ליו שיאובו: הכיסא הריק באוסלו
ב-10 בדצמבר 2010 העניקה ועדת פרס נובל הנורווגית את פרס השלום לאדם הכלוא בכלא סיני, והניחה את המדליה והתעודה על כיסא ריק. חמש-עשרה ממשלות דחו את הזמנותיהן תחת לחץ מבייג'ינג. ליו שיאובו נודע על הפרס חודשיים קודם לכן, מאשתו, במהלך ביקור בכלא; הוא בכה והקדיש אותו ל"קדושי טיאננמן". הוא היה החתן השלישי שהוחזק על ידי ממשלתו שלו ברגע הענקת הפרס, אחרי קרל פון אוסייצקי ואונג סן סו צ'י. שבע שנים לאחר מכן הוא מת במעצר מדינתי – חתן פרס נובל לשלום הראשון שעשה זאת מאז 1935.
הסוס השחור של הביקורת הסינית
הוא נולד ב-28 בדצמבר 1955 בצ'אנגצ'ון, מחוז ג'ילין, למשפחה אקדמית – אביו, ליו לינג, היה פרופסור לספרות סינית באוניברסיטת צפון-מזרח נורמלית, אמו, ג'אנג סוצ'ין, עבדה במעון האוניברסיטה. הוא היה השלישי מבין חמישה בנים.
הוא קיבל תואר ראשון בספרות מאוניברסיטת ג'ילין ב-1982, שם ייסד קבוצת שירה בשם "הלבבות התמימים", לאחר מכן תואר שני ב-1984 ודוקטורט ב-1988 מאוניברסיטת בייג'ינג נורמלית. התזה שלו, אסתטיקה וחופש אנושי, עברה פה אחד ופורסמה כספרו השני.
עד אז הוא כבר היה ידוע לשמצה. הופעת הבכורה שלו ב-1987, ביקורת על הבחירה, תקפה את לי זיהו, אז האסתטיקן המשפיע ביותר בסין, והפכה לרב-מכר. הוא תקף את הקונפוציאניזם ואת הדוקטרינה הרשמית בהנאה שווה, תוך שהוא דוגל בסובייקטיביות אינדיבידואלית ובחופש אסתטי נגד כל אורתודוקסיה קולקטיביסטית שהוצעה. משקיפים כינו את התופעה "ההלם של ליו שיאובו".
שלוש מאות שנות קולוניאליזם
לפזיזות היה מחיר שעקב אחריו לכל החיים. בראיון ב-1988 הוא הצהיר ש"מודרניזציה פירושה מערביות גורפת" ושלסין ידרשו "שלוש מאות שנות קולוניאליזם" כדי להפוך למה שהונג קונג הפכה. זו הייתה פרובוקציה מכוונת, והעיתונות הממלכתית כרתה אותה במשך עשורים כהוכחה לכך שהוא בז למדינתו שלו.
הוא לא הגן על כך מאוחר יותר. עד 2002 הוא תיאר את עצמו הצעיר כמי ש"טופח בשנאה, אלימות ויהירות". השקפתו על המערב כבר סובכה על ידי מסעותיו – ביקור במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק הניע אותו להודות שהוא התעלם מפגמיה של התרבות המערבית.
טיאננמן
הוא היה חוקר אורח בקולומביה באביב 1989 ויכול היה להישאר שם. הוא חזר הביתה באפריל במקום זאת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ב-2 ביוני הוא הצטרף לשלושה אחרים בשביתת רעב בכיכר טיאננמן; הארבעה נודעו כארבעת הג'ונזי, ארבעת הג'נטלמנים. לאחר מכן, כשהצבא נכנס בלילה שבין ה-3 ל-4 ביוני, ליו עשה משהו שלא היה לו שום קשר לקדושה. הוא ניהל משא ומתן בו-זמנית עם מפקדי הצבא ועם מנהיגי הסטודנטים, והבטיח נסיגה שלווה עבור כמה אלפי הסטודנטים שעדיין היו בכיכר.
הוא נעצר ב-5 ביוני והוחזק במשך תשעה-עשר חודשים בכלא צ'ינצ'נג. בינואר 1991 הרשיע אותו בית משפט ב"תעמולה והסתה אנטי-מהפכנית" – ואז פטר אותו מעונש על בסיס "פעולתו המופתית". המדינה רשמה בפרוטוקול שהדיסידנט הציל חיים שחייליה היו לוקחים אחרת. נישואיו הראשונים לא שרדו; גרושתו ובנו היגרו לארצות הברית.
שנות העונשים הקטנים
מה שבא לאחר מכן היה שני עשורים של הטרדות שנקטעו על ידי מאסר. הוא נעצר לתשעה חודשים ב-1995–96 על עתירה ביום השנה לטיאננמן. באוקטובר 1996 הוא נידון לשלוש שנות חינוך מחדש באמצעות עבודה על כתיבה משותפת של הצהרת העשרה באוקטובר על טאיוואן. בזמן שריצה את העונש הזה הוא נישא לליו שיא, משוררת ואמנית חזותית, שהפכה, בלשון קרן נובל, לקשר החשוב ביותר שלו לעולם החיצון.
הוא המשיך לכתוב לאורך כל הדרך – כמעט 800 מאמרים, 499 מהם אחרי 2005 – וכיהן כנשיא מרכז PEN הסיני העצמאי מ-2003 עד 2007.
