לייף יוהנסון: האיש שמכר את מכוניות וולוו
בשנת 1999 מכר מנכ"ל קבוצת וולוו (Volvo Group) את חטיבת המכוניות לחברת פורד (Ford) תמורת 6.5 מיליארד דולר. בשוודיה הדבר נתפס כמעט כחילול קודש — וולוו הייתה האובייקט הלאומי, הסטיישן בכל חניה, ולייף יוהנסון (Leif Johansson) מסר אותה לדטרויט. ההסבר שלו ל-וול סטריט ג'ורנל (Wall Street Journal) היה ישיר ונטול סנטימנטים: "אנחנו שחקן קטן שמשתתף בתעשייה תחרותית באכזריות". לאחר מכן הוא השתמש בכסף לרכישת חברות משאיות, והכפיל את גודלו של מה שנותר.
הנדסה מגטבורג
לייף ולדמר יוהנסון נולד ב-30 באוגוסט 1951 בגטבורג (Gothenburg). אביו, לנארט יוהנסון (Lennart Johansson), ניהל את קבוצת SKF — ענקית המסבים המהווה את אחד מאבני היסוד של התעשייה השוודית — מ-1971 עד 1985, והמשפחה הייתה קרובה לרשת ולנברג (Wallenberg) שניהלה ביעילות את החיים העסקיים בשוודיה במשך מאה שנה. כנער, יוהנסון עבד בקו הרכבה של וולוו, מה שהתברר כרמז מטרים טוב יותר מכל מה שמתכנן קריירה היה יכול לארגן.
הוא השלים תואר שני בהנדסת מכונות באוניברסיטת צ'אלמרס לטכנולוגיה (Chalmers University of Technology) בשנת 1977. הוא מהנדס בהכשרתו, וזה ניכר בכל דבר שעשה לאחר מכן.
מכשירי חשמל
עבודתו המשמעותית הראשונה, בשנת 1978, הייתה כמנהל כללי של חברת האופנועים הוסקוורנה (Husqvarna Motorcycles). הוא עבר דרך חברת Facit, וב-1983 הצטרף לאלקטרולוקס (Electrolux), שם התקדם מראש חטיבת מכשירי החשמל הגדולים למנכ"ל הקבוצה כולה עד 1994. אלקטרולוקס באותה תקופה הייתה רוכשת סדרתית שעיכלה פורטפוליו עצום של מותגים, ויוהנסון למד שם את המיומנות שתגדיר אותו: כיצד לשלב עסקים תעשייתיים, להסיר כפילויות ולהחזיק את התוצאה מאוחדת.
וולוו, וההחלטה
הוא מונה לנשיא ומנכ"ל קבוצת וולוו ב-1997 ונשאר בתפקיד ארבע עשרה שנים. הוא ירש חברה שניסתה להיות יצרנית רכב בעלת מגוון מלא בשוק גלובלי שבו יצרניות דומות התמזגו לקומץ ענקים. וולוו מכוניות (Volvo Cars) היה מותג אהוב עם היקף מכירות מצומצם מדי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תשובתו של יוהנסון הייתה לבחור תחום עסקי אחד וללכת עליו עד הסוף. הוא מכר את המכוניות לפורד ב-1999 והחל להפוך את היתרה לקבוצת הרכב המסחרי הגדולה ביותר שיכול היה להרכיב. תחילה הוא ניסה להשתלט על סקאניה (Scania), ורכש 45 אחוזים ממנה, אך רגולטורי התחרות האירופיים חסמו את המיזוג. ללא מורא, הוא רכש את פעילות המשאיות הכבדות של רנו (Renault) ואת מאק טראקס (Mack Trucks) ב-2001, ומאוחר יותר את ניסאן דיזל (Nissan Diesel) — ובנה קבוצה עם נוכחות בו-זמנית באירופה, בצפון אמריקה ובאסיה.
המספרים הצדיקו אותו. המכירות השנתיות של וולוו הוכפלו בערך לכ-25 מיליארד דולר, והחברה הפכה לאחת מיצרניות הרכב המסחרי המובילות בעולם. בשוודיה, חלק גדול מההתנגדות מעולם לא סלח לו באמת.
שנות היושב ראש
יוהנסון עזב את וולוו ב-2011 ועבר לתפקיד שהתעשייה השוודית שומרת לבכיריה: יושב ראש מקצועי. הוא נכנס לתפקיד יושב ראש אריקסון (Ericsson) ב-2011 ושל אסטרהזניקה (AstraZeneca) ב-2012, וישב בדירקטוריונים כולל בריסטול-מאיירס סקוויב (Bristol-Myers Squibb). צרפת העניקה לו תואר אביר בלגיון הכבוד; בשנת 2012 מגזין פוקוס (Fokus) דירג אותו בין האנשים המשפיעים ביותר בעסקים השוודיים.
