לידיה גיילר טחדה (Lidia Gueiler Tejada): הנשיאה הראשונה והיחידה של בוליביה
היא כבר שרדה חמש-עשרה שנות גלות, שתי מהפכות, ומינוי פרלמנטרי שאף אחד לא ציפה שיחזיק מעמד, כשבכל זאת הגיעו הטנקים עבורה. ביולי 1980, חיילים הנאמנים לבן דודה שלה עצמה הסתערו על ארמון הנשיאות בלה פאס (La Paz) וגררו את לידיה גיילר טחדה מהשלטון עוד לפני שהממשלה הנבחרת החדשה של המדינה יכלה להישבע אמונים. זו הייתה ההפיכה השלישית בחייה הפוליטיים, ובאירוניה מרה, זו שסיימה אותם סופית — אך עד אז היא כבר הפכה לאישה הראשונה אי פעם ששירתה כראש המדינה של בוליביה.
מקוצ'במבה לקונגרס
לידיה גיילר טחדה נולדה ב-28 באוגוסט 1921, בקוצ'במבה (Cochabamba), בוליביה, למויסס גיילר גרונוולט (Moisés Gueiler Grunewelt), מהגר גרמני, ולראקל טחדה אלבורנוס (Raquel Tejada Albornoz), אם בוליביאנית שמשפחתה העמידה גם את השחקנית האמריקאית ראקל ולש (Raquel Welch), בת דודתה מדרגה שנייה של גיילר. היא קיבלה תואר ראשון מהמכון האמריקאי (Instituto Americano) בקוצ'במבה ובשנות ה-40 הצטרפה לתנועה המהפכנית הלאומנית (MNR), המפלגה שהובילה את המהפכה הלאומית של בוליביה ב-1952 — טלטלה רחבת היקף שנתנה זכות בחירה לבוחרים ילידים, הלאימה את מכרות הבדיל ושברה את כוחה של האוליגרכיה הישנה בעלת הקרקעות. גיילר רכבה על הגל הפוליטי הזה אל הקונגרס של בוליביה, שם כיהנה כצירה בין השנים 1956 עד 1964.
חמש-עשרה שנים בחוץ
היציבות הפוסט-מהפכנית של בוליביה לא החזיקה מעמד. הפיכה צבאית ב-1964 אילצה את גיילר לצאת לגלות למשך חמש-עשרה השנים הבאות, תקופה שבה לא נסוגה מהפוליטיקה אלא העתיקה אותה, כשהצטרפה למפלגה המהפכנית של השמאל הלאומני (Revolutionary Party of the Nationalist Left) של חואן לצ'ין (Juan Lechín) ועלתה לדרגת סגנית נשיא של החזית המהפכנית השמאלית. פוליטיקה בגלות באמריקה הלטינית בתקופה זו הייתה לעתים קרובות עניין של התארגנות מחדרי מלון ומבתי מחסה בבירות שכנות, שמירה על מבנה ההנהגה של תנועה תוך המתנה להזדמנות בבית; גיילר עשתה זאת במשך עשור וחצי לפני שחזרה לבוליביה ב-1979.
נשיאות מקרית
חזרתה עלתה בקנה אחד עם אחת התקופות הבלתי יציבות ביותר במדינה המפורסמת בחוסר יציבות פוליטית. הבחירות הכלליות ב-1979 לא הניבו מועמד עם רוב מוחלט, ולכן הקונגרס, בהתאם לנוהל החוקתי, בחר בנשיא זמני, ואלטר גווארה (Wálter Guevara). גווארה החזיק מעמד שישה-עשר ימים לפני שהצבא הדיח אותו. לנוכח משבר חדש וצורך בדמות המקובלת על סיעות צבאיות, פוליטיות ואיגודים מסוכסכים, הקונגרס פנה לגיילר — שהייתה אז הנשיאה הנבחרת של בית הנבחרים — והתקין אותה כראש מדינה זמני בנובמבר 1979, מה שהפך אותה, בגיל חמישים ושמונה, לאישה הראשונה שמחזיקה במשרה הרמה ביותר בבוליביה בהיסטוריה של האומה ולאחת מתוך קומץ קטן של נשים שהובילו רפובליקה כלשהי באמריקה הלטינית עד לאותה נקודה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שישה-עשר ימי ממשל, אחר כך תשעה חודשים, ואז הפיכה
המנדט של גיילר היה במפורש מעברי: להחזיק את המדינה מאוחדת ולארגן בחירות חדשות. היא עשתה זאת, וקבעה הצבעה נשיאותית חדשה ל-29 ביוני 1980, שהניבה ריבוי קולות למועמד המרכז-שמאל הרנאן סילס סואסו (Hernán Siles Zuazo). אך לפני שהקונגרס יכול היה לאשר ולהתקין את המנצח רשמית, הכוחות המזוינים הכה שוב — הפעם בהפיכה שהוביל הגנרל לואיס גרסיה מסה טחדה (Luis García Meza Tejada), שהיה בן דודה של גיילר. הפיכת יולי 1980 הייתה אלימה באופן ניכר מזו שקדמה לה, והתקינה דיקטטורה שהפכה לאחת האכזריות ביותר בהיסטוריה של בוליביה במאה העשרים, שהייתה מעורבת בסחר בקוקאין ובדיכוי המוני. גיילר הודחה מתפקידה וברחה מהמדינה, חיה בגלות בצרפת עד שהדיקטטורה קרסה ב-1982.
דיפלומטיה וחיים מאוחרים
לאחר חזרתה של בוליביה לשלטון אזרחי, גיילר פנתה לדיפלומטיה במקום לפוליטיקה אלקטורלית פנימית, ושירתה כשגרירת ארצה בקולומביה, בגרמניה המערבית, וב-1989 בוונצואלה. היא נותרה פעילה בתנועת השמאל המהפכני עד אמצע שנות ה-90 לפני שפרשה מהחיים הציבוריים הרשמיים, אם כי המשיכה להשמיע את דעתה בנושאים שקידמה במשך עשורים — התארגנות פמיניסטית בוליביאנית, התנגדות למדיניות המלחמה בסמים בגיבוי ארה"ב בהרי האנדים, ומאוחר יותר, תמיכה במועמדותו לנשיאות של אוו מוראלס (Evo Morales) ב-2005, מחווה שחיברה בין האישה הראשונה שכיהנה כנשיאת בוליביה לבין הנשיא הילידי הראשון של המדינה. היא כתבה את La mujer y la revolución (1960), המשקף את מחויבויותיה הפמיניסטיות לכל אורך חייה, ואוטוביוגרפיה, Mi pasión de lideresa ("התשוקה שלי כמנהיגה"), שפורסמה בשנת 2000.
כבוד והוקרה
גיילר קיבלה את הצלב הגדול של מסדר הקונדור של האנדים של בוליביה, אחד מאותות הכבוד האזרחיים הגבוהים ביותר של האומה, וזכתה לתואר אשת השנה של האומות המאוחדות ב-1979, הכרה שהגיעה באותה שנה סוערת שבה נכנסה לנשיאות. ביוני 2009 היא קיבלה את נשיאות הכבוד של קרן זכויות האדם של בוליביה, תפקיד שאיפשר לה לסיים את הקריירה הציבורית שלה בהגנה על אותן חירויות שההפיכה של 1980 השהתה.
מדוע לידיה מכונה גאונה
כינויה של גיילר כגאונה מותח את המילה מעבר למשמעותה הרגילה של ברק אינטלקטואלי אינדיבידואלי או המצאה אמנותית; שום דבר בתיעוד לא זוקף לזכותה תיאוריה, המצאה או הישג יצירתי יחיד במינו. מה שהמקורות מתעדים הוא גאונות להישרדות פוליטית ושמירה על קואליציה בתנאים שנועדו במפורש להרוס את שניהם: היא ארגנה תנועת גלות של חמש-עשרה שנה מבלי לאבד רלוונטיות, זכתה לאמונם של פלגים צבאיים, עובדים ומפלגתיים מסוכסכים כדי להחזיק מדינה מפורקת יחד כשאיש אחר לא יכול היה, ועשתה זאת כאישה בתרבות פוליטית לטינו-אמריקאית שמעולם לא העבירה את הכוח לידי אישה. זוהי צורה אמיתית ונדירה של מיומנות פוליטית — לקרוא חדר מלא בגברים חמושים שזה עתה הדיחו נשיא ולשכנע אותם שהיא הפשרה המקובלת — אך היא קרובה יותר לשיקול דעת יוצא דופן, חוסן ואינסטינקט דיפלומטי מאשר לגאונות במובן המקובל, ואף מקור בתיעוד אינו משתמש במילה כדי לתאר אותה. החשבון הכנה הוא שנשיאותה הייתה קצרה, בעיקרה ניהולית, והסתיימה בכוח ולא בשל הישג כלשהו של ממשלתה; חשיבותה ההיסטורית נשענת על העובדה שהייתה הראשונה, ועל כך שהחזיקה מעמד מול הגברים שניסו שוב ושוב להדיח אותה, ולא על גוף של עבודה משנה מציאות.
מורשת
גיילר נפטרה בלה פאס ב-9 במאי 2011, בגיל שמונים ותשע, לאחר שחיה מספיק זמן כדי לראות את המדינה שהובילה פעם לזמן קצר ובאופן אלים בוחרת את נשיאה הילידי הראשון — פריצת דרך היסטורית שנייה שהיא עזרה להפוך לאפשרית בכך שהייתה האישה הראשונה שישבה אי פעם על כיסא הנשיאות של בוליביה.