קן קיזי: מתאבק שפרץ את גבולות הרומן
הוא כתב את ספרו המפורסם ביותר בזמן שעבד במשמרת לילה בבית חולים פסיכיאטרי, לאחר שהשתתף בלי דעת בניסוי סמים של ה-CIA שבו קיבל מסקלין, LSD וחומרים גרועים מכך – והפך את כל הבלבול הזה לרומן משכנע כל כך, עד שהקונגרס, רופאים וצופי קולנוע כאחד החלו לראות את המוסד הפסיכיאטרי האמריקאי כפי שקן קיזי (Ken Kesey) ראה אותו. הוא טרם הגיע לגיל שלושים כשסיים לכתוב אותו. הוא מעולם לא כתב דבר נוסף שהיה בעל חשיבות דומה, ונראה ששארית חייו חי עם עובדה זו בשלום מוחלט.
נער חווה שכמעט הגיע לאולימפיאדה
קנת' אלטון קיזי נולד ב-17 בספטמבר 1935, בלה חונטה, קולורדו, למשפחת חוואי מוצרי חלב שעברה לספרינגפילד, אורגון, כשהיה בן עשר. הוא גדל על סיפורי מערבונים והרפתקאות – ג'ון ויין (John Wayne), זיין גריי (Zane Grey), אדגר רייס בורוז (Edgar Rice Burroughs) – והפך לספורטאי רציני באמת, שהתאבק ברמה תחרותית באוניברסיטת אורגון עד שכמעט העפיל לנבחרת האולימפית של 1956, לפני שפציעה בכתף קטעה את הניסיון; הוא עדיין מדורג בין המתאבקים המצליחים ביותר בתולדות האוניברסיטה. הוא קיבל תואר בנאום ותקשורת ב-1957, באותה שנה שבה פרופסור לספרות אנגלית, ג'יימס ב. הול (James B. Hall), כיוון את קריאתו ממדע בדיוני לעבר מודרניזם ספרותי והמינגוויי – חניכה שכיוונה ספורטאי מצטיין לעבר קריירת כתיבה כמעט במקרה.
סטנפורד, ומריבה עם המורה שלו
מלגת וודרו וילסון (Woodrow Wilson Fellowship), שנתמכה על ידי המבקר לסלי פידלר (Leslie Fiedler) למרות הרקע האקדמי הדל של קיזי, הביאה אותו לתוכנית הכתיבה היוצרת של אוניברסיטת סטנפורד ב-1958, שם בילה חמש שנים במובלעת הבוהמיינית פרי ליין (Perry Lane) ורקם חברויות ארוכות שנים עם לארי מקמרטרי (Larry McMurtry), ונדל ברי (Wendell Berry) ורוברט סטון (Robert Stone). הוא התעמת שוב ושוב עם מנהל התוכנית וואלאס סטגנר (Wallace Stegner), שפיטר אותו ודחה את בקשתו למלגת סטגנר פעמיים – גם כאשר קיזי זכה בפרס הארפר-סקסטון (Harper-Saxton Prize) של המחלקה עבור רומן שלא פורסם והשתתף בסמינרים לתארים מתקדמים שהעביר מלקולם קאולי (Malcolm Cowley).
משמרת לילה שהפכה לרומן
בהזמנת שכן, קיזי קיבל עבודה כסייע לילה בבית החולים לחיילים משוחררים במנלו פארק וגויס ללא ידיעתו לפרויקט MKUltra, התוכנית החשאית של ה-CIA לבדיקת LSD, פסילוסיבין, מסקלין וסמים פסיכואקטיביים אחרים על נבדקים. בעודו עובד במחלקות תחת השפעת אותם סמים, קיזי החל להאמין שהמטופלים הפסיכיאטריים סביבו אינם משוגעים, אלא פשוט אינם מסוגלים להשתלב בחברה שלא היה לה מקום עבורם – הרעיון שעומד בלב הספר "קן הקוקייה" (One Flew Over the Cuckoo's Nest), שפורסם ב-1962 בהדרכתו העריכתית של מלקולם קאולי. הרומן זכה להצלחה מיידית, עובד למחזה מצליח ב-1963, וב-1975 לסרטו של מילוש פורמן (Miloš Forman), שגרף את חמשת הפרסים החשובים ביותר בטקס פרסי האוסקר. קיזי עצמו פרש מההפקה עקב סכסוך תשלומים ותמיד אמר שמעולם לא צפה בסרט המוגמר, כשהוא מתנגד להשמטת הקריינות ולליהוקו של ג'ק ניקולסון (Jack Nicholson) במקום המועמד המועדף עליו, ג'ין הקמן (Gene Hackman).
