לְיֶה-דְזְה (Liezi): הפילוסוף שאולי מעולם לא היה קיים
בשנת 1887, הסינולוג פרדריק ה' בלפור (Frederic H. Balfour) ביטל לחלוטין את לְיֶה-דְזְה כ"פילוסוף שמעולם לא חי". מאה וחמישים שנה לאחר מכן, חוקרים עדיין אינם יכולים ליישב את השאלה באופן מלא. מה שאינו מוטל בספק הוא הטקסט הנושא את שמו: אוסף משונה, שנון ומטריד של משלים על קוסמוס של שינוי בלתי פוסק, שבו אדם, שעל פי השמועה מסוגל לרכוב על הרוח, משמש כפה לכמה מהרעיונות הרדיקליים ביותר של הדאואיזם הקלאסי, כולל פרק שלם הטוען שבני אדם אינם חייבים דבר לאיש לטובת אחרים על חשבונם.
שם המוצמד לחלל בתיעוד
לְיֶה יוּקוֹאוּ (Lie Yukou) מתוארך באופן מסורתי בערך למאה ה-4 לפנה"ס, במדינת גֶ'נְג (Zheng), ליד גֶ'נְגְג'וֹאוּ (Zhengzhou) של ימינו במחוז חנאן, מה שמציב אותו בתקופת המדינות הלוחמות לצד שאר הפילוסופים הסינים הקלאסיים הדגולים. אולם התיעוד התיעודי מאותה תקופה דל, בין היתר בשל ההשמדה ההמונית של טקסטים שהורה עליה צִ'ין שְׁה חְוָאנְג (Qin Shi Huang) כ-150 שנה מאוחר יותר — פער בנתיב ההיסטורי שתדלק מאות שנים של חשדנות אקדמית לגבי השאלה האם לְיֶה-דְזְה היה אי פעם אדם אמיתי ומתועד אינדיבידואלית או דמות מורכבת שהומצאה לנוחות פילוסופית.
הטיעון נגד היסטוריות קיומו משמעותי. ההיסטוריון הדגול משושלת הָאן (Han), סְה-מָה צְ'ייֵן (Sima Qian), שכתב בסביבות שנת 100 לפנה"ס והיה קפדן בדרך כלל בקטלוג הפילוסופים של המאות הקודמות, השמיט את לְיֶה-דְזְה לחלוטין מרשומותיו הביוגרפיות — שתיקה בולטת מהמקור העתיק הסמכותי ביותר על ההיסטוריה האינטלקטואלית הסינית המוקדמת. חוקרים מסוימים הרחיקו לכת, והציעו כי גְ'וָאנְג-דְזְה (Zhuangzi), הסופר הדאואיסטי הדגול שבספרו שלו לְיֶה-דְזְה "מופיע בולטות", ייתכן שפשוט המציא אותו כדוגמה ספרותית במקום לתאר אדם ממשי — בכתבי גְ'וָאנְג-דְזְה, לְיֶה-דְזְה מופיע עם יכולות אגדיות במפורש, המפורסמת שבהן היא היכולת לרכוב על הרוח, שאינה סוג הפרטים המעורר ביטחון בקריאה היסטורית ישירה.
עם זאת, התיק לא נסגר. למרות התיעוד הדל, "רוב החוקרים המודרניים", על פי בריטניקה, "חושבים שאדם כזה אכן היה קיים" — הגרסה הבדיונית, רוכבת הרוח, בכתביו של גְ'וָאנְג-דְזְה היא קישוט אגדי שנוסף על גבי מורה היסטורי אמיתי, ולא הוכחה לכך שהאדם הומצא מאפס. חוקרי המאה ה-19 ליונל גיילס (Lionel Giles) ואחרים דחו ספציפית את התיאוריה של "מעולם לא חי", תוך שהם מצטטים תמיכה ממחקר סיני קודם לקיומו ההיסטורי הבסיסי של לְיֶה-דְזְה, גם תוך הכרה בכך שכל דבר ספציפי וצבעוני לגביו מגיע מאגדה ולא מביוגרפיה שניתן לאמתה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →טקסט מעורפל עוד יותר
מה שמחמיר את חוסר הוודאות לגבי האדם הוא חוסר הוודאות לגבי הספר. ה"לְיֶה-דְזְה", שכותרתו הרשמית היא "צ'וֹנְג-שׂוּ גְ'ה-דֶה גֶ'ן-גִ'ינְג" (Chongxu Zhide Zhenjing), או "הקלאסיקה האמיתית של הסגולה המושלמת של הפשטות והריקנות", מיוחסת לו באופן מסורתי ככותב. אך הטקסט כפי שהוא שורד כיום מתוארך ככל הנראה למאה ה-3 או ה-4 לספירה — בערך שש עד שבע מאות שנים לאחר שלְיֶה-דְזְה אמור היה לחיות. פער זה הוביל סינולוגים, כולל הרברט אלן גיילס (Herbert Allen Giles), להציע שהטקסט שהתקבל עשוי להיות, בחלקו המהותי, זיוף מאוחר, שהורכב על ידי חוקרים במהלך או לאחר שושלת הָאן, שניצלו את אותו פער היסטורי שלאחר שריפת הספרים כדי להצמיד חומר חדש לשם עתיק ויוקרתי. בפועל, המשמעות היא שה"לְיֶה-דְזְה" שאנשים קוראים כיום מובן בצורה הטובה ביותר כאוסף בעל היסטוריה טקסטואלית מורכבת ושכבתית ולא ככתיבה בלתי אמצעית של סופר יחיד מהמאה ה-4 לפנה"ס.
מה הטקסט טוען בפועל
תהיה אשר תהיה מחברותו האמיתית, התוכן הפילוסופי של ה"לְיֶה-דְזְה" הוא ייחודי בתוך המסורת הדאואיסטית. טענתו הקוסמולוגית המרכזית מתייחסת לדאו (Dao) כאל מציאות קוסמית גדולה, בלתי ניתנת להבנה בבסיסה, המוגדרת על ידי שינוי בלתי פוסק, שאליה חיי אנוש אמורים להידמות ולא להתנגד — עמדה עקבית באופן רחב עם הדאואיזם של לָאו-דְזְה (Laozi) וגְ'וָאנְג-דְזְה, אך מפותחת באמצעות סדרה משלו של משלים וניסויי מחשבה. הפרק הייחודי ביותר מבחינה פילוסופית, פרק ה"יָאנְג-ג'וּ" (Yangzhu), מציג זן רדיקלי באמת של אינטרס עצמי לקאנון הדאואיסטי, בטענה שיחידים אינם צריכים להקריב אפילו נוחות אישית טריוויאלית לטובת אחרים — סטייה בולטת מהקווים המכוונים קהילתית יותר של מחשבה דאואיסטית וקונפוציאנית מוקדמת יותר, ועמדה שמשכה השוואות לאסכולות פילוסופיות מאוחרות יותר של אגואיזם אתי הרחוקות מאוד מהתקופה שלו. הדמות המסורתית של לְיֶה-דְזְה מתוארת גם כמי שנסע בין המדינות הלוחמות, ייעץ לשליטים וקיבץ תלמידים, והטקסט המשויך לשמו מצוין במיוחד בשנינותו ובשימוש שלו במקצבים ובתבניות של הטבע כתבנית להתנהגות אנושית.
מדוע לְיֶה-דְזְה מכונה גאון
כל תביעה לגאונות המשויכת ללְיֶה-דְזְה חייבת להיעשות בזהירות, מכיוון שבלתי אפשרי להפריד באופן נקי בין מה שאדם היסטורי אחד באמת חשב לבין מה שעורכים מאוחרים יותר, שעבדו תחת שמו מאות שנים לאחר תקופת חייו המשוערת, כתבו וייחסו לו. במידה והתווית חלה, היא שייכת למי שהפיק את טיעונו של פרק ה"יָאנְג-ג'וּ" לאינטרס עצמי רדיקלי — מהלך פילוסופי מקורי באמת בתוך המסורת הדאואיסטית, חד מספיק כדי שהוא עדיין נקרא כפרובוקטיבי כיום, ומובחן מספיק מהקורפוס הדאואיסטי הסובב כך שחוקרים מתייחסים אליו כתרומה אינטלקטואלית אמיתית ולא כניסוח מחדש של לָאו-דְזְה או גְ'וָאנְג-דְזְה. זהו המקרה החזק והניתן להגנה ביותר לכינויו של "לְיֶה-דְזְה" — מי שלא כתב תחת שם זה — כהוגה מקורי.
טיעון הנגד הכנה וההכרחי הוא שזה רחוק ככל האפשר משיפוט היסטורי מיושב כפי שיש לכל דמות באוסף זה: סינולוגים מובילים כינו אותו "פילוסוף שמעולם לא חי", ההיסטוריון העתיק הסמכותי ביותר של הפילוסופיה הסינית השמיט אותו מהתיעוד לחלוטין, והטקסט הנושא את שמו הורכב ככל הנראה מאות שנים לאחר שחי לכאורה על ידי עורכים לא ידועים. כינוי לְיֶה-דְזְה כגאון, אם לדייק, עשוי להיות כינוי של מסורת ספרותית שלמה כגאון והצמדת שם יחיד ונוח אליה — קרוב יותר לאופן שבו "הומרוס" מתפקד בהיסטוריה של האפוס היווני מאשר לפילוסוף שניתן לאמת אינדיבידואלית עם ביוגרפיה מתועדת.
מורשת
תהיה אשר תהיה האמת על קיומו האינדיבידואלי, השם לְיֶה-דְזְה נשא משקל פילוסופי אמיתי במשך למעלה מאלפיים שנה, והטקסט המיוחס לו נותר אחת מיצירות הליבה של הקאנון הדאואיסטי הקלאסי, הנלמד לצד ה"טאו טה צ'ינג" (Tao Te Ching) וה"גְ'וָאנְג-דְזְה" כמסמך מכונן של מחשבה פילוסופית סינית — משליו על חכמים רוכבי רוח וטיעונו לאינטרס עצמי רדיקלי עדיין מצוטטים בדיונים על אתיקה וקוסמולוגיה דאואיסטית כיום, ללא קשר לאופן שבו שאלת המחברות תיפתר בסופו של דבר.