לנה אולין: שלווה שמאחוריה תנור בוער
אינגמר ברגמן (Ingmar Bergman), שלא נטה לתיאורים נדיבים של אנשים, סיכם אותה כך: "אדם חזק, יפהפה, מלא חיים, מלא תשוקה, לעיתים כאוטי, מצויד במידה מוצקה ויציבה של שכל ישר". כל פסוקית עושה את עבודתה, והאחרונה שבהן היא ההפתעה. ברגמן הבחין בדבר שמבדיל את לנה אולין מכל שחקנית אחרת שזכתה לכינוי 'מסוכנת' על המסך — שהסכנה נמצאת בשליטה מלאה, מופקת על ידי טכנאית שיודעת בדיוק מה היא עושה.
נולדה לתוך המקצוע, ומחוצה לו
היא נולדה בסטוקהולם ב-22 במרץ 1955, בתם של השחקן והבמאי סטיג אולין (Stig Olin) והשחקנית בריטה אולין (Britta Olin), מה שאומר שהמקצוע לא היה עבורה נוצץ או מסתורי. אולי בשל כך היא לא פנתה אליו מיד. היא עבדה כעוזרת סיעודית וכמורה מחליפה, ובשנת 1974, בגיל תשע-עשרה, הוכתרה למיס סקנדינביה.
זהו פריט מוזר בקורות חיים תיאטרליים שוודים מאופקים אחרת, והוא מבשר על המתח שעובר לאורך כל הקריירה שלה: שחקנית בעלת הכשרה קלאסית מעוררת התפעלות שבילתה עשורים כשהיא לוהקת, על ידי במאים בשתי יבשות, בעיקר בשל מה שהיא מקרינה.
היחידה שהם השאירו
היא התקבלה לאקדמיה הלאומית לדרמה בסטוקהולם — בהמלצתו של ברגמן — ולמדה שם מ-1976 עד 1979. עם סיום לימודיה היא הייתה חברת הכיתה היחידה שהוצע לה תפקיד קבוע בתיאטרון הדרמטי המלכותי, הדרמטן (Dramaten), התיאטרון הלאומי של שוודיה.
היא נשארה שם יותר מעשור, ושיחקה במחזות של שייקספיר וסטרינדברג. תחת שרביטו של ברגמן היא גילמה תפקידים ראשיים ב"המלך ליר" וב"משחק חלום"; ב-1991 גילמה את "העלמה יוליה" בהופעת אורח בניו יורק לצד פטר סטורמרה (Peter Stormare). זהו החלק בביוגרפיה שלה שבדרך כלל מדלגים עליו בסיקור בשפה האנגלית, וזהו החלק שמסביר את כל השאר. לפני שהוליווד ראתה אותה אי פעם, היא בילתה עשר שנים בעבודה על הרפרטואר הקשה ביותר באירופה, מדי לילה, מול קהל שהכיר את הטקסטים.
להקתו של ברגמן
העבודה הקולנועית עם ברגמן החלה מוקדם ונמשכה לאורך העשור האחרון לקריירת הבימוי שלו: "פנים אל פנים" (1976), "פאני ואלכסנדר" (1982), "אחרי החזרה" (1984). להיות בתוך הלהקה ההיא היה חינוך מסוג מסוים — הקולנוע של ברגמן בנוי על פנים המוחזקים בצילומים ארוכים, על שחקנים שנדרשים לשמר חיים פנימיים ללא דיאלוג להסתתר מאחוריו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אולין יצאה משם עם הטכניקה שתגדיר אותה: היא יכולה להחזיק צילום כשהיא לא עושה כמעט שום דבר נראה לעין, ובכל זאת להישאר שקועה לחלוטין.
סבינה, ומה שקרה אחר כך
"הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (1988) הפך אותה למפורסמת בינלאומית, הביא לה מועמדות לפרס גלובוס הזהב, והוביל להשוואות לגרטה גרבו (Greta Garbo) — המחמאה הסטנדרטית, מעט עצלה, שניתנת לכל שחקנית שוודית בעלת כובד ראש, אך במקרה שלה הצביעה לפחות על משהו אמיתי: אטימות שגורמת לקהל לעבוד.
בשנה שלאחר מכן הגיעה ההופעה שנותרה הטובה ביותר שלה. ב"אויבים, סיפור אהבה" (Enemies, A Love Story) היא גילמה ניצולת שואה, וזכתה בפרס מעגל מבקרי הקולנוע של ניו יורק ובמועמדות לפרס האוסקר. זוהי הופעה ללא כל הריכוך שהנושא מזמין; היא מגלמת תיאבון, נזק ורצון בו-זמנית, ומסרבת להפוך את סבלה של הדמות למאפיין המגדיר אותה.
הוליווד, לאחר שזיהתה אותה, עשתה את מה שהוליווד עושה, וליהקה אותה שוב ושוב כאירופאית המסוכנת: "הוואנה", "רומיאו בן-זונה" (Romeo Is Bleeding), "השער התשיעי". היא הייתה מצוינת בכולם ומוגבלת על ידי כולם. היוצא מן הכלל היה "שוקולד", בבימויו של בעלה לאסה הלסטרם (Lasse Hallström), לו נישאה ב-1994, אשר הביא לה מועמדות לפרס באפט"א. בטלוויזיה היא מצאה תפקיד מאוחר ובלתי צפוי כקצינת הק.ג.ב אירינה דרבקו בסדרה "זהות בדויה" (Alias) בין 2002 ל-2006, תפקיד שהעניק לה מועמדות לפרס אמי בפריים טיים ונתן לה לשחק אהבה אימהית וחישוב קר באותו פריים — מה שקורה, במקרה, להיות המומחיות שלה.
מדוע לנה מכונה גאונה
הטענה נוגעת למיומנות, ויש להתווכח עליה במונחים אלה ולא לקבוע אותה כעובדה.
האיכות הספציפית היא ניתוק מבוקר בין המראה החיצוני לפנימיות. צורת המשחק הרגילה של אולין על המסך היא מאוזנת, לא ממהרת, לעיתים קרובות קרובה לריקנות — והקהל מפרש זאת כאינטנסיביות, ובצדק, כי משהו באמת קורה מתחת לפני השטח שהיא החליטה לא להראות. זהו הדבר הקשה ביותר ששחקן יכול לעשות מול מצלמה והקל ביותר לזיוף גרוע. זה מגיע ישירות מבית הספר של ברגמן, שבו המצלמה יושבת על פנים במשך זמן רב ולשחקן אין לאן לברוח, ומתוך עשר שנים של סטרינדברג בדרמטן, שם הופעה חייבת להיבנות כדי לשרוד חזרתיות.
האיכות השנייה היא סירוב לפישוט מוסרי. בין אם היא מגלמת ניצולה, רוצחת או מרגלת, היא מסרבת לאותת לקהל איך להרגיש כלפי הדמות, וזו הסיבה שהנבלים שלה מטרידים והחלקים האמפתיים שלה לעולם אינם הופכים לסנטימנטליים.
טענת הנגד היא מהותית ואין להתחמק ממנה. אולין בילתה חלק גדול מהקריירה שלה בחומרים שמתחת לרמתה, כשהיא כלואה בטייפקאסט של 'האקזוטית האירופית', וחלק גדול מהפילמוגרפיה שלה מורכב ממותחנים שמשתמשים בנוכחותה ולא במנעד שלה. היא מפרשת, לא יוצרת: היא לא כתבה, ביימה או עיצבה פרויקטים, והעבודה הגדולה ביותר שלה נמצאת בתוך סרטים של אנשים אחרים. התפקידים האמריקאיים הידועים ביותר שלה נשענים על פרסונה — הזרה המאופקת והמושכת מינית — שקרובה יותר לליהוק מאשר לטרנספורמציה, וההשוואה לגרבו, מחמיאה ככל שתהיה, היא השוואה לדימוי ולא למכלול עבודה פרשנית. יש לה מועמדות אחת לאוסקר בקריירה של ארבעים שנה.
לכן פסק הדין הכנה הוא שלנה אולין ניחנה בכישרון טכני נדיר, שעוצב על ידי הכשרה קפדנית באופן יוצא דופן, ושהתעשייה השתמשה אולי בשליש ממנו. מה שהיא עושה אינו המצאה אינטלקטואלית; זוהי ניהול ממושמע של מה שמתירים לקהל לראות. על סמך העדות ב"אויבים, סיפור אהבה", היא מסוגלת לעבודה ברמה הגבוהה ביותר. המילה גאונות מוצמדת בצורה הכי מנומקת לא לקריירה שלה אלא ליכולת הזו — ולעובדה שברגמן, שיכול היה לבחור כל אחד בשוודיה, המליץ עליה לפני שהוכשרה, החזיק אותה בלהקה שלו במשך עשור, ואז תיאר אותה במשפט שעדיין נותר הדבר המדויק ביותר שמישהו כתב עליה.
מורשת
היא השתקעה בבדפורד, ניו יורק, עם הלסטרם ומשפחתם, והמשיכה לעבוד בהתמדה אל תוך שנות השבעים לחייה, עם קרדיטים הכוללים את "ציידים" (Hunters) ו"החשכה" (The Darkness) בשנת 2024. מה שהיא נשאה איתה מסטוקהולם — המשמעת של הדרמטן, הקלוז-אפ של ברגמן, השכנוע שקהל צריך להתאמץ כדי להתקרב — הוא כיום יוצא דופן מספיק במשחק קולנועי מיינסטרימי כדי להיראות כסגנון. זה היה, למעשה, רק הכשרה.