לו בו: הלוחם שאף אחד לא יכול היה לבטוח בו עם כוח
הוא רצח את אביו המאמץ פעמיים – פעם אחת באמצעות שליח, ופעם אחת במו ידיו – ובשתי הפעמים יריב פשוט הגיש לו את הסכין ואת המניע. לו בו (Lü Bu) היה, לפי כמעט כל תיעוד בן התקופה, הלוחם האישי המפחיד ביותר בכל תקופת התמוטטות שושלת האן המאוחרת. הוא גם היה, בתוך שישים יום מהשתלטות על העמדה החזקה ביותר באימפריה, חסר יכולת להחזיק בה. הפער בין שתי העובדות הללו הוא כל סיפורו.
עלייתו של חייל ספר
לו בו, שכינויו פנגשיאן (Fengxian), נולד במחוז ג'יויואן (Jiuyuan) שבנציבות ווייואן (Wuyuan), במה שהיום הוא מונגוליה הפנימית, ועלה בדרגות הצבאיות כחייל ספר שהצטיין בכוח פיזי ומיומנות לחימה יוצאי דופן. הוא חבר לדינג יואן (Ding Yuan), מושל מחוז בינג (Bing), שמינה אותו לראש פקידים – תפקיד שמשתמע מניתוח מעמיק של התקופה שפעל פחות כמו עבודה משרדית ויותר כמו "ראש מטה לקצין פיקוד, הדורש גם כישורים מנהליים וגם כושר לחימה". מעמדו של לו בו בסיעתו של דינג יואן, שכללה גם את הגנרל לעתיד ג'אנג ליאו (Zhang Liao), מצביע על כך שהכישרון הצבאי שלו הוכר כאמיתי ומשמעותי זמן רב לפני האירועים שהפכו אותו למפורסם לשמצה.
האב הראשון שרצח
סביב שנת 189 לספירה, המצביא דונג ג'ואו (Dong Zhuo), שביקש לחסל יריב פוליטי ולתפוס את השליטה בחצר האן הקורסת, תמרן את לו בו לרצוח את פטרונו, דינג יואן, בתמורה לקידום. זו הייתה הראשונה משתי בגידות שיגדירו את המוניטין של לו בו לצמיתות. דונג ג'ואו גמל לו ביד רחבה: קידום למפקד פרשים, שבועת אבהות מאמצת שקשרה את שני הגברים כאב ובן, וקידום נוסף לגנרל של משק הבית עם התואר מרקיז דוטינג (Duting). תחת חסותו של דונג ג'ואו הפך לו בו למפורסם באמת – הוא זכה לכינוי "הגנרל המעופף" בשל מיומנותו ברכיבה ובקשתות, כשהוא רוכב על הסוס האגדי "ארנב אדום" (Red Hare), ומשמש כשומר הראש האישי של דונג ג'ואו, תפקיד המעיד בעצמו על הרצינות שבה נתפסה יכולת הלחימה שלו על ידי האיש שסמך עליו ביותר.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האב השני שרצח
הברית לא שרדה את מזגו של דונג ג'ואו. לאחר שדונג ג'ואו השליך נשק לעבר לו בו בהתקף זעם, פקיד החצר וואנג יון (Wang Yun) ניצל את הקרע הגלוי וגייס את לו בו כסוכן פנימי נגד המצביא שאימץ אותו. בשנת 192 לספירה, לו בו התנקש בדונג ג'ואו והחזיק לזמן קצר בכוח ממשי בבירה המנותצת תחת התואר גנרל העוצמה האכזרית – הפעם השנייה בשלוש שנים שהוא הרג אדם שקרא לו בן, והפעם השנייה שהוא עשה זאת לטובתו הפוליטית של מישהו אחר במקום לשאיפותיו שלו.
כוח שלא יכול היה להחזיק בו
התוצאה הייתה מיידית ומלמדת: סמכותו של לו בו בבירה קרסה בתוך כשישים יום בערך, עקב חוסר יכולתו לנהל את הקואליציה הפוליטית שהציבה אותו שם. מה שבא לאחר מכן היה יותר מעשור של נדודים בין פטרונים – יואן שו (Yuan Shu), יואן שאו (Yuan Shao), ולבסוף לו ביי (Liu Bei) – תוך החלפת נאמנות שוב ושוב ככל שכל הסדר החמיץ, לפני שלבסוף הקים בסיס עצמאי, אם כי רעוע, בסיאפי (Xiapi). צ'ן דנג (Chen Deng), פקיד בן התקופה שהתנהל מולו ישירות, הציע את מה שהפך לפסק הדין המגדיר של התקופה: "לו בו אמיץ אך חסר אסטרטגיה". המוניטין שלו כלוחם נותר ללא פגע לאורך כל הדרך – דיווחים מתארים קרב יחיד נגד הקצין גו סי (Guo Si) ותצוגת קשתות מהוללת בשער "יואנמן" (Yuanmen) – אך חוסר יכולתו לנהל כפיפים התגלה כחולשה מבנית קטלנית. חיכוך פנימי בין קציניו צ'ן גונג (Chen Gong) וגאו שון (Gao Shun) ערער בהתמדה כל יציבות ששלטונו בסיאפי יכול היה להשיג אחרת.
המצור על סיאפי
בשנת 198 לספירה, כוחותיו של צאו צאו (Cao Cao) הטילו מצור על סיאפי, וקציניו של לו בו, שהבינו שהעמדה אבודה, לכדו אותו בעצמם והסגירו אותו לצבא המצור במקום להמשיך להילחם בשמו – העדות הסופית והמרשיעה לכך שמעט מאוד נאמנות אישית זכתה מנהיגותו למרות המוניטין שלו כלוחם יחיד. כשהובא בפני צאו צאו, דווח כי לו בו הציע להחליף צדדים פעם נוספת, והציע לשרת את שוביו. היה זה לו ביי – שבעצמו העניק פעם מקלט ללו בו, רק כדי להיבגד ולגורש – שהזכיר לצאו צאו את הדפוס: אדם שבגד כעת בשלושה פטרונים נפרדים, לא ניתן לסמוך עליו שלא יבגוד ברביעי. צאו צאו הורה על הוצאתו להורג.
מדוע לו בו נקרא גאון
כל תביעה של לו בו לגאונות היא צרה, פיזית וצבאית בלבד, לא אינטלקטואלית, ואפילו ניתוח היסטורי אוהד הוא מפורש לגבי המגבלה: הערכה מפורטת אחת מסכמת כי הוא "ללא ספק דורג בין הלוחמים האישיים המטילים אימה ביותר של תקופתו", פסק דין לגבי כישורי לחימה גולמיים – רכיבה על סוסים, קשתות, קרב יחיד – ולא לגבי תובנה אסטרטגית או יצירתית. כישרון זה היה אמיתי ואומת באופן עצמאי על ידי בני תקופה ויריבים מרובים, ולא רק תוצר של קישוט בדיוני מאוחר ב"רומן של שלוש הממלכות", שאף על פי כן הגדיל אותו לאגדה על-אנושית. אך אותם מקורות המתעדים את יכולת הלחימה שלו תמימי דעים לגבי מה שהיה חסר לו: פסק הדין הבוטה של צ'ן דנג בן התקופה שהוא "אמיץ אך חסר אסטרטגיה", וסיכום התיעוד ההיסטורי עצמו את אופיו כ"בוגדני, הפכפך, ומתעניין רק ברווח". הריגת שני אבות מאמצים עוקבים בהסתה של תוכניות של אנשים אחרים אינה רשומה של מוח אסטרטגי המבצע תוכנית משלו; זו רשומה של כישרון שדה קרב יוצא דופן שמושכר שוב ושוב על ידי מפעילים פוליטיים חריפים יותר שהבינו, ובצדק, שלו בו יכול להיות מופעל כדי לפתור את בעיותיהם עבורם. היסטוריונים מודרניים מציינים כי החלפת נאמנויות הייתה נפוצה מספיק בקרב מצביאי התקופה כך שזה לבדו לא אמור להגדיר אותו – אך חוסר יכולתו להמיר השתלטויות חוזרות על כוח ממשי למשהו בר-קיימא נותר הדפוס שבני תקופתו אבחנו בעודו בחיים.
מורשת
החיים שלאחר המוות של לו בו התנהלו כמעט לחלוטין דרך ספרות בדיונית: "הרומן של שלוש הממלכות" ואינספור האגדות שנבנו עליו – כולל הקשר הרומנטי שלו עם היופי חצי-האגדי דיאוצ'אן (Diaochan), שתוכנן על ידי וואנג יון כפיתיון כדי להפנות אותו נגד דונג ג'ואו – הפכו חייל ספר מוכשר אך בעל הרס עצמי פוליטי לארכיטיפ מתמשך של התרבות הפופולרית הסינית של יכולת לחימה אישית ללא תחרות שסוכלה על ידי חוסר אמינות מוסרית. הוא נותר דמות קבועה באופרה הסינית, בקולנוע, בטלוויזיה ובמשחקים מודרניים, שכמעט תמיד נזכר קודם כל בשל החרב והסוס, ורק שנית בשל הבגידות שהופכות את התיעוד ההיסטורי שלו לאפל בהרבה מהאגדה שלו.