לאיוש קושוט (Lajos Kossuth): המהפכן שכבש את אמריקה ואיבד את הונגריה
הוא למד אנגלית בכוחות עצמו בכלא מתוך עותק של שייקספיר והתנ"ך, והמבטא שהותירו בו – רשמי, ארכאי, וקרוב במקצת לסגנון המקראי – הפך בתוך עשור לאחד הקולות המפורסמים ביותר בעולם דובר האנגלית. כאשר לאיוש קושוט סייר בארצות הברית בשנים 1851 ו-1852, המונים קנו כובעי קושוט, עניבות קושוט ומקטרות קושוט, והוא נאם בפני ישיבה משותפת של הקונגרס, כבוד שרק לה פאייט (Lafayette) זכה לו לפניו. זה היה, לכל הדעות, אחד מסיורי הסלבריטאים הגדולים בהיסטוריה האמריקאית – והוא התרחש לאחר שהמהפכה שהוביל כבר נכשלה.
מאולם בית המשפט המחוזי לתא הכלא
קושוט נולד ב-19 בספטמבר 1802 במונוק (Monok), בממלכת הונגריה, למשפחת אצולה זוטרה ממוצא סלובקי; אביו היה עורך דין, ולאיוש עצמו נכנס למקצוע בגיל תשע-עשרה לפני שהפך לשופט ולתובע במחוז זמפלן (Zemplén County). את השכלתו הפוליטית רכש בדיאט ההונגרי (Hungarian Diet), שם הדיווחים המפורטים והבלתי מאושרים שלו על ההליכים – שהופצו בכתב יד כדי להתחמק מהצנזורה – בנו לו קהל מעריצים בקרב רפורמטורים ליברליים שדרשו חופש עיתונות. הממשלה עצרה אותו בשל כך ב-1837, החזיקה אותו שנה לפני המשפט ואז גזרה עליו ארבע שנות מאסר נוספות. הוא ניצל את הזמן כדי ללמוד אנגלית משייקספיר ומהתנ"ך, ולאחר שחרורו ב-1840, נשא לאישה את תרזיה מסלני (Terézia Meszlényi), אישה שעדכנה אותו באירועים לאורך כל תקופת כליאתו, בנישואים שעוררו שערורייה בקרב בני דורו בשל חציית הקו בין פרוטסטנטים לקתולים.
קולו של פשט היפלאפ
כעורך העיתון פשט היפלאפ (Pesti Hírlap) החל מ-1841, בנה קושוט את הקול הפוליטי הנקרא ביותר בהונגריה, כשהוא דוחף את התפוצה לרמות חסרות תקדים עם מאמרי מערכת על רפורמה כלכלית, שוויון משפטי והגדרה עצמית לאומית – כולל קריאות ל-"מגיאריזציה" מהירה של המיעוטים הסלאביים והרומניים בממלכה, עמדה לאומנית שישבה בחוסר נוחות לצד נטיותיו הליברליות ואשר תעיב על המוניטין שלו בהמשך. לאחר שפוטר מהעיתון ב-1844, הוא הקים אגודה לקידום התעשייה ההונגרית, סייע בארגון מפלגת האופוזיציה הפרלמנטרית ב-1847, ונבחר לדיאט, שם הפך במהירות לקול הדומיננטי בו.
1848
ב-3 במרץ 1848, בעקבות המהפכה בפריז, נשא קושוט נאום בדיאט שדרש ממשל חוקתי להונגריה – נאום שהוקרא בקול ברחובות וינה וזכה לקרדיט על כך שסייע להפלת ממשלתו של מטרניך (Metternich) בתוך ימים. לאחר שמונה לשר האוצר של הונגריה בממשלה החוקתית החדשה, הוא הקים מטבע הונגרי נפרד, "שטרות קושוט", וביולי 1848 השיג אישור פרלמנטרי ל-200,000 חיילים להגנה על המהפכה, ובכך יצר למעשה את הצבא הלאומי ההונגרי, ההונבד (Honvéd), מאפס. כאשר ראש הממשלה התפטר בספטמבר ההוא על רקע הסכסוך הגובר עם וינה, נטל קושוט סמכות ביצועית זמנית, ובדצמבר, כאשר הדיאט סירב להכיר בקיסר ההבסבורגי החדש פרנץ יוזף (Franz Joseph) ללא הסכמתו, הפך קושוט לשליטה בפועל של הונגריה כמושל-נשיא.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מלחמה ותבוסה
קושוט ניהל את מאמץ המלחמה של הונגריה עם רקע צבאי מועט, והתעמת שוב ושוב עם הגנרל המוכשר ביותר שלו, ארתור גרגיי (Artúr Görgey), בנושאי אסטרטגיה ופיקוד. גם בעיצומה של המלחמה, העבירה ממשלתו ב-1849 את חוק זכויות המיעוטים הראשון באירופה, שהעניק ללאומים שאינם מגיארים הגנה על שפתם בממשל המקומי ובבתי המשפט – הישג ליברלי אמיתי בתוך פרויקט לאומני שדחף במקומות אחרים את אותם מיעוטים להתבוללות. באפריל 1849, כשהכוחות ההונגריים רשמו ניצחונות בקרבות, הוציא קושוט הצהרת עצמאות רשמית שהדיחה את בית הבסבורג – צעד שסגר כל דרך לפשרה. זה התברר כאסוני: הצאר ניקולאי הראשון שלח כוחות רוסיים כדי למחוץ את המהפכה, ובאוגוסט, לנוכח תבוסה ודאית, התפטר קושוט לטובת גרגיי, שנכנע לרוסים בווילאגוש (Világos). בעקבות זאת הגיעו מעשי נקם אוסטריים, כולל הוצאתם להורג של שלושה-עשר גנרלים הונגרים שזכורים כקדושי ארד (Martyrs of Arad).
גלות וניצחון אמריקאי
קושוט נמלט לשטח האימפריה העות'מאנית, שם סירב הסולטאן לדרישות האוסטריות והרוסיות להסגרתו, והחזיק אותו תחת צורה של מעצר מגן לפני ששחרר אותו ב-1851. הקונגרס של ארצות הברית ארגן את הפלגתו על סיפון ה-USS Mississippi, והסיור הבא שלו בבריטניה ובארצות הברית הפך אותו לתופעה טרנס-אטלנטית: המונים עצומים קיבלו את פניו מסאות'המפטון ועד לונדון וניו יורק, שם הנשיא מילרד פילמור (Millard Fillmore) קיבל אותו בבית הלבן, ואברהם לינקולן (Abraham Lincoln) ארגן קבלת פנים ציבורית בספרינגפילד, אילינוי, כשהוא מכנה אותו "נציג דגול של עניין החירות האזרחית והדתית". הנוסחה בנאום אוהיו שלו – "הכל למען העם, והכל על ידי העם" – הוצעה כהשפעה על הרטוריקה של לינקולן עשור מאוחר יותר. אך הסיור חשף גם זהירות גורלית: קושוט, שחיזר אחר תמיכת הדרום במטרתו, סירב לגנות את העבדות באמריקאית אפילו לאחר שהמשלחת שלו תיעדה בפרטיות את הזוועה שחשו כשצפו במכירת עבדים פומבית, ומתנגדי עבדות בהנהגת ויליאם לויד גאריסון (William Lloyd Garrison) גינו אותו בפומבי. הוא עזב את אמריקה עם שבריר מהכספים והתמיכה שקיווה לגייס.
גלות ללא סוף
קושוט העביר את שארית חייו בגלות במערב אירופה, בעיקר בלונדון ומאוחר יותר בטורינו, כשהוא רודף אחרי שורה של תוכניות כושלות להשקת עצמאות הונגרית מחדש בתמיכה איטלקית, צרפתית או בריטית, והופך מבודד יותר ויותר מחבריו הגולים ההונגרים שהאשימו אותו בעקשנות סמכותנית. הוא גינה את הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867, שפייסה את הונגריה עם שלטון הבסבורג, כ-"מותה של האומה שלנו", וסירב אי פעם להישבע את שבועת הנאמנות שהייתה מחזירה לו את אזרחותו, ומת חסר מדינה בטורינו ב-20 במרץ 1894, בגיל 91, כשהוא עדיין מכנה את עצמו "אדם ללא מדינה". גופתו הוחזרה לבודפשט להלוויה ממלכתית.
מדוע לאיוש נחשב לגאון
הגאונות של קושוט הייתה רטורית וארגונית כאחד: הוא בנה צבא לאומי ומדינה מהפכנית מתפקדת כמעט מאפס בתוך חודשים ספורים, והאורטוריה שלו – שתוארה על ידי בני דורו בבריטניה ובאמריקה במונחים של חוסר אמון כמעט, עם יכולת להחזיק קהל דרך נאומים של שלוש שעות בשפה זרה – נותרה, על פי עדותם של משקיפים מהמאה התשע-עשרה, בין הנאומים הפוליטיים האפקטיביים ביותר של התקופה. קבלת הפנים האמריקאית שלו, שאולי הייתה קבלת הפנים הגדולה והמתמשכת ביותר של סלבריטאי זר שמהפכן זכה לה בארצות הברית לפני או מאז, הושגה כולה בכוח מילותיו ולא בזכות תפקיד או עושר כלשהו.
הסיבוך הכן הוא שאותה אנרגיה לאומנית שהפכה אותו לקול המשכנע ביותר בהונגריה הפכה אותו גם לשומר גרוע של ממלכה רב-אתנית: קריאותיו המוקדמות למגיאריזציה של האוכלוסיות הסלאביות והרומניות יושבות באי-נוחות אל מול חוק זכויות המיעוטים שהעבירה ממשלתו שלו תחת לחץ המלחמה, והכרזת העצמאות שלו באפריל 1849, רגע של ניצחון רטורי, נשפטת על ידי רוב ההיסטוריונים כמי שסגרה כל נתיב דיפלומטי שהיה עשוי להציל את המהפכה במקום לגזור עליה התערבות רוסית.
מורשת
שמו של קושוט קשור לערים, מחוזות וכיכרות בשתי יבשות – כולל מחוז קושוט (Kossuth County) באיווה ופסל בקפיטול של ארצות הברית – היקף הנצחה אמריקאי שכמעט אף מהפכן זר אחר מהמאה התשע-עשרה לא זכה לו, אף על פי שהמטרה שלשמה הגיע לאמריקה מעולם לא זכתה להתערבות שחיפש.