לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl): המצלמה השנויה ביותר במחלוקת במאה ה-20
מסע יחסי הציבור שלה בארצות הברית החל ב-4 בנובמבר 1938. חמישה ימים לאחר מכן התרחש ליל הבדולח, ואף על פי כן היא הגנה בפומבי על אדולף היטלר (Adolf Hitler). היא נפגשה עם הנרי פורד (Henry Ford), וולט דיסני (Walt Disney), לואיס ב' מאייר (Louis B. Mayer) ואייברי בראנדג' (Avery Brundage), ששיבחו את סרטה. במשך שישים וחמש שנים לאחר מכן היא התעקשה שהייתה אמנית בלבד. המאה ה-20 מעולם לא הגיעה להסכמה מלאה מה לעשות איתה, כיוון שהסרטים אכן יוצאי דופן, אך האליבי שלה אכן חסר ערך.
מחול, הרים ואור כחול
הלנה ברטה אמלי ריפנשטאהל נולדה בברלין ב-22 באוגוסט 1902 לאלפרד, שהיה בעל עסק לחימום ואוורור, ולברטה אידה שרלאך, תופרת במקצועה. אביה אסר עליה לרקוד, לכן אמה רשמה אותה בסתר לבית הספר גרים-רייטר בברלין. היא סיירה באירופה עם מקס ריינהרדט (Max Reinhardt) עד שפציעות ברגל וניתוח ברך קטעו את הקריירה שלה. בעת שהמתינה במרפאה, ראתה כרזה של הסרט "הר הגורל" (Mountain of Destiny) מאת ארנולד פאנק (Arnold Fanck) ושינתה כיוון מקצועי בו במקום. בין השנים 1925 ו-1929 היא כיכבה בחמישה "סרטי הרים" (Bergfilme), בהם "ההר הקדוש" (The Holy Mountain, 1926) ו"הגיהינום הלבן של פיץ פאלו" (The White Hell of Pitz Palü, 1929), תוך שהיא מתמודדת עם מפולות שלגים ומים קפואים. הופעת הבכורה שלה כבמאית, "האור הכחול" (Das blaue Licht, 1932), שנכתב בשיתוף עם קרל מאייר (Carl Mayer) ובלה באלאז' (Béla Balázs), זכתה במדליית כסף בוונציה. כאשר הסרט הופץ מחדש ב-1938, הקרדיטים של שני השותפים היהודים הוסרו. היא הכחישה כל אחריות לכך.
הבמאית של היטלר
היטלר ראה את "האור הכחול" והחליט שהיא מגלמת את האידיאל הארי שלו; היא נכחה בעצרת ב-1932 ותיארה זאת כ"חזון כמעט אפוקליפטי". הוא הורה לגבלס להזמין אצלה את הסרט על עצרת נירנברג ב-1933, והעניק לה ימים ספורים בלבד להתכונן. הסרט "ניצחון האמונה" (Der Sieg des Glaubens) מומן במלואו על ידי המפלגה הנאצית; נטען כי היטלר הורה להשמיד כל עותק לאחר רציחתו של רהם בליל הסכינים הארוכות. "ניצחון הרצון" (Triumph des Willens, 1935), שצולם בעצרת של 1934 בפני למעלה ממיליון משתתפים, הוא, בלשון מוזיאון השואה האמריקני (USHMM), "אחד מסרטי התעמולה המופתיים ביותר שנוצרו אי פעם", תוך שימוש בצילום חדשני באמת כדי לפאר את הנאציונל-סוציאליזם. היא תמיד טענה שהתנגדה להזמנה – המוזיאון מאשר שהיא "דחתה אותה בתחילה" – וב-1993 הכחישה כל ניסיון מכוון ליצור תעמולה. מכתב פרטי מ-1935, שנחשף בסרט תיעודי ב-2024, נכתב בו: "השפעת הסרט כתעמולה גרמנית גדולה יותר ממה שיכולתי לדמיין". לאחר מכן יצרה את "יום החירות" (Tag der Freiheit), סרט בן עשרים ושמונה דקות עבור הוורמאכט.
אולימפיה
עבור אולימפיאדת ברלין ב-1936 היא טענה כי קיבלה הזמנה מהוועד האולימפי הבינלאומי; הכסף הגיע בחשאי מהמשטר. היא צילמה את מרוץ הלפיד ביוון והמציאה חלק גדול מהשפה החזותית של שידורי הספורט. היא צילמה את ג'סי אוונס (Jesse Owens) ואתלטים שחורים אחרים באותה יראת כבוד שבה צילמה את כולם – דבר שמוצג מאז כהוכחה לחפותה, אך מוכיח רק שהאסתטיקה שלה הייתה אדישה למי הוא הגוף שהיא מפארת. הסרט "אולימפיה" (Olympia) הוקרן בבכורה ביום הולדתו ה-49 של היטלר וזכה בגביע מוסוליני בוונציה ב-31 באוגוסט 1938.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קונסקיה והניצבים
היא נכנסה לפולין ב-1 בספטמבר 1939 ככתבת מלחמה, במדים. בקונסקיה (Końskie) ב-12 בספטמבר היא חזתה בהוצאה להורג של כ-30 אזרחים; היא טענה שניסתה לעצור זאת, הוחזקה באיומי נשק ולא ידעה שהקורבנות יהודים. גרסה נגדית טוענת כי בקשתה שלה לפנות יהודים מכיכר השוק הועברה לחיילים כפקודה לחסל אותם, מה שעורר את ההרג. תצלומים מאותו יום מראים אותה נסערת. עד 5 באוקטובר היא כבר צילמה את מצעד הניצחון של היטלר בוורשה. ב-14 ביוני 1940 היא שלחה לו מברק על נפילת פריז: "אתה מתעלה על כל מה שהדמיון האנושי מסוגל לתפוס". לאחר מכן בא הסרט "ארץ התחתית" (Tiefland). בין 1940 ל-1944 ההפקה שלה השאילה כ-117 אסירים צוענים (רומה וסינטי) ממחנות זלצבורג-מקסגלאן ומרצאן כדי לעבוד כניצבים. ראיות מכריעות מצביעות על כך שהם גורשו מאוחר יותר לאושוויץ; היא טענה במשך עשורים שכולם שרדו. כאשר תבעה את הבמאית נינה גלאדיץ (Nina Gladitz) ב-1993, קבע בית משפט גרמני שהיא ידעה שהניצבים הגיעו ממחנה. בשנת 2002, בגיל מאה, אל מול תביעה מצד ארגון צועני, אמרה לבסוף: "ידוע כיום שרבים מהם נרצחו במחנות ריכוז".
חמישים תביעות דיבה
כוחות אמריקניים עצרו אותה ב-1945. באד שולברג (Budd Schulberg), שהיה אז במודיעין, זכר את ההופעה שלה: "היא נתנה לי את השיר והריקוד הרגילים. היא אמרה, 'כמובן, אתה יודע, אני כל כך לא מובנת. אני לא פוליטית'." היא בילתה את השנים 1945 עד 1948 במחנות של בעלות הברית ובמעצר בית, וארבעה הליכי דה-נאציפיקציה סיווגו אותה כ"Mitläufer" (עמית דרך). היא מעולם לא הצטרפה למפלגה ומעולם לא הואשמה בפשעי מלחמה. לאחר מכן היא ניהלה הליכים משפטיים, הגישה וניצחה ביותר מחמישים תביעות דיבה. הסרט "ארץ התחתית" הוקרן לבסוף בשטוטגרט בפברואר 1954, נדחה בקאן, ונשאר סרטה העלילתי האחרון, למרות שחיה עוד ארבעים ותשע שנים. "עד היום שאמות," אמרה, "אנשים ימשיכו להגיד, 'לני היא נאצית', ואני אמשיך להגיד, 'אבל מה היא עשתה?'"
הנובה והים
החל מ-1956 היא נסעה שוב ושוב לקניה ולאחר מכן לסודאן, וחיה לסירוגין בקרב בני הנובה; סודאן הפכה אותה לזרה הראשונה שמחזיקה בדרכון שלה. הספר "הנובה" (Die Nuba, 1973) הוביל לחשבון הנפש. המאסה של סוזן סונטג (Susan Sontag) משנת 1975, "פשיזם מרתק" (Fascinating Fascism) ב-New York Review of Books, טענה שהתמונות ממשיכות אסתטיקה פשיסטית – טהור מול טמא, פיזי מול מנטלי, עליז מול ביקורתי – ושהערצתה לכוח ולניצחון "נראית רק כשינוי של הרעיונות מסרטי הנאצים שלה". יודורה ולטי (Eudora Welty) שיבחה את הספר ב-New York Times; מועדון המנהלים האמנותיים הגרמני העניק לה מדליית זהב ב-1975. היא שיקרה בנוגע לגילה כדי לקבל הסמכת צלילה בגיל שבעים ואחת, צללה במשך עשורים עם בן זוגה הורסט קטנר (Horst Kettner), שהיה צעיר ממנה בארבעים שנה, שרדה התרסקות מסוק בסודאן בשנת 2000, והוציאה את "רשמים מתחת למים" (Impressionen unter Wasser) ביום הולדתה המאה.
מדוע לני מכונה גאונה
הטענה נוגעת למיומנות, לא לאינטלקט, והמיומנות היא אמיתית. ריפנשטאהל הבינה לפני כמעט כל אחד אחר שמיקום המצלמה הוא טיעון: לחפור בור לצד מסלול הריצה והאצן הופך לאנדרטה; להניח מסילות והעין מקבלת תנועה שמעולם לא הייתה לגוף; לערוך תצורות המונים לצלילי מוזיקה והקהל הופך לאורנמנט. מארק קאזינס (Mark Cousins) דירג אותה "לצד אורסון ולס (Orson Welles) ואלפרד היצ'קוק (Alfred Hitchcock), כבמאית המערבית המוכשרת ביותר מבחינה טכנית בתקופתה". גארי מוריס (Gary Morris) כינה אותה "אמנית בעלת כישרונות חסרי תקדים... אחת הפורמליסטיות הגדולות של הקולנוע בשורה אחת עם אייזנשטיין (Eisenstein) או ולס". פאולין קייל (Pauline Kael) שפטה את "ניצחון הרצון" ו"אולימפיה" כשני הסרטים הגדולים ביותר שבויימו אי פעם על ידי אישה.
טיעון הנגד הוא המהות, לא הערת שוליים. הטיעון של סונטג הוא שלא ניתן לנתק את הטכניקה מהתוכן, כיוון שהתוכן הוא טכניקה – הערצת הגוף המושלם, המסת אנשים לתוך תבנית. טיילור דאונינג (Taylor Downing) עקב אחר "קו ישיר מסרטי המפלגה הנאצית הידועים לשמצה שלה אל אושוויץ וברגן-בלזן"; הרב אברהם קופר כינה אותה שותפה לדבר עבירה שלא הואשמה. יצירות המופת שלה נעשו בכספי דיקטטורה בלתי מוגבלים, עם צוות של מיליון איש שסופק לה, ובהמשך אסירים שהושאלו ממחנות – והיא שיקרה בנוגע לאותם אסירים במשך חצי מאה. בחמישים ושמונה שנות חופש שלאחר המלחמה היא השלימה סרט עלילתי אחד. מה שהכישרון הזה לא היה, הוא מעולם לא מצא שוב דבר לעשות שבאמת היה חשוב.
מורשת
היא מתה בשנתה ב-8 בספטמבר 2003 בפקינג (Pöcking), שבעה עשר ימים לאחר יום הולדתה ה-101, ונקברה בבית הקברות ולפרידהוף (Waldfriedhof) במינכן. עיזבונה – שבע מאות ארגזים של סרטים, תצלומים, כתבי יד ומכתבים – הועבר לקרן למורשת התרבות הפרוסית, ובשנת 2024 הסרט התיעודי של אנדרס וייל (Andres Veiel) חפר בו כדי לחשוף את מה שהיא הקדישה את חייה להכחיש: הזיקה האידיאולוגית שלה לנאציזם.