אסטרהזניקה התנהלה היטב, והוא החזיק בתפקיד כעשור עד שמישל דמרה (Michel Demaré) החליף אותו באפריל 2023. אריקסון לא. קבוצת הטלקום בילתה את תקופת כהונתו באובדן דריסת רגל בשוק מתקשה; ביולי 2016, לאחר שמונה עשר חודשים של ירידה במכירות, עלייה בעלויות ורווחים מאכזבים, הדיח יוהנסון את המנכ"ל הנס וסטברג (Hans Vestberg). זה קנה לו שנה. שבועות לפני מחזור האסיפות השנתיות של 2017, המשקיע האקטיביסט Cevian Capital — הגדול מסוגו באירופה — בנה נתח של 5.6 אחוזים, וב-5 ביולי 2017 הודיע יוהנסון שלא יתמודד על כהונה נוספת. הוא הציג זאת כחילוף טבעי כדי לתת לבעלים להציע במשותף יורש. איש בסטוקהולם לא פירש זאת כך.
מדוע לייף מכונה גאון
המילה משמשת לגבי יוהנסון בשל יכולת ספציפית: הכישרון לזהות, נכון ומוקדם, באילו עסקים חברה לא צריכה להיות — ואז לפעול על כך בניגוד להתנגדות רגשית גורפת. מכירת וולוו מכוניות ב-1999 הייתה הגיונית מבחינה אנליטית וכמעט בלתי אפשרית מבחינה רגשית. ליצרנית רכב יוקרה קטנה מדי העומדת בפני קונסולידציה עולמית היו שני עתידים, ויוהנסון בחר בזה שמימן את החטיבה השנייה במקום בזה שליטף את הגאווה הלאומית. הוא ביצע את החלק השני כראוי, מה שרוב המנהלים לא מצליחים לעשות: משאיות רנו, מאק, ניסאן דיזל, הורכבו לקבוצת רכב מסחרי גלובלית באמת עם מכירות שהוכפלו ל-25 מיליארד דולר. זו תזה עקבית של ארבע עשרה שנים שהובאה לידי סיום, וזו הסיבה שהממסד השוודי העניק לו לאחר מכן את כהונות יושב הראש של שתיים מהחברות החשובות ביותר שלה.
מקרה הנגד אינו זניח. המהלך עם סקאניה היה טעות אסטרטגית בדיוק מהסוג שרוכש מנוסה לא אמור לעשות: הוא לקח 45 אחוזים ממתחרה מבלי להבטיח תחילה את אישור הרגולטור למיזוג, והנציבות האירופית חסמה את העסקה, והותירה אותו עם נתח גדול וללא אסטרטגיה עבורו. הרקורד שלו כיושב ראש — התפקיד שהיה אמור להיות השלב המכריע שלו — הוא מעורב במקרה הטוב, ובאריקסון, גרוע. הוא ניצח על שנים של ירידה לפני שפיטר את המנכ"ל שעבד איתו, ובתוך שנים עשר חודשים הגיעה קרן אקטיביסטית והוא הודיע על עזיבתו. ראוי להיות כנים גם לגבי היתרון המבני: אביו ניהל את SKF, משפחתו ישבה בתוך מסלול ולנברג, והחיים העסקיים בשוודיה הם חדר קטן עם רשימה קצרה של שמות. ליוהנסון הייתה גישה לחדר לפני שהיה לו רקורד. מה שעשה ברגע שנכנס פנימה היה מכריע וברובו נכון — שזו תכונה אמיתית ובלתי רגילה, וצרה בהרבה מגאונות.
מורשת
קבוצת וולוו כפי שהיא קיימת — יצרנית משאיות, אוטובוסים וציוד בנייה גלובלית מהשורה הראשונה, ולא יצרנית מכוניות שוודית בינונית עם חטיבת משאיות — היא התכנון של יוהנסון, וכך גם הקיום הנפרד של וולוו מכוניות, אותה הוא שחרר ב-1999 ומאז יש לה היסטוריה משלה. הוא הדוגמה המודרנית הברורה ביותר למנהל שהפעולה החשובה ביותר שלו הייתה חיסור, וכמה שהחיסור קשה יותר מצמיחה.