אמנת 08, ו"אין לי אויבים"
אמנת 08 הייתה מניפסט בן תשע-עשרה נקודות הקורא לחופש ביטוי, זכויות אדם, בחירות דמוקרטיות וליברליזם כלכלי. ליו היה בין מנסחיה העיקריים. הוא נלקח מביתו בבייג'ינג ב-8 בדצמבר 2008, יומיים לפני שפורסמה עם 303 חותמים. הוא נעצר רשמית ב-23 ביוני 2009, נשפט ב-23 בדצמבר, ובחג המולד 2009 נידון לאחת-עשרה שנות מאסר ושנתיים של שלילת זכויות פוליטיות בגין "הסתה לחתירה תחת כוח המדינה".
למשפט הוא כתב הצהרה שמעולם לא הורשה לקרוא בקול. "אין לי אויבים" טענה ש"מנטליות של איבה יכולה להרעיל את רוחה של אומה", והצהירה שהוא אינו נוטר שנאה למשטרה שעצרה אותו, לתובעים שהאשימו אותו, או לשופטים שיגזרו את דינו. זהו המסמך שמעריציו רואים בו את צוואתו האמיתית.
הכיסא הריק
מועמד על ידי ואצלב האוול והדלאי לאמה בין היתר, ליו זכה בפרס השלום לשנת 2010 "על מאבקו הארוך והלא-אלים למען זכויות אדם בסיסיות בסין". הוא הפך לאזרח הסיני האתני הראשון החי בסין שזכה בפרס נובל כלשהו.
תגובתה של בייג'ינג הייתה מוחלטת. היא חסמה את CNN ו-BBC, זימנה את שגריר נורווגיה, כינתה את הפרס חילול, עצרה וביצעה מעקב אחר דיסידנטים, המציאה "פרס קונפוציוס לשלום" יריב, והציבה את ליו שיא במעצר בית ללא אישום – עונש שלא עשתה דבר כדי להשתכר.
מדוע ליו מכונה גאון
היכולת האינטלקטואלית הגולמית שלו אושרה מוקדם ולא מוטלת בספק ברצינות: דוקטורט שעבר פה אחד בגיל שלושים ושתיים, וספר ראשון שלקח על עצמו את האסתטיקן המוביל של סין ומכר יותר ממנו. אבל הביקורת, מלהיבה ככל שתהיה בשנות ה-80, אינה מה שהטענה נשענת עליה.
האיכות המובחנת היא חשיבה מוסרית המבוצעת בתנאים שתוכננו להרוס אותה – הבחירה החוזרת ונשנית בפעולה הנכונה הקשה יותר על פני זו המספקת יותר. בלילה שבין ה-3 ל-4 ביוני 1989 הוא היה שובת רעב עם כל תמריץ לקדושה, ובמקום זאת בילה את הלילה במשא ומתן עם הצבא שבא להרוג אותו, והוציא אלפי סטודנטים בחיים. עשרים שנה לאחר מכן, מול אחת-עשרה שנים, הוא כתב הצהרה המתעקשת שהאיבה עצמה היא האויב. שניהם מעשים של משמעת אינטלקטואלית תחת לחץ מקסימלי, שזה נדיר יותר מבריקות.
את מקרה הנגד הוא סיפק במידה רבה בעצמו. השורה "שלוש מאות שנות קולוניאליזם" הייתה בלתי ניתנת להגנה, והוא אמר זאת. הוא תמך בפלישות האמריקאיות ב-2001 וב-2003 כמודלים של "איך מלחמה צריכה להתנהל בציוויליזציה מודרנית" – שיפוט שהזדקן רע מאוד. אמנת 08 הייתה מסמך קולקטיבי עם 303 חותמים ויותר מ-600 שטענו מאוחר יותר לאחריות משותפת; זה לא היה הישג בודד. הוא היה אדם אמיץ ולא עקבי, לא פילוסוף פוליטי שיטתי. מה שבלתי ניתן לערעור הוא שהוא חזר הביתה מניו יורק באפריל 1989 כשיכול היה להישאר, ואז שילם, במשך עשרים ושמונה שנים, את המחיר המלא.
אפר בים
לאחר שאובחן עם סרטן כבד סופני, ליו קיבל שחרור רפואי ב-26 ביוני 2017. מומחים זרים שבדקו אותו אמרו שהוא מעוניין להיות מטופל בחו"ל והיה כשיר לנסיעה; בית החולים אמר שלא קיים טיפול טוב יותר. הוא מת ב-13 ביולי 2017, בגיל שישים ואחת. יומיים לאחר מכן, לאחר הלוויה מבויימת, גופתו נשרפה והממשלה הודיעה שאפרו פוזר בים לבקשת המשפחה – מה שהותיר, כפי שתומכיו ציינו מיד, ללא קבר לבקר בו. בתוך סין, צנזורים חסמו את שמו ואפילו את אימוג'י הנר. מחוצה לה, הונג קונג קיימה את הטקס הסיני הגדול היחיד, ותורביורן יגלנד מוועדת נובל עשה את ההשוואה שבייג'ינג הכי פחות רצתה שתעשה: לאוסייצקי, שמת במעצר נאצי.