לורן באקול: המבט שבנה כוכבת
צעירה מתוחה בת תשע-עשרה, שניסתה להחזיק את סנטרה יציב במהלך מבחן בד, לחצה אותו כנגד חזה והטתה את עיניה כלפי מעלה לעבר המצלמה כדי להפסיק לרעוד. התאונה העצבית הזו הפכה ל-"המבט" (The Look) — המבט המהפנט, המופנה מטה ואז למעלה, שהפך את לורן באקול (Lauren Bacall) לאייקון מיידי לצד המפרי בוגארט (Humphrey Bogart) בסרטה הראשון; זהו מקרה נדיר שבו פחד במה מייצר סימן היכר עמיד יותר מכל מלאכת מחשבת מתוכננת.
מהברונקס להרפרס בזאר
בטי ג'ואן פרסקה נולדה ב-16 בספטמבר 1924, בברונקס, למשפחה של מהגרים יהודים — הוריו של אביה מוולוז'ין (Valozhyn), במה שהיום היא בלארוס, ואמה מיאשי (Iași), רומניה. היא למדה תקופה קצרה באקדמיה האמריקאית לאמנויות הדרמה בניו יורק ב-1941, שם יצאה עם קירק דגלאס (Kirk Douglas) הצעיר, ופרנסה את עצמה כדוגמנית עבור סוכנות וולטר תורנטון (Walter Thornton Agency), עד שלבסוף זכתה להופיע על שער המגזין הרפרס בזאר (Harper's Bazaar), אירוע ששינה את חייה. לאחר שהוכתרה כ-"מיס גריניץ' וילג'" ב-1942, היא כבר הספיקה לעשות את הופעת הבכורה שלה בברודוויי באותה שנה בתפקיד ניצב במחזה ג'וני 2x4 (Johnny 2x4).
גילוי ושינוי
הבמאי הווארד הוקס (Howard Hawks) הבחין באותו שער של הרפרס בזאר והחתים אותה על חוזה לשבע שנים, כשהוא משנה את שמה ללורן וגורם לה לאמץ את שם המשפחה באקול, גרסה של שם הנעורים של אמה. הוקס החל אז ליצור לה דמות: הוא שכר מאמן קול שגרם לה לדקלם את שייקספיר במשך שעות בכל יום עד שהמנעד הטבעי שלה צנח לטונים הנמוכים, המעושנים והמדודים שיהפכו למזוהים כמו פניה. השילוב — קול מאומן, מבט מקרי ובימויו של הוקס — הגיע לידי ביטוי מלא בסרט "להחזיק ולא להחזיק" (To Have and Have Not, 1944), סרטה הראשון, מול בוגארט.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →בוגארט
הכימיה בין באקול, בת העשרים, לבין בוגארט, בן הארבעים וחמש שהיה נשוי באומללות, הייתה מיידית מספיק עד שהתסריט עצמו העניק לדמות שלה את הכינוי שלו, "סלים" (Slim), ולו את שלה, "סטיב" (Steve); תפקידה הורחב במהלך הצילומים בשל כך. הם נישאו ב-21 במאי 1945, ועשו יחד עוד שלושה סרטים — "התרדמה הגדולה" (The Big Sleep, 1946), "פגישה מקרית" (Dark Passage, 1947) ו-"קי לארגו" (Key Largo, 1948) — ובנו את הדבר הקרוב ביותר שהיה להוליווד בשנות ה-40 לזוג קולנועי מותאם. היא נשארה נשואה לו עד מותו מסרטן הוושט ב-1957, ונולדו להם שני ילדים, סטיבן ולסלי. השניים היו פעילים פוליטית יחד, ונסעו לוושינגטון באוקטובר 1947 עם הוועדה לתיקון הראשון (Committee for the First Amendment) כדי למחות נגד חקירות ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית בתעשיית הקולנוע, לצד דני קיי (Danny Kaye), ג'ין קלי (Gene Kelly) וג'ון יוסטון (John Huston) — עמדה שהציבה אותה בבירור ובקביעות במחנה הליברלי. "אני ליברלית", אמרה באחד הראיונות המאוחרים. "המילה ליברלי... להיות ליברלית זה הדבר הכי טוב עלי אדמות שאת יכולה להיות."
תפקידי תור הזהב ומערכה שנייה ארוכה
מעבר לסרטי בוגארט, באקול בנתה קריירה כנוכחות קולנועית חדה ועצמאית — "איך להינשא למיליונר" (How to Marry a Millionaire, 1953), הקומדיה הראשונה בפורמט סינמסקופ, והמלודרמה של דאגלס סירק (Douglas Sirk) "רוח הכתובה" (Written on the Wind, 1956) היו בין השיאים. תיאורה העכשווי של מגזין וראייטי (Variety) אותה כ-"עלמה בעלת נוכחות" תפס דמות שנבנתה מתוך סלקטיביות לא פחות מאשר מכישרון: היא הושעתה על ידי אולפני האחים וורנר (Warner Bros.) שבע פעמים על סירוב לתסריטים שמצאה מתחת לרמתה, מרדנות שחלק בתעשייה כינו קושי, אך בכל זאת שימרה ולא פגעה במעמדה. היא זכתה בשני פרסי טוני לשחקנית הטובה ביותר במחזמר, עבור "אפלואוז" (Applause, 1970) ו-"אשת השנה" (Woman of the Year, 1981), הוכחה לכך שקריירת הבמה שלה השתוותה לזו הקולנועית באורך ימיה, אם לא בפרסומה. תפקידה המאוחר המפורסם ביותר, בסרט "שתי פנים למראה" (The Mirror Has Two Faces, 1996), הביא לה פרס גלובוס הזהב, פרס גילדת שחקני המסך, ובגיל שבעים ושתיים — מועמדותה הראשונה והיחידה לפרס האוסקר, בו הפסידה לז'ולייט בינוש (Juliette Binoche).
חיים אחרי בוגארט
לאחר מותו של בוגארט היא ניהלה מערכת יחסים עם פרנק סינטרה (Frank Sinatra) שהסתיימה, לפי עדותה, לאחר הדלפת הצעת נישואין שלדבריה הגיעה ממקור אחר מלבדה; היא נישאה לשחקן ג'ייסון רוברדס (Jason Robards) ב-1961, התגרשה ממנו ב-1969 בעיקר בשל אלכוהוליזם שלו, ונולד לה בן, סם, ממנו. היא פרסמה שתי אוטוביוגרפיות כנות, "לורן באקול בעצמי" (Lauren Bacall by Myself, 1978) ו-"עכשיו" (Now, 1994), שמאוחר יותר אוחדו ועודכנו תחת השם "בעצמי ועוד קצת" (By Myself and Then Some, 2006). בשנות חייה המאוחרות לקחה תפקידים קטנים וחדים יותר — "דוגוויל" (Dogville, 2003), ודיבוב קולה של מכשפת השממה בסרט "הטירה הנעה" (Howl's Moving Castle, 2004) — וקיבלה פרס אוסקר לשם כבוד ב-2009 ופרס מרכז קנדי (Kennedy Center Honors) ב-1997.
מדוע לורן מכונה גאונה
המוניטין של באקול נשען על נוכחות יותר מאשר על מנעד משחקי — על עוצמתה וייחודיותה של דמות ולא על טרנספורמציה מתפקיד לתפקיד. "המבט" עצמו החל כתאונה עצבית, לא כתכנון, אם כי הטיפוח של הוקס הפך טיק של נערה חרדה לאפקט קולנועי שניתן לשחזור במכוון, וקולה המאומן והנמוך היה הישג מקצועי שנבנה באמצעות אימון קולי ממושמע ולא רק בזכות כישרון טבעי. מה שהפך אותה למרשימה באמת היה שיקול דעתה: סירובה, במחיר מקצועי של ממש, לקבל תפקידים ששטחו אותה, סוג של אינטליגנציה קרייריסטית ולא טכניקה משחקית גרידא. לכנות זאת "גאונות" זה למתוח את המילה מעבר למשמעותה הרגילה — היא לא הייתה מחדשת בתחום הצורה כפי שבמאי או כותב עשויים להיות — אך הטיעון הכן בעדה נשען על המשמעת הנדירה בבנייה ושמירה על תדמית ציבורית ייחודית במשך שבעים שנה מבלי לתת לתעשייה לדלל אותה.
מורשת
באקול מתה ב-12 באוגוסט 2014, משבץ מוחי בביתה הוותיק בבניין הדקוטה (Dakota) שבמנהטן, בגיל שמונים ותשע, כאחת הכוכבות הגדולות האחרונות שצמחו במלואן בתוך שיטת האולפנים של הוליווד. מכון הסרטים האמריקאי דירג אותה בין עשרים הכוכבות הגדולות ביותר של התקופה, ועיזבונה, המוערך בכ-26.6 מיליון דולר, עבר לשלושת ילדיה. קולה ומבטה שרדו את הסרטים הספציפיים שהפכו אותם למפורסמים, נטמעו באוצר המילים הכללי של הזוהר הקולנועי עצמו, ועדיין מצוטטים כקיצור דרך בכל פעם שבמאי רוצה ששחקנית תשדר פיקוד קריר ונינוח.