לואיס וולטר אלברเรס

לואיס וולטר אלברเรס

לואיס וולטר אלברเรס (13 ביוני 1911 – 1 בספטמבר 1988) היה פיזיקאי ניסיוני, ממציא ופרופסור אמריקאי שזכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1968 על גילוי מצבי תהודה בפיזיקת חלקיקים באמצעות תא הבועות ממימן. ב-2007 העיר כתב העת האמריקאי לפיזיקה: "לואיס אלברเรס היה אחד הפיזיקאים הניסיוניים המבריקים והפוריים ביותר של המאה העשרים."

לאחר שקיבל את התואר השלישי (PhD) מאוניברסיטת שיקגו ב-1936, החל אלברเรס לעבוד עבור ארנסט לורנס (Ernest Lawrence) במעבדת הקרינה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. אלברเรס תכנן סדרת ניסויים לצפייה בלכידת אלקטרוני K בגרעינים רדיואקטיביים, אשר נובאה על ידי תורת הדעיכה הבטא אך מעולם לא נצפתה לפני כן. הוא הפיק טריטיום באמצעות הציקלוטרון ומדד את מחצית החיים שלו. בשיתוף פעולה עם פליקס בלוך (Felix Bloch), הוא מדד את המומנט המגנטי של הניוטרון.

ב-1940 הצטרף אלברเรס למעבדת הקרינה של MIT, שבה תרם למספר פרויקטי מכ"ם של מלחמת העולם השנייה, החל משיפורים מוקדמים במכ"ם זיהוי עמית-טורף (IFF), הנקרא כיום משדר-משיב (transponder), ועד למערכת שנקראה VIXEN שמטרתה למנוע מצוללות האויב להבין שהתגלו על ידי מכ"מי המיקרוגל הנישאים באוויר. מערכת המכ"ם שעבורה ידוע אלברเรס ביותר וששיחקה תפקיד מרכזי בתעופה, ובמיוחד ברכבת האווירית לברלין שלאחר המלחמה, הייתה גישה בהנחיית קרקע (GCA). אלברเรס בילה מספר חודשים באוניברסיטת שיקגו בעבודה על כורים גרעיניים עבור אנריקו פרמי (Enrico Fermi) בטרם הגיע ללוס אלامוס כדי לעבוד עבור רוברט אופנהיימר על פרויקט מנהטן. אלברเรס עבד על תכנון עדשות נפץ ופיתוח נפצים בחוט מתפוצץ. כחבר בפרויקט אלברטה, הוא צפה בניסוי הגרעיני טריניטי ממטוס B-29 סופרפורטרס, ולאחר מכן בהטלת הפצצה על הירושימה מהמטוס B-29 'האמן הדגול' (The Great Artiste).

לאחר המלחמה היה אלברเรס מעורב בתכנון תא בעות מימן נוזלי שאפשר לצוותו לצלם מיליוני צילומים של אינטראקציות חלקיקים, לפתח מערכות מחשב מורכבות למדידה וניתוח של אינטראקציות אלו, ולגלוש משפחות שלמות של חלקיקים חדשים ומצבי תהודה. עבודה זו הביאה לכך שזכה בפרס נובל ב-1968. הוא היה מעורב בפרויקט לצילום ברנטגן של הפירמידות במצרים כדי לחפש חדרים לא ידועים. יחד עם בנו, הגאולוג וולטר אלברเรס, הוא פיתח את השערת אלברเรס המציעה כי אירוע ההכחדה שהשמיד את הדינוזאורים שאינם עופות היה תוצאה של פגיעת אסטרואיד.

חיים מוקדמים

לואיס וולטר אלברเรס נולד למשפחה קתולית בסן פרנסיסקו ב-13 ביוני 1911, הילד השני והבן הבכור של ולטר סי. אלברเรס (Walter C. Alvarez), רופא, ואשתו הרייט (לבית סמית'). סבו, לואיס פ. אלוורז (Luis F. Álvarez), היה רופא שנולד באסטוריאס שבספרד, חי זמן קצר בקuba, התיישב בארצות הברית וגילה שיטה טובה יותר לאבחון צרעת מקולרית. הייתה לו אחות בכורה, גלדיס, אח צעיר, בוב, ואחות צעירה, ברניס. דודתו, מייבל אלברเรס (Mabel Alvarez), הייתה אמנית מקליפורניה שהתמחתה בציור שמן.

הוא למד בבית הספר מדיסון בסן פרנסיסקו מ-1918 עד 1924, ולאחר מכן בתיכון הפוליטכני של סן פרנסיסקו. ב-1926 הפך אביו לחוקר במרפאת מאיו, והמשפחה עברה לרוצ'סטר שבמינסוטה, שם למד אלברเรס בתיכון רוצ'סטר. הוא תמיד ציפה ללמוד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, אך בהפצרת מוריו ברוצ'סטר פנה במקום זאת לאוניברסיטת שיקגו, שם קיבל את התואר הראשון ב-1932, את התואר השני ב-1934 ואת התואר השלישי ב-1936. כסטודנט לתואר ראשון היה חבר באחווה פי גמא דלתא. כתלמיד מתקדם עבר לגמא אלפא.

ב-1932, כסטודנט לתואר שני בשיקגו, גילה את תחום הפיזיקה והייתה לו הזדמנות נדירה להשתמש בציוד של הפיזיקאי האגדי אלברט א. מייקלสัน (Albert A. Michelson). אלברเรס גם בנה מכשיר של צינורות מונה גייגר המסודרים כטלסקופ קרניים קוסמיות, ותחת חסותו של מנחה הסגל שלו ארתור קומפטון (Arthur Compton), ערך ניסוי במקסיקו סיטי למדידת אפקט מזרח-מערב של קרניים קוסמיות. הוא הבחין ביותר קרינה מגיעה מהמערב, והסיק שקרניים קוסמיות ראשוניות טעונות במטען חיובי. קומפטון הגיש את המאמר התוצאתי לפיזיקל ריוויו (Physical Review), כששמו של אלברเรס בראש.

אלברเรס היה אגנוסטי למרות שאביו היה דיאקון בכנסייה קונגרגציונלית.

עבודה מוקדמת

אחותו של אלברเรס, גלדיס, עבדה עבור הפיזיקאי ארנסט לורנס מברקלי כמזכירה במשרה חלקית, והזכירה את אלברเรס בפני לורנס. לורנס הזמין אז את אלברเรס לסייר יחד עמו בתערוכת "מאה ההתקדמות" (Century of Progress) בשיקגו. לאחר שהשלים את בחינות בעל פה שלו ב-1936, אלברเรס, שכבר היה מאורس להתחתן עם ג'רלדין סמית'וויק (Geraldine Smithwick), ביקש מאחותו לבדוק אם לורנס מציע משרות פנויות במעבדת הקרינה. טלגרמה הגיעה במהרה מגלדיס עם הצעת עבודה מלורנס. בכך החל קשר ארוך טווח עם אוניברסיטת קליפורניה בברקלי. אלברเรס וסמית'וויק נישאו באחת הקפלות באוניברסיטת שיקגו ומשם פנו לקליפורניה. נולדו להם שני ילדים, ולטר וג'ין. הם התגרשו ב-1957. ב-28 בדצמבר 1958 הוא נישא לג'נט ל. לנדיס (Janet L. Landis), ונולדו לו שני ילדים נוספים, דונלד והלן.

במעבדת הקרינה עבד עם צוות הניסוי של לורנס, אשר נתמך על ידי קבוצת פיזיקאים תיאורטיים בראשות רוברט אופנהיימר. אלברเรס תכנן סדרת ניסויים לצפייה בלכידת אלקטרוני K בגרעינים רדיואקטיביים, שניבאה תורת דעיכת בטא אך מעולם לא נצפתה. באמצעות מגנטים כדי להסיט הצידה את הפוזיטרונים והאלקטרונים שנפלטו ממקורותיו הרדיואקטיביים, הוא עיצב מונה גייגר ייעודי לזיהוי קרני הרנטגן "הרכות" בלבד שמקורן בלכידת K. הוא פרסם את תוצאותיו בפיזיקל ריוויו ב-1937.