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הספר שראה כהישגו האמיתי
קיזי ראה ברומן השני רחב היריעה שלו מ-1964, "Sometimes a Great Notion" – דיוקן שאפתני בהיקפו של פוקנר על משפחת חוטבי עצים מאורגון – כיצירת המופת האמיתית שלו, והאנציקלופדיה של אורגון מכנה אותו אחת "מיצירות הסיפורת המעולות על צפון-מערב האוקיינוס השקט". הוא נמכר היטב וחילק את דעת המבקרים, ועיבוד הקולנועי של פול ניומן (Paul Newman) מ-1970 זיכה את הסרט בשתי מועמדויות לאוסקר, אך הוא מעולם לא החליף את "קן הקוקייה" בדמיון הציבורי – מקור לתסכול מסוים, שכן קיזי השקיע יותר מעצמו בספר השני.
פורת'ר, מבחני החומצה והליצנים העליזים
כשהוא רווי בממון ומפורסם, קיזי קנה בית בולי עץ בלה הונדה, קליפורניה, והפך אותו לבסיס עבור "הליצנים העליזים" (Merry Pranksters), קומונה רופפת של חברים שכללה את ניל קסדי (Neal Cassady). ב-1964 הקבוצה נסעה באוטובוס בית ספר צבוע בצבעים פסיכדליים, שזכה לכינוי "פורת'ר" (Furthur), ברחבי המדינה תחת השפעת LSD, מסע שתום וולף (Tom Wolfe) תיעד מאוחר יותר ב-"The Electric Kool-Aid Acid Test". בחזרה בקליפורניה, קיזי והליצנים ארגנו את "מבחני החומצה" (Acid Tests) של 1965–1966 – אירועי מולטימדיה שנבנו סביב מוזיקה, אורות מהבהבים ו-LSD, וכללו להקה שקיזי חנך למעשה בימיה הראשונים: הגרייטפול דד (Grateful Dead). מאוחר יותר הוא סיכם את שאיפת התקופה בפשטות: "אם אנשים רק היו יכולים להבין שאפשר להיות שונה בלי להוות איום."
מעצרים, התאבדות מבוימת ונסיגה לחווה
מעצרים בגין מריחואנה ב-1965 שלחו את קיזי למחבוא קצר במקסיקו, לאחר שביים מכתב התאבדות והשאיר משאית נטושה בכביש צוק בקליפורניה; הוא ריצה כשישה חודשים בכלא מחוז סן מטאו לאחר שחזר. בסוף שנות ה-60 הוא השתקע לצמיתות בחווה המשפחתית בפלזנט היל, אורגון, כשהוא מחליף את אור הזרקורים של תרבות הנגד בחיי משפחה שקטים יותר, אם כי מעולם לא פרטיים לחלוטין – הוא המשיך לכתוב עבור Esquire ו-Rolling Stone, ניהל כתב עת ספרותי קטן, Spit in the Ocean, ומאוחר יותר לימד סדנאות כתיבה באוניברסיטת אורגון.
טרגדיה משפחתית
בינואר 1984 בנו של קיזי, ג'ד (Jed) בן העשרים, מתאבק באוניברסיטת אורגון, נפצע אנושות כאשר ואן הקבוצה התהפך בכביש מהיר קפוא; קיזי האשים את תקצוב היתר של אתלטיקה בקולג'ים וכתב לסנאטור אמריקאי בקשר בין המוות לכשלי מדיניות רחבים יותר, ומאוחר יותר תרם עשרות אלפי דולרים לטובת אוטובוס קבוצה בטוח יותר. לקיזי ואשתו פיי (Faye) היו שלושה ילדים נוספים; הוא גם הוליד בת עם חברתו לליצנים קרולין "Mountain Girl" אדמס, שגודלה בידיעתה של פיי על ידי אדמס ובעלה המאוחר, ג'רי גרסיה (Jerry Garcia) מהגרייטפול דד.
שנים אחרונות
סוכרת ושבץ ב-1997 האטו אותו מבלי לעצור אותו לחלוטין – הוא עדיין הצטרף ללהקת פיש (Phish) על הבמה באותה שנה לסט מאולתר שנבנה סביב דמויות מ"הקוסם מארץ עוץ". יצירתו המשמעותית האחרונה שפורסמה הייתה מסה ב-Rolling Stone שקראה לשלום לאחר פיגועי 11 בספטמבר. ניתוח כבד באוקטובר 2001 לא הצליח להצילו; קיזי מת מסיבוכים ב-10 בנובמבר 2001, ביוג'ין, אורגון, בגיל שישים ושש, ונקבר לצד בנו ג'ד.
מדוע קן מכונה גאון
הטיעון לגאונותו של קיזי נשען כמעט כולו על מעשה אחד יוצא דופן של אמפתיה דמיונית, שבוצע פעם אחת, בבריקות, בשנות העשרים לחייו: לקיחת חוויה ממקור ראשון, משנת תודעה, של מחלקה פסיכיאטרית והפיכתה לרומן כה משכנע עד שמגזין Time זקף לזכותו את לכידת "האמפתיה כלפי נקודת המבט של המבפנים על עולמו של המבחוץ". זהו כישרון אמיתי וספציפי – היכולת לאכלס ולדרמט נקודת מבט השונה באופן רדיקלי מזו של הקורא – והוא עיצב מחדