לו שוּן

לו שון: הרופא שאבחן ציוויליזציה

סטודנט סיני לרפואה ביפן ישב באולם הרצאות ב-1905 וצפה במצגת על מלחמת רוסיה-יפן, וראה משהו ששינה את מהלך הספרות הסינית המודרנית: תמונה של אסיר סיני העומד להיות מוצא להורג על ידי חיילים יפנים, מוקף בצופים סינים שנראו לו כנהנים מהמחזה. הוא החליט במקום שמחלתם של בני ארצו אינה פיזית, ושרפואה לא תוכל לרפא אותה. לו שון נטש את הכשרתו כרופא והקדיש את שארית הקריירה שלו לטיפול בסין באמצעות סיפורת וביקורת — והפך, לפי הערכתו של חתן פרס נובל קנזאבורו אווה, ל"סופר הגדול ביותר שאסיה הפיקה במאה ה-20", אף על פי שלו שון מעולם לא זכה בפרס בעצמו, ולפי דבריו, דחה את האפשרות להיות מועמד.

קריסת המשפחה

הוא נולד בשם ג'ואו ג'אנגשו ב-25 בספטמבר 1881, בשאוקסינג שבמחוז ג'ג'יאנג, למשפחת בעלי קרקעות שהייתה פעם יוקרתית; סבו החזיק בתפקיד באקדמיית הנלין הקיסרית. היוקרה הזו קרסה כאשר אביו, לאחר שעבר בחינות ברמת המחוז אך נכשל בבחינות הפרובינציאליות, נתפס בניסיון לשחד בוחן ב-1893 — שערורייה ששלחה את סבו לכלא ורוקנה את כספי המשפחה. אביו פיתח תלות באלכוהול ובאופיום ומת ב-1896, ככל הנראה מסיבוכים של אסתמה ובצקת, והותיר את המשפחה במצוקה אמיתית. לו שון גדל כשהוא נמשך יותר לסיפורי עם, אופרה וסיפורים מיתולוגיים מאשר לקלאסיקות הקונפוציאניות שנלמדו באופן רשמי, וב-1898 הוא ניגש לבחינת השירות הציבורי ברמה הראשונה ודורג במקום ה-137 הבינוני מתוך 500 מועמדים.

מצוער ימי לסטודנט לרפואה ביפן

לאחר שהתייאש מהמסלול המסורתי של הבחינות, לו שון נרשם לבית הספר למכרות ומסילות ברזל במימון ממשלתי, וסיים את לימודיו ב-1902 לאחר חשיפתו האמיתית הראשונה למדע ופילוסופיה מערביים — קריאת תומאס הנרי האקסלי וג'ון סטיוארט מיל בתרגום לצד סופרים רפורמיסטים סינים. לאחר מכן נסע ליפן, שם למד במכון קובון, גזר את צמת ההאן-סינית המחייבת שלו, וב-1904 נרשם לאקדמיה לרפואה בסנדאי, מתוך כוונה להפוך לרופא שיוכל לרפא את חוליה של סין. שם, ב-1905, תמונת הקהל הסיני האדיש שכנעה אותו שספרות, לא רפואה, היא הטיפול שארצו באמת צריכה; הוא פרש מהתוכנית הרפואית בשנה שלאחר מכן.

נישואים כפויים וכתב עת שנכשל

ב-1906, בעוד לו שון עדיין ביפן, אמו העמידה פני חולה כדי לפתות אותו הביתה ואילצה אותו להינשא בנישואים כפויים לג'ו אן, אישה אנאלפביתית עם כפות רגליים קשורות; הנישואים מעולם לא מומשו במובן רגשי אמיתי, אם כי לו שון המשיך לתמוך בה כלכלית עד סוף ימיו. הוא חזר מיד ליפן, ניסה ונכשל להשיק מגזין ספרותי בשם New Life עם אחיו, ופרסם אוסף של סיפורי אדגר אלן פו מתורגמים ב-1909 שמכר רק 41 מתוך 1,500 העותקים המודפסים שלו — התחלה לא מבטיחה לסופר שיהפוך בסופו של דבר לדמות המשפיעה ביותר בספרות הסינית המודרנית.

THE FREE TEST
How high is yours?

Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.

Take the IQ test →

עובד מדינה ביום, סופר מהפכני בלילה

בחזרה בסין לאחר מהפכת שינהאי ב-1911, לו שון קיבל משרה במשרד החינוך החדש ב-1912, ועלה בהדרגה לראש מדור בחטיבת החינוך החברתי שלו, תוך עבודה בשעות מצומצמות שאפשרו לו להרצות באוניברסיטת פקין ובמכללה הרגילה לנשים בבייג'ינג. הוא בילה שנים במחקר עתיקות — איסוף ספרים ישנים, קטלוג כתובות עתיקות — לפני שחבר, העורך צ'יאן שואנטונג, לחץ עליו לכתוב סיפורת למגזין הרפורמיסטי New Youth. לו שון התנגד, והשווה את המאמץ לצעקה כדי להעיר ישנים הכלואים ב"בית ברזל ללא חלונות", לפני שנכנע.

יומנו של מטורף והולדת הסיפורת הסינית המודרנית

ב-2 באפריל 1918, פרסם לו שון את "יומנו של מטורף" תחת שם העט שבו ישתמש עד סוף הקריירה שלו, כשהוא שואל במפורש את כותרתו מגוגול. הוא נכתב בסינית מדוברת ולא בסינית ספרותית קלאסית, והפך לטקסט המכונן של הסיפורת הסינית המודרנית, תוך שימוש בפחד של מספר פרנואידי מפני אכילה כדי להמשיל תרבות שלו שון האמין שהיא, למעשה, צורכת את אנשיה שלה. הוא המשיך עם "סיפורו האמיתי של אה קיו" (1921), סאטירה על איכר חסר תועלת ומוליך שולל את עצמו שהפכה ליצירתו המפורסמת והמצוטטת ביותר, ואסף את סיפוריו המוקדמים ב-Nahan (קריאה לנשק, 1923) וב-Panghuang (נדודים, 1926). "סיפורו האמיתי של אה קיו" נשקל, לדבריו, למועמדות לפרס נובל ב-1927; לו שון דחה את האפשרות על הסף, לא משוכנע שהתרגום או הרגע ראויים לכך.

אלימות פוליטית ופנייה מאוחרת שמאלה

הפוליטיקה גברה יותר ויותר על הסיפורת. לו שון תמך במפגינים סטודנטים שנהרגו בטבח ה-18 במרץ 1926 ונאלץ לברוח מבייג'ינג כאשר מצביאים צדו מתנגדים; הוא לימד לזמן קצר באוניברסיטאות שיאמן וסון יאט-סן לפני שהתיישב בשנגחאי ב-1927 כסופר החי המפורסם ביותר בסין. שם הוא נטש במידה רבה את הסיפורת לטובת מסות פולמוסיות, היה שותף להקמת הליגה של סופרי השמאל ב-1930, ולמד תיאוריה מרקסיסטית גם כאשר חברי שמאל אחרים גינו אותו כשארית "בורגנית". לאחר שהקואומינטנג הוציא להורג עשרים וארבעה סופרי שמאל בפברואר 1931 — "קדושי לונגהואה", חמישה מהם חברי הליגה — הפוליטיקה שלו התקשתה באופן נחרץ נגד הממשלה הלאומנית; כשנאמר לו על ידי העיתונאי אדגר סנואו ב-1933 שאנשים עדיין שואלים אם "אה קיו" נשארו בסין, לו שון ענה, "זה גרוע יותר עכשיו. עכשיו אלו אה קיו שמנהלים את המדינה".

שנים אחרונות ומוות

לו שון החל מערכת יחסים מתמשכת עם תלמידתו לשעבר שו גואנגפינג בסביבות 1925; לזוג נולד בן, ג'ואו היייינג, ב-1929, ילדו היחיד. הוא חלה בשחפת באמצע שנות ה-20 שהחמירה בהתמדה לאורך שנות ה-30, מה שדרש ניקור ריאות לניקוז נוזלים ב-1936 והותיר אותו בשלב מסוים במשקל של 83 פאונד בלבד. חודש לפני מותו כתב הוראות להלווייתו שלו — "ערכו את ההלוויה מהר... תשכחו ממני" — ומת בשנגחאי ב-5:11 בבוקר ב-19 באוקטובר 1936, בגיל חמישים וחמש.

מדוע לו שון מכונה גאונה

הטיעון לגאונותו של לו שון בנוי על פעולה ספציפית של אבחון תרבותי ולא על מקוריות טכנית בלבד: בני דורו ומבקרים מאוחרים יותר זוקפים לזכותו את הזיהוי, בסיפורת, של בעיית "אופי לאומי" סיני — פסיביות, הונאה עצמית, אכזריות במסווה של מסורת — בדיוק שאף מסאי מדורו לא השתווה לו, תוך מיזוג צורה ספרותית סינית עם הניתוק האירוני של סופרים אירופאים כמו גוגול, שגם אותו תרגם. התיאורטיקן הספרותי פרדריק ג'יימסון כינה מאוחר יותר את "יומנו של מטורף" כ"דוגמה העליונה" לאלגוריה לאומית בסיפורת לא-מערבית, והערכתו של קנזאבורו אווה אליו כסופר הגדול ביותר של אסיה במאה ה-20 נושאת את משקל השיפוט של חתן פרס נובל. הסיבוך הכנה הוא שהמפלגה של לו שון עצמו, המפלגה הקומוניסטית הסינית, גם קנוניזה וגם רוקנה את מורשתו לאחר מותו — מאו כינה אותו קדוש בעודו מודה בפרטיות שלו שון כנראה היה מושתק או נכלא אילו חי עד שנות ה-50 — ולו שון מעולם לא הצטרף למפלגה בעצמו, מה שהופך את המוניטין המאוחר שלו בחלקו לבנייה פוליטית ולא לפסק דין ספרותי טהור. מה שלא שנוי במחלוקת הוא המקוריות של מכשיר האבחון שבנה: גוף של סיפורת ומסות בשפה מדוברת שהעניק לקוראים סינים, לראשונה, מראה במקום הרצאה.

מורשת

יצירותיו של לו שון נותרו קריאת חובה בבתי ספר סיניים, מכתש בכוכב חמה ואסטרואיד נושאים את שמו, ופרס לו שון לספרות הוא בין הכבודים הספרותיים היוקרתיים ביותר בסין — גם כאשר כמה מהמסות האפלות והספקניות יותר שלו הוסרו בשקט מספרי לימוד סיניים ב-2007, הד קטן ומסגיר לאותה מתיחות בין הערצה לאי-נוחות שעקבה אחריו מאז ההספד האמביוולנטי של מאו עצמו.