כאשר דאוטריום (מימן-2) מופגז בדאוטריום, תגובת ההיתוך מניבה או טריטיום (מימן-3) בתוספת פרוטון או הליום-3 בתוספת ניוטרון. זוהי אחת מתגובות ההיתוך הבסיסיות ביותר, והיסוד של נשק תרמו-גרעיني ושל המחקר הנוכחי על היתוך גרעיני מבוקר. באותה עת יציבותם של תוצרי תגובה אלו לא הייתה ידועה, אך על בסיס תיאוריות קיימות חשב האנס בתה (Hans Bethe) שטריטיום יהיה יציב והליום-3 לא יציב. אלברเรס הוכיח את ההיפך באמצעות היכרותו עם פרטי פעילות הציקלוטרון בן ה-60 אינץ'. הוא כוונן את המכונה להאיץ גרעיني הליום-3 מיונים כפולים והצליח לקבל אלומה של יונים מואצים, ובכך השתמש בציקלוטרון כמין ספקטרומס מסה-על. מאחר שההליום המואץ הגיע מבארי גז עמוקים שבהם שהה מיליוני שנים, רכיב ההליום-3 היה חייב להיות יציב. לאחר מכן הפיק אלברเรס טריטיום רדיואקטיבי באמצעות הציקלוטרון ותגובת H + H ומדד את מחצית החיים שלו.

ב-1938, שוב תוך שימוש בידיעותיו על הציקלוטרון והמצאת מה שנקרא כיום טכניקות זמן-טיסה (time-of-flight), יצר אלברเรס אלומה מונו-אנרגטית של ניוטרונים תרמיים. בעזרתה החל סדרה ארוכה של ניסויים, בשיתוף פעולה עם פליקס בלוך, למדידת המומנט המגנטי של הניוטרון. תוצאתם μ0 = 1.93±0.02 μN, שפורסמה ב-1940, הייתה התקדמות משמעותית לעומת עבודה קודמת.

מלחמת העולם השנייה

### מעבדת הקרינה

משלחת טיזארד הבריטית (Tizard Mission) לארצות הברית ב-1940 הדגימה בפני מדענים אמריקאים מובילים את היישום המוצלח של המגנטרון החלל (cavity magnetron) לייצור מכ"ם מתועש באורכי גל קצרים. ועדת המחקר להגנה לאומית, שהוקמה חודשים ספורים קודם לכן על ידי הנשיא פרנקלין רוזוולט, הקימה מעבדה לאומית מרכזית במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) במטרה לפתח יישומים צבאיים של מכ"ם מיקרוגל. לורנס גייס מיד את "אנשי הציקלוטרון" הטובים ביותר שלו, ביניהם אלברเรס, שהצטרף למעבדה חדשה זו, הידועה כמעבדת הקרינה, ב-11 בנובמבר 1940. אלברเรס תרם למספר פרויקטי מכ"ם, משיפורים מוקדמים במכ"ם זיהוי עמית-טורף (IFF), הנקראים כיום משדרי-משיב, ועד למערכת שנקראה VIXEN למניעת מצוללות אויב מלגלות שהתגלו על ידי מכ"מי המיקרוגל הנישאים באוויר. מצוללות אויב היו ממתינות עד שאות המכ"ם התחזק ואז צוללות, ונמלטות מהתקפה. אך VIXEN שידר אות מכ"ם שעוצמתו הייתה קוביה של המרחק אל הצוללת כך שככל שהתקרבו לצוללת, האות – כפי שנמדד על ידי הצוללת – הלך ונחלש, והצוללת הניחה שהמטוס מתרחק ולא צללה.

אחד הפרויקטים הראשונים היה בניית ציוד למעבר ממכ"ם גל ארוך בריטי למכ"ם בנד סנטימטר מיקרוגל חדש שהתאפשר הודות למגנטרון החלל. בעבודתו על מערכת ההתראה המוקדמת במיקרוגל (MEW), המציא אלברเรס אנטנת מערך דיפול ליניארית שלא זו בלבד שהשתיקה את האונות הצדדיות הבלתי רצויות של שדה הקרינה אלא גם יכלה להיסרק אלקטרונית ללא צורך בסריקה מכנית. זו הייתה אנטנת מערך מופע מיקרוגל הראשונה, ואלברเรס השתמש בה לא רק ב-MEW אלא בשתי מערכות מכ"ם נוספות. האנטנה אפשרה למכ"ם ההפצצה המדויק "איגל" לתמוך בהפצצה מדויקת بمזג אוויר גרוע או דרך עננים. היא הושלמה מאוחר למדי במלחמה; אף על פי שמספר מטוסי B-29 צוידו באיגל והוא פעל היטב, הוא הגיע מאוחר מדי מכדי לחולל הבדל רב.

מערכת המכ"ם שעבורה ידוע אלברเรס ביותר וששחקה תפקיד מרכזי בתעופה, בעיקר ברכבת האווירית לברלין שלאחר המלחמה, הייתה גישה בהנחיית קרקע (GCA). באמצעות אנטנת הדיפול של אלברเรס להשגת רזולוציה זוויתית גבוהה מאוד, GCA מאפשר למפעילי מכ"ם קרקעיים לצפות בצגים מדויקים מיוחדים כדי להנחות מטוס נוחת אל המסלול על ידי שידור פקודות מילוליות לטייס. המערכת הייתה פשוטה, ישירה ופעלה היטב, אפילו עם טייסים חסרי הכשרה מוקדמת. היא הייתה כל כך מוצלחת שהצבא המשיך להשתמש בה שנים רב לאחר המלחמה, והיא הייתה עדיין בשימוש במדינות מסוימות בשנות ה-80. אלברเรס זכה בגביע קולייר של האגודה האווירונאוטית הלאומית ב-1945 "על יוזמתו הבולטת והיוצאת דופן בתפיסה ובפיתוח של מערכת הגישה בהנחיית קרקע לנחיתה בטוחה של מטוסי תעופה בכל תנאי מזג האוויר והתנועה".

אלברเรס בילה את קיץ 1943 באנגליה בבדיקת GCA, בנחיתת מטוסים שחזרו מקרב بمזג אוויר גרוע, וכן באימון הבריטים בשימוש במערכת. בזמן שהותו שם נתקל בארתור ק. קלארק (Arthur C. Clarke) הצעיר, שהיה טכנאי מכ"ם של חיל האוויר המלכותי (RAF). קלארק השתמש בהמשך בחוויותיו מתחנת מחקר המכ"ם כבסיס לרומן שלו "נתיב גלישה" (Glide Path), המכיל דמות מוסווה קלות של אלברเรס. קלארק ואלברเรס פיתחו ידידות ארוכת טווח.

### פרויקט מנהטן

בסתיו 1943 שב אלברเรס לארצות הברית עם הצעה מרוברט אופנהיימר לעבוד בלוס אלامוס על פרויקט מנהטן. עם זאת, אופנהיימר הציע שיבלה תחילה מספר חודשים באוניברסיטת שיקגו בעבודה עם אנריקו פרמי בטרם יגיע ללוס אלמוס. בחודשים אלו ביקש הגנרל לסלי גרובס (Leslie Groves) מאלברเรס לחשוב על דרך שבה ארה"ב תוכל לגלות אם הגרמנים מפעילים כורים גרעיניים כלשהם, ואם כן, היכן הם. אלברเรס הציע שמטוס יישא מערכת לזיהוי גזים רדיואקטיביים שכור מייצר, במיוחד קסנון-133. הציוד אכן טס מעל גרמניה, אך לא זיהה קסנון רדיואקטיבי מאחר שהגרמנים לא בני כור המסוגל לתגובת שרשרת. זה היה הרעיון הראשון של ניטור תוצרי ביקוע לאיסוף מודיעין. הוא עתיד להפוך חשוב במיוחד לאחר המלחמה.

כתוצאה מעבודת המכ"ם שלו ומחודשים ספורים שבילה עם פרמי, הגיע אלברเรס ללוס אלמוס באביב 1944, מאוחר יותר מבני דורו רבים. העבודה על "ילד קטן" (פצצת אורניום) הייתה מתקדמת ולכן אלברเรס היה מעורב בתכנון "איש שמנה" (פצצת פלוטוניום). הטכניקה ששימשה לאורניום, כלומר כפיית שתי מסות תת-קריטיות זו לזו באמצעות סוג של אקדח, לא תעבוד עם פלוטוניום משום שרמת הניוטרונים הספונטניים ברקע הגבוהה תגרום לביקוע ברגע ששתי החלקים יתקרבנו זה לזה, כך שחום והתפשטות יכריחו את המערכת להתרחק לפני ששוחררה אנרגיה רבה. הוחלט להשתמש בכדור פלוטוניום קרוב לקריטי ולדחוס אותו במהירות באמצעות חומרי נפץ לליבה קטנה וצפופה בהרבה, אתגר טכני באותה עת.

