנטישמיות שבה נתקלו הרדניצקים באמריקה. עמנואל אימץ את מן ריי (Man Ray) כשם המקצועי שלו. הדחיסות הזו מעידה על הכול: זה נשמע פחות כמו אדם ויותר כמו חתימה.
החינוך שהוא דחה
הוא למד בתיכון ברוקלין בויז (Brooklyn Boys' High School) בין השנים 1904 ל-1909 ועזב עם בסיס איתן בשרטוט ובטכניקות אמנות בסיסיות אחרות. כשהוצעה לו מלגת האדריכלות, הוא סירב לה. מה שבא לאחר מכן היה הכשרה לא רשמית במכוון – האקדמיה הלאומית לעיצוב, ליגת הסטודנטים לאמנות, ומסתיו 1912 מרכז פרר (Ferrer Centre), בית הספר האנרכיסטי בניו יורק, שם מצא את מה שתיאר מאוחר יותר כ"רוח של חופש בשיעור האמנות, שכנראה לא הייתה קיימת בשום מקום אחר בניו יורק."
הוא נישא למשוררת הבלגית אדון לקרואה (Adon Lacroix) ב-1914, בילה זמן במושבת אמנים בגרנטווד, ניו ג'רזי, וערך את תערוכת הציור הראשונה שלו ב-1915. ציוריו מאותה תקופה, כולל רקדנית החבל מלווה את עצמה בצלליה (The Rope Dancer Accompanies Herself with Her Shadows) משנת 1916, היו שאפתניים ומודרניים ללא ספק. אבל התפנית המכרעת הגיעה ב-1918, כשלקח מצלמה למטרה מעשית בלבד של תיעוד הבדים שלו. המשרת הפך לאדון. הצילום, שבו נקט כאמצעי נוחות לשכפול, יפרסם אותו וישאיר את הציורים בצל – היפוך שהוא נטר לו טינה כל שארית חייו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →דאדא ניו יורק, וחוסר האפשרות שלה
יחד עם מרסל דושאן (Marcel Duchamp) הוא הפיק את הגיליון היחיד של דאדא ניו יורק (New York Dada) ב-1920, בעקבות המגזינים הקטנים שלו הרידג'פילד גזוק (The Ridgefield Gazook) (1915) ו-TNT (1919). פסק הדין שלו על המיזם הוא אחד הדברים החריפים שנאמרו על העיר: "דאדא לא יכול לחיות בניו יורק. כל ניו יורק היא דאדא, ולא תסבול יריב." מתקופה זו מגיע המתנה (The Gift) (1921), מגהץ ביתי עם שורה של מסמרי מתכת המקובעים לבסיסו – חפץ המבטיח סדר ביתי ומסב פציעה, ושאינו זקוק להסבר בשום שפה.
פריז, יולי 1921
הוא הגיע לפריז ביולי 1921 והשתקע במונפרנאס, והעיר נתנה לו את מה שמנהטן לא יכלה: סביבה שלקחה את הבדיחה ברצינות. בריטניקה מכנה אותו האמריקאי היחיד ששיחק תפקיד מרכזי בתנועות הדאדא והסוריאליזם, והאזרחות הכפולה הזו הייתה ההישג הגדול שלו. הוא פגש את אליס פרין – קיקי ממונפרנאס – זמן קצר לאחר שהגיע, והיא הפכה לנושא של כמה מתצלומיו המפורסמים ביותר והופיעה בסרטיו.
הוא הפך גם, באופן בלתי צפוי, לפורטרטיסט הרשמי של האוונגרד האירופי ולצלם אופנה פעיל, והוא צילם פסלים אפריקאיים באוספים הפריזאיים של פול גיום (Paul Guillaume) ושארל ראטון (Charles Ratton). הזמנה זו הזינה ישירות את שחורה ולבנה (Noire et blanche) (1926), שבו פניה החלקות והחיוורות של קיקי מונחות על שולחן לצד מסיכת באולה (Baule) – דימוי של יופי צורני ואי-נחת קולוניאלית בלתי פתורה שעליו מתווכחים מאז.
תאונות שבוצעו במכוון
שתי הטכניקות המזוהות עמו היו שתיהן גילויים מחדש ולא המצאות, ושתיהן הושגו על ידי טיפול לא נכון בציוד. הנחת חפצים ישירות על נייר צילום וחשיפתם לאור הפיקה תמונות ללא מצלמה שהוא כינה רייוגרפים, כשהוא שוזר את שמו לתוך התהליך; טריסטן צארה (Tristan Tzara) הילל אותם כ"יצירות דאדא טהורות." סולריזציה – ההיפוך הטונאלי החלקי ששם קווי מתאר שחורים סביב דמות כמו קו משורטט – הוא גילה מחדש עם לי מילר (Lee Miller), שהגיעה אליו כעוזרת ועזבה כצלמת חשובה בזכות עצמה.
בקולנוע הוא עשה את אותו הדבר לסרט הצילום. החזרה לשפיות (Le Retour à la raison) (1923) היה הרייוגרף הקולנועי הראשון, סרט שנעשה ללא מצלמה, והוא עקב אחריו עם כוכב הים (L'Étoile de mer) וסרטים קצרים אחרים. כתיבת חלל (דיוקן עצמי) (Space Writing (Self-Portrait)) משנת 1935, שנעשה על ידי הזזת פנס מול צמצם פתוח, היה ציור האור הראשון, שהקדים את הניסויים המפורסמים של פיקאסו (Picasso) משנת 1949 בארבע-עשרה שנה.
גלות הוליווד
המלחמה דחפה אותו חזרה לאמריקה ב-1940. הוא בילה אחת-עשרה שנים בלוס אנג'לס, התגורר בשאטו דה פלר (Chateau des Fleurs) ומאוחר יותר בווילה אליין (Villa Elaine), ועקשן באופן אופייני, השקיע את מרצו בציור ולא בצילום שהעולם רצה ממנו, כשהציג את סדרת משוואות שייקספיריות (Shakespearean Equations) בגלריות קופלי (Copley Galleries) בבוורלי הילס ב-1948. בשנת 1946 הוא נישא לג'ולייט ברונר (Juliet Browner), רקדנית בהכשרתה, בחתונה כפולה עם מקס ארנסט (Max Ernst) ודורותיאה טאנינג (Dorothea Tanning).
מדוע מן ריי נקרא גאון
האיכות המוצגת אינה עומק אינטלקטואלי אלא אינסטינקט כמעט בלתי פוסק לתאונה הפרודוקטיבית – היכולת לזהות, בחשיפה כושלת או בדף נייר מטופל לא נכון, דימוי שאף אחד לא ראה קודם לכן, ואז לבנות גוף עבודה ממנו. הביטוי של צארה "יצירות דאדא טהורות" היה פסק דינו של בן תקופה; ARTnews ב-1999 כינה אותו אחד מעשרים וחמישה האמנים המשפיעים ביותר של המאה העשרים, תוך שהוא מציין את הצילום לצד עבודתו בקולנוע, ציור, פיסול, קולאז' ואסמבלאז'. פסק הדין של בריטניקה – האמריקאי היחיד שמרכזי גם לדאדא וגם לסוריאליזם – הוא הטענה המדויקת היסטורית, והיא טענה גדולה.
טיעון הנגד הכן הוא שהוא לא היה הוגה דתי מקורי בראש ובראשונה. הפוטוגרמה, הסולריזציה והרדי-מייד היו קיימים כולם לפני שהוא נגע בהם; תרומתו הייתה להפוך אותם ליפים ולהפוך אותם לשלו, מה שקרוב יותר לגאונות של מעצב אופנה או נגן ג'אז מאשר של תיאורטיקן. הוא נלחם כל חייו כדי להילקח ברצינות כצייר ובגדול הפסיד בוויכוח הזה. דושאן סיפק יותר מהרעיונות; מן ריי סיפק את העין, את השנינות ואת הגימור. האם זה מהווה גאונות תלוי אם אתה מאמין שראייה נחשבת לחשיבה. הראיות של הכינור של אנגר (Le Violon d'Ingres) מציעות שכן.
חיים שלאחר המוות
הוא חזר לפריז ב-1951, השתקע עם ג'ולייט ב-2 bis רחוב פרו (rue Férou) ליד גן לוקסמבורג (Jardin du Luxembourg), יצר מחדש את חפציו המוקדמים במהדורות מוגבלות עם מרסל זרביב (Marcel Zerbib) ומאוחר יותר ארתורו שוורץ (Arturo Schwarz), ופרסם את ספר זיכרונותיו דיוקן עצמי (Self-Portrait) ב-1963. החברה הצילומית המלכותית העניקה לו את מדליית ההתקדמות וחברות כבוד ב-1974. הוא מת מזיהום בריאות ב-18 בנובמבר 1976, וטמון בבית הקברות מונפרנאס (Cimetière du Montparnasse) תחת אפיטף שבחר בעצמו: "לא מודאג, אך לא אדיש." ג'ולייט הצטרפה אליו שם ב-1991, מתחת למילים "שוב ביחד."