ליזל ג'ונס: תשע מדליות והמחיר של ההגעה לשם
ליזל ג'ונס הייתה בת ארבע-עשרה כאשר סלקטורים של הנבחרת האולימפית של אוסטרליה צירפו אותה לנבחרת לסידני 2000, ועד שפרשה בשנת 2012 היא השוותה את הישגו של איאן ת'ורפ (Ian Thorpe) למספר המדליות האולימפיות הרב ביותר שזכה בו ספורטאי אוסטרלי: תשע. מה שמספר המדליות לא מראה הוא הדיכאון שליווה חלק גדול מהדרך, או העובדה שהשחייה הטובה ביותר שלה הגיעה רק לאחר שהפסיקה לנסות לשחות כדי לזכות באישור של מישהו אחר.
נערת פלא בגיל ארבע-עשרה
ג'ונס נולדה ב-30 באוגוסט 1985, גדלה בקווינסלנד ועזבה את בית הספר התיכון בגיל חמש-עשרה, באמצע לימודיה בקולג' הקתולי סאות'רן קרוס (Southern Cross Catholic College), כדי להתחייב באופן מלא לשחייה. היא התאמנה בתחילה תחת המאמן קן ווד (Ken Wood) במועדון רדקליף (Redcliffe), והתוצאות הגיעו כמעט מיד: בחירה למשחקים האולימפיים בסידני 2000 כנערה צעירה, שם זכתה בשתי מדליות כסף – במשחה ל-100 מטר חזה ובמשחה שליחים 4x100 מטר מעורב – עוד לפני שרוב מתחרותיה סיימו את בית הספר התיכון.
ארבע אולימפיאדות, תשע מדליות
ג'ונס הפכה לשחיינית האוסטרלית הראשונה שהתחרתה בארבע אולימפיאדות קיץ רצופות, רצף שנמשך מסידני 2000 ועד לונדון 2012. מאזן המדליות שלה לאורך אותם משחקים הוא: כסף וכסף בסידני 2000; ארד ב-100 מטר חזה וזהב בשליחים מעורב באתונה 2004; זהב ב-100 מטר חזה, כסף ב-200 מטר חזה וזהב בשליחים מעורב בבייג'ינג 2008; ומדליית כסף נוספת בשליחים מעורב בלונדון 2012. אלו שלוש מדליות זהב, חמש כסף ומדליית ארד אחת – תשע מדליות בסך הכל, שוויון עם איאן ת'ורפ כספורטאית האולימפית המעוטרת ביותר בתולדות אוסטרליה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שיאי עולם וסגנון חתימה
בין האולימפיאדות, בנתה ג'ונס את אחד משיאי החזה הדומיננטיים ביותר בהיסטוריה של הענף. היא זכתה בשבע מדליות זהב, ארבע כסף ושלוש ארד באליפויות עולם, בתוספת עשר מדליות זהב במשחקי חבר העמים הבריטי, כולל ניצחון בכל שלושת משחי החזה – 50 מטר, 100 מטר ו-200 מטר – במשחקי חבר העמים ב-2006. היא קבעה שישה שיאי עולם בבריכות ארוכות, שלושה בכל אחד מהמשחים ל-100 מטר ו-200 מטר חזה, כשהיא מורידה את שיא ה-100 מטר ל-1:05.09 ואת שיא ה-200 מטר ל-2:20.54 בשנת 2006. הטכניקה שלה הייתה ייחודית: מחזור גריפה איטי ועמוק יותר מזה שהשתמשו בו רוב יריבותיה, יחד עם זינוקים מכוונים ולא נמהרים, סגנון שהציב אותה בחברתה של פני היינס (Penny Heyns) מדרום אפריקה כאחת משחייניות החזה הגדולות ביותר שצמחו בענף. המגזין Swimming World הכתיר אותה לשחיינית השנה בשנים 2005 ו-2006.
המשקל שמאחורי המדליות
משחקי סידני הפכו את ג'ונס למפורסמת בגיל שבו רוב האנשים עדיין מנסים להבין מי הם, והתשומת לב לא היטיבה עמה. היא דיברה בגלוי על הדיכאון ומאבקי הערך העצמי שעקבו אחרי עלייתה לגדולה בגיל ארבע-עשרה וחמש-עשרה, שהוחמרו על ידי ביקורת ציבורית – כולל מצד אגדת השחייה דון פרייזר (Dawn Fraser), שפירשה את התנהגותה לאחר טקס המדליות באתונה כחוסר בגרות במקום מה שסביר להניח שהיה: נערה הקורסת תחת לחץ שלא ביקשה לעצמה. ג'ונס שינתה את סביבת האימונים שלה יותר מפעם אחת, עבדה עם סטפן וידמר (Stephan Widmar) בבריסביין מ-2004 עד 2007 ולאחר מכן עם רוהאן טיילור (Rohan Taylor) במלבורן מ-2007 ואילך, והעתיקה את חייה למלבורן ב-2007 בין היתר סביב אירוסיה לשחקן הפוטבול האוסטרלי מרטי פאסק (Marty Pask). בתקופה מאוחרת זו, לאחר שבנתה מחדש גם את רשת התמיכה שלה וגם את תחושת העצמי שלה מחוץ לבריכה, הפיקה את השחייה הטובה ביותר שלה: הניצחונות בבייג'ינג 2008 ושיאי העולם של 2005-2006.
חיים אחרי הבריכה
ג'ונס פרשה משחייה תחרותית ב-16 בנובמבר 2012. היא חזרה ללמוד, החלה תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטה בשנת 2013 ובהמשך השלימה הסמכה לאימון תזונה דרך המכון האוסטרלי לכושר בינואר 2016. בשנת 2015 היא פרסמה אוטוביוגרפיה, Body Lengths, שבה כתבה בכנות על הדיכאון והלחץ התקשורתי שליוו את הצלחתה התחרותית – חשבון נפש שציינה כי היא מקווה שיעזור לספורטאים אחרים להכיר בכך שהם אינם לבד במאבק זה. באותה שנה היא הופיעה בתוכנית ריאליטי אוסטרלית והוכנסה להיכל התהילה של הספורט האוסטרלי; היכל התהילה הבינלאומי לשחייה עשה זאת ב-2017. מעבר לשחייה, היא הפכה לשגרירה של הקמפיין נגד ציד לווייתנים של ארגון World Animal Protection בשנת 2009, ובשנת 2004 הוענק לה עיטור מסדר אוסטרליה (Medal of the Order of Australia) על תרומתה לענף.
מדוע ליזל מכונה גאונה
שום דבר במקורות אינו מראה שמישהו כינה רשמית את ליזל ג'ונס "גאונה", והמילה תהיה מוגזמת למה שעשתה בפועל: שליטה במשמעת שחייה אחת באמצעות חזרתיות, שיפור טכני וקריירה תחרותית ארוכה מהרגיל. מה שהפך אותה לחריגה היה חתימה טכנית – גריפת חזה איטית ועמוקה יותר וזינוקים סבלניים במירוץ שעמדו בסתירה לחוכמת שחיית החזה המקובלת, ובכל זאת הניבו שיאי עולם – שנשמרו לאורך ארבעה מחזורים אולימפיים בענף שבו רוב הקריירות מגיעות לשיא פעם אחת ודועכות. זוהי מיומנות פיזית עילית ושיקול דעת טכני שעובדו במשך כשני עשורים במים, לא מקוריות מושגית או אינטלקטואלית במובן המסורתי. הסיפור הכנה והמעניין יותר המובא כאן הוא פסיכולוגי ולא קוגניטיבי: ההופעות הטובות ביותר שלה הגיעו רק לאחר שהתמודדה עם דיכאון ובנתה מחדש את סביבתה ואת תפיסתה העצמית הרחק מהלחץ שליווה את התהילה בגיל ארבע-עשרה. זוהי חוסן וידיעה עצמית, שהושגו בעמל רב ונדירים באמת, אך זה אינו דפוס זיהוי או הגדרת קפיצה יצירתית של גאונות שהמילה נושאת בדרך כלל – והחשבון הציבורי של ג'ונס עצמה, בראיונות ובספר זיכרונותיה, ממסגר את סיפורה במפורש סביב מאבק והחלמה ולא סביב כישרון יוצא דופן מולד.
מורשת
ג'ונס פרשה כאחת משני אוסטרלים, לצד איאן ת'ורפ, שקשרו את מספר המדליות האולימפיות הרב ביותר שזכתה בו המדינה, וכאחת מהטכנאיות המגדירות של סגנון החזה בענף בשנות ה-2000. הפתיחות המאוחרת שלה לגבי הדיכאון עיצבה מחדש את האופן שבו השחייה האוסטרלית דיברה על המחיר הפסיכולוגי של תהילה מוקדמת, והפכה מאבק אישי לנקודת התייחסות ציבורית עבור ספורטאים שבאו אחריה.