כדי ליצור את הקריסה הסימטרית הנדרשת לדחיסת ליבת הפלוטוניום לצפיפות הנדרשת, היה צורך לפוצץ בו זמנית שלושים ושתיים מטעני נפץ סביב הליבה הכדורית. באמצעות טכניקות נפץ קונבנציונליות עם נפצים, ההתקדמות לקראת השגת סימולטניות לתוך שבריר קטן של מיקרושניה הייתה מעודדת. אלברเรס הנחה את תלמידו לתואר שני, לורנס ה. ג'ונסטון (Lawrence H. Johnston), להשתמש בקבל גדול כדי לספק מטען מתח גבוה ישירות לכל עדשת נפץ, ולהחליף את הנפצים בנפצים בחוט מתפוצץ. חוט המתפוצץ פוצץ את שלושים ושתיים המטענים תוך כמה עשיריות מיקרושניה. ההמצאה הייתה קריטית להצלחת הנשק הגרעיני מסוג קריסה. הוא גם פיקח על ניסוי אל-רא (RaLa). אלברเรס כתב לימים:

> עם אורניום באיכות נשק מודרנית, קצב ניוטרוני הרקע כל כך נמוך שלמחבלים, אילו היה בידיהם חומר כזה, היה סיכוי טוב להפעיל פיצוץ בעל תפוקה גבוהה פשוט על ידי הפלת חצי אחד של החומר על החצי השני. רוב האנשים נראים בלתי מודעים לכך שאם U-235 מופרד נמצא בהישג יד, זו עבודה טריוויאלית להפעיל פיצוץ גרעיני, ואילו אם רק פלוטוניום זמין, לגרום לו להתפוצץ זו עבודת הטכנולוגיה הקשה ביותר שאני מכיר.

שוב בעבודתו עם ג'ונסטון, משימתו האחרונה של אלברเรס לפרויקט מנהטן הייתה לפתח סט מיקרופונים/משדרים מכוילים שיוטלו במצנח ממטוס כדי למדוד את עוצמת גל ההדף מהפיצוץ האטומי, כדי לאפשר למדענים לחשב את אנרגיית הפצצה. לאחר שמונה לדרגת סגן אלוף בצבא ארצות הברית, הוא צפה בניסוי הגרעיני טריניטי ממטוס B-29 סופרפורטרס שנשא גם את עמיתיו לפרויקט אלברטה הרולד אגניו (Harold Agnew) ודאק פרסונס (Deak Parsons) (ששניהם מונו לדרגת סרן בהתאמה).

בטיסה במטוס B-29 סופרפורטרס 'האמן הדגול' במבנה עם האנולה גיי (Enola Gay), מדדו אלברเรס וג'ונסטון את אפקט ההדף של פצצת "ילד קטן" שהוטלה על הירושימה. כמה ימים לאחר מכן, שוב בטיסה ב'האמן הדגול', השתמש ג'ונסטון באותו ציוד כדי למדוד את עוצמת הפיצוץ בנאגאסקי.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ב-1945 נעשה אלברเรס פרופסור לפיזיקה בבית הספר שבו רצה במקור ללמוד, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, וב-1978 הוענק לו תואר פרופסור אמריטוס.

תא בעות

בשובו לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי כפרופסור מן המניין, היו לאלברเรס רעיונות רבים כיצד להשתמש בידע המכ"ם שלו ממלחמה לשיפור מאיצי חלקיקים. אף על פי שחלקם נשאו פרי, "הרעיון הגדול" של תקופה זו עמד להגיע מאדווין מקמילן (Edwin McMillan) עם תפיסתו על יציבות פאזה שהובילה לסינכרוציקלוטרון. בשיפור והרחבת תפיסה זו, צוות לורנס עמד לבנות את מאיץ הפרוטונים הגדול בעולם באותה עת, הביוואטרון (Bevatron), שהחל לפעול ב-1954. אף על פי שהביוואטרון יכול היה לייצר כמויות עתירות של חלקיקים מעניינים, במיוחד בהתנגשויות משניות, אינטראקציות מורכבות אלו היו קשות לזיהוי ולניתוח באותה עת.

באמצעות פיתוח חדש להמחשת מסלולי חלקיקים, שנוצר על ידי דונלד גלייזר (Donald Glaser) וידוע כתא בעות, הבין אלברเรס שהמכשיר הוא בדיוק מה שנדרש, אילו רק היה אפשר לגרום לו לתפקד עם מימן נוזלי. גרעיני מימן, שהם פרוטונים, היוו את המטרה הפשוטה והרצויה ביותר לאינטראקציות עם החלקיקים שהופקו על ידי הביוואטרון. הוא החל בתוכנית פיתוח לבניית סדרה של תאים קטנים, ותמך במכשיר אצל ארנסט לורנס.

המכשיר של גלייזר היה גליל זכוכית קטן (1 ס"מ × 2 ס"מ) מלא באתר. על ידי הפחתה פתאומית של הלחץ במכשיר, ניתן היה להכניס את הנוזל למצב מחומם-על זמני, שהיה רותח לאורך המסלול המופר של חלקיק העובר דרכו. גלייזר היה מסוגל לשמור על מצב מחומם-על למשך מספר שניות בטרם התרחשה רתיחה ספונטנית. צוות אלברเรס בנה תאים בגודל של 1.5 אינץ', 2.5 אינץ', 4 אינץ', 10 אינץ' ו-15 אינץ' באמצעות מימן נוזלי, הבנויים ממתכת עם חלונות זכוכית, כך שניתן היה לצלם את המסלולים. התא יכול היה לעבור מחזור בסינכרון עם אלומת המאיץ, צילום יכול היה להיווצר, והתא נדחס מחדש בזמן למחזור האלומה הבא.

תוכנית זו בנתה תא בעות מימן נוזלי באורך של כמעט 7 רגל (2.1 מטר), העסיקה עשרות פיזיקאים וסטודנטים לתואר שני יחד עם מאות מהנדסים וטכנאים, צילמה מיליוני תמונות של אינטראקציות חלקיקים, פיתחה מערכות מחשב למדידה וניתוח של האינטראקציות, וגילתה משפחות של חלקיקים חדשים ומצבי תהודה. עבודה זו הביאה לזכייתו בפרס נובל לפיזיקה ב-1968 עבור "תרומותיו החורצות לפיזיקת חלקיקים אלמנטריים, ובמיוחד גילוי מספר רב של מצבי תהודה, שהתאפשר באמצעות פיתוח טכניקת השימוש בתאי בעות מימן וניתוח נתונים."

עבודה בלשית מדעית

ב-1964 הציע אלברเรס את מה שנודע כניסוי פיזיקת חלקיקים בגובה רב (HAPPE), שתוכנן במקור כמגנט מוליך-על גדול הנישא לגובה רב על ידי בלון במטרה לחקור אינטראקציות חלקיקים באנרגיה גבוהה מאוד. במשך הזמן השתקד מיקוד הניסוי לעבר חקר הקוסמולוגיה ותפקידם של חלקיקים וקרינה ביקום המוקדם. עבודה זו הייתה מאמץ גדול, שנשא גלאים לגובה באמצעות טיסות בלון בגובה רב ומטוסי U-2 שטסים גבוה, והייתה מבשר מוקדם לניסויים הנישאים על לוויין COBE על קרינת הרקע הקוסמית (שהובילה להענקת פרס נובל ב-2006, שחלקו ג'ורג' סמוט וג'ון מאטר).

אלברเรס הציע טומוגרפיה של מיואונים ב-1965 כדי לחפש חדרים לא ידועים בפירמידות במצרים. תוך שימוש בקרניים קוסמיות טבעיות, תוכניתו הייתה למקם תאי ניצוץ, ציוד סטנדרטי בפיזיקת חלקיקים באנרגיה גבוהה של אותה עת, מתחת לפירמידת חאפרע בתוך חדר ידוע. באמצעות מדידת קצב הספירה של הקרניים הקוסמיות בכיוונים שונים, הגלאי היה חושף את קיומו של כל חלל במבנה האבן העליון.

אלברเรס כינס צוות של פיזיקאים וארכאולוגים מארצות הברית ומצרים, ציוד ההקלטה נבנה והניסוי בוצע, אם כי הוא הופסק עקב מלחמת ששת הימים ב-1967. לאחר שחודש לאחר המלחמה, המאמץ נמשך, הקליט וניתוח את הקרניים הקוסמיות החודרות עד 1969, אז דיווח לאגודה הפיזיקלית האמריקאית שלא נמצאו חדרים ב-19% מהפירמידה שנסקרה.

בנובמבר 1966 פרסם מגזין לייף סדרה של צילומים מ"סרט זפרודר" מש-1963, הנחשב למסמך המלא ביותר על רצח ג'ון פ. קנדי. אלברเรס, מומחה באופטיקה ובניתוח תמונות, התעניין בתמונות והחל ללמוד מה ניתן ללמוד מהסרט. אלברเรס הוכיח הן בתיאוריה והן בניסוי שהקפיצה האחורית של ראש הנשיא הייתה תואמת לכך שנורה מאחור בתיאוריה המכונה "אפקט הסילון". התיאוריה של אלברเรס שופרה ואומתה בהמשך על ידי חוקרים אחרים. אלברเรס חקר גם את תזמון היריות וגל ההדף שהפריע למצלמה, ואת מהירות המצלמה, כשהוא מציין מספר פרטים שמנתחי הצילום של ה-FBI התעלמו מהם או טעו בהם. הוא הפיק מאמר שנועד כמדריך, עם עצות בלתי רשמיות עבור הפיזיקאי הנחוש להגיע לאמת של המקרה.

השערת הכחדת הדינוזאורים

ב-1980 גילו אלברเรס ובנו, הגאולוג וולטר אלברเรס, יחד עם הכימאים הגרעיניים פרנק אסארו והלן מישל, "אסון שזעזע ממש את כדור הארץ והוא אחת התגاهות הגדולות על היסטוריית כדור הארץ".

במהלך שנות ה-70, וולטר אלברเรס ביצע מחקר גאולוגי במרכז איטליה. שם הוא איתר מחשוף על קירות ערוץ ששכבות הגיר שלו כללו שכבות הן מעל והן מתחת לגבול קרטיקון-פלאוגן. בדיוק בגבול יש שכבת חימר דקה. וולטר סיפר לאביו שהשכבה ציינה היכן הדינוזאורים ורוב הדברים האחרים נכחדו ושאיש לא ידע מדוע, או מה המשמעות של החימר – זו הייתה תעלומה גדולה, והוא התכוון לפתור אותה.

לאלברเรס הייתה גישה לכימאים הגרעיניים במעבדת לורנס ברקלי והוא יכל לעבוד עם פרנק אסארו והלן מישל, שהשתמשו בטכניקת ניתוח הפעלה ניוטרונית כדי לחקור את החימר. ב-1980, אלברเรס, אלברเรס, אסארו ומישל פרסמו מאמר מכונן שהציע גורם חוץ-ארצי להכחדת קרטיקון-פלאוגן (שנקראה אז הכחדת קרטיקון-שלישוני). בשנים שלאחר פרסום מאמרם, נמצא כי החימר הכיל גם פיח, כדורים זכוכיתיים, גבישי קוורץ מלוכלכים, יהלומים מיקרוסקופיים ומינרלים נדירים הנוצרים רק בתנאים של טמפרטורה ולחץ גבוהים.

פרסום מאמר 1980 הביא ביקורת מצד הקהילה הגאולוגית, והתפתח דיון מדעי לעיתים קרובות סוער. עשר שנים לאחר מכן, לאחר מותו של אלברเรס, נמצאו עדות لمכתר פגיעה גדול מול חופי חצי האי יוקטן במקסיקו, מה שסיפק תמיכה לתיאוריה. חוקרים אחרים גילו בהמשך כי הכחדת הדינוזאורים בסוף הקרטיקון עשויה הייתה להתרחש במהירות במונחים גאולוגיים, במשך אלפי שנים, ולא מיליוני שנים כפי שהונח קודם לכן. בעוד שהוצעו תיאוריות הכחדה חלופיות, כולל וולקניזם מוגבר במלכודות דקאן, תיאוריית מכתר הפגיעה נותרה שולטת בקרב החוקרים הרלוונטיים.

תעופה

באוטוביוגרפיה שלו אמר אלברเรס: "אני מחשיב את עצמי כמי שהיו לו שתי קריירות נפרדות, אחת במדע ואחת בתעופה. מצאתי את השתיים כמעט שוות ערך בתגמולן." תורם חשוב לכך הייתה הנאתו מהטיסה. הוא למד לטיסה ב-1933, ובהמשך השיג הגדר מכשירים והגדר רב-מנועי. במהלך 50 השנים הבאות צבר מעל 1000 שעות טיסה, רובן כטייס מפקד. הוא אמר: "מצאתי פעילויות מעטות מספקות כמו להיות טייס מפקד עם אחריות לחיי הנוסעים שלי."

אלברเรס תרם תרומות מקצועיות רבות לתעופה. במהלך מלחמת העולם השנייה הוביל את פיתוחן של טכנולוגיות מרובות הקשורות לתעופה. כמה מפרויקטיו מתוארים לעיל, כולל גישה בהנחיית קרקע (GCA) שעליה זכה בגביע קולייר ב-1945. הוא גם החזיק בפטנט הבסיסי למשдар-משיב המכ"ם, שעבורו העביר את הזכויות לממשלת ארה"ב תמורת 1 דולר.

בהמשך הקריירה שלו שימש אלברเรס במספר ועדות ייעוץ רמה גבוהה הקשורות לתעופה אזרחית וצבאית. אלו כללו קבוצת משימה של מינהל התעופה הפדרלי על מערכות ניווט אוויר ובקרת תנועה אווירית עתידיות, פאנל המטוסים הצבאיים של ועדת הייעוץ המדעית של הנשיא, וועדה שחקרה כיצד הקהילה המדעית תוכל לסייע בשיפור יכולותיה של ארצות הברית לנהל מלחמה לא גרעינית.

תפקידיו התעופתיים של אלברเรס הובילו להרפתקאות רבות. לדוגמה, בעת שעבד על GCA הוא הפך לאזרח הראשון שהטיס גישה נמוכה כשמראהו מחוץ לתא הטייס חסום. הוא גם הטיס מטוסים צבאיים רבים ממושב הטייס המשנה, כולל B-29 סופרפורטרס ו-Lockheed F-104 Starfighter. בנוסף, הוא שרד תאונה במהלך מלחמת העולם השנייה כנוסע במטוס מיילס מאסטר.

פעילויות אחרות

אלברเรס היה חבר בקבוצת הייעוץ להגנה JASON ובמועדון בוהמיאן (Bohemian Club).

מוות

אלברเรס מת ב-1 בספטמבר 1988 עקב סיבוכים משורת ניתוחים לסרטן הוושט. גופתו נשרפה, ואפרו פוזר מעל מפרץ מונטרי. המסמכים שלו נמצאים בספריית בנקרופט באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

בתרבות הפופולרית

דמות מוסווה קלות של אלברเรס מופיעה ברומן משנת 1963 של סר ארתור ק. קלארק "נתיב גלישה".

בסרט "אופנהיימר" משנת 2023, בבימויו של כריסטופר נولאן, גילם את אלברเรס השחקן אלכס וולף.

סקירת "התנגשויות: מוחו הנפיץ של לואיס אלברเรס" מאת באנוויל הדגישה את הישגיו וחייו של הקהילה הפיזית ההיסπανית לאורך היסטוריה.

כבוד והערכה

- עמית האגודה הפיזיקלית האמריקאית (1939) ונשיא (1969)

- גביע קולייר של האגודה האווירונאוטית הלאומית (1946)

- חבר האקדמיה הלאומית למדעים (1947)

- עמית החברה הפילוסופית האמריקאית (1953)

- עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים (1958)

- מדען השנה של קליפורניה (1960)

- פרס הצלחת הזהב של האקדמיה האמריקאית להישגים (1961)

- חבר האקדמיה הלאומית להנדסה (1969)

- מדליית בוגרי אוניברסיטת שיקגו (1978)

- היכל התהילה הלאומי לממציאים (1978)

- פרס אנריקו פרמי של מחלקת האנרגיה של ארה"ב (1987)

- צופי אמריקה קראו לפרס ה-SUPERNOVA של חברי צופים על שם אלברเรס (2012)

- כוכב הלכת המזערי 3581 אלברเรס נקרא על שמו ועל שם בנו, ולטר אלברเรס.

פרסומים נבחרים

- "עדשה כדורית דו-אלמנטית בעלת הספק משתנה", פטנט US3305294A (דצמבר 1964)

פטנטים

- מכשיר אימון לגולף

- מד טווח אופטי עם פריזמה מעריכית בעלת זווית משתנה

- עדשה כדורית דו-אלמנטית בעלת הספק משתנה

- גלאי חלקיקים תת-אטומיים עם תווך הכפל אלקטרוני נוזלי

- שיטה לייצור מטריצת אלמנט אופטי פרנל

- שיטה ליצירת אלמנט אופטי בעובי מופחת

- פריטים מסומנים בדאוטריום כגון חומרי נפץ ושיטה לזיהויים

- מערכת למניעת התנגשות עצמאית

- מערכת עדשות מצלמה מיוצבת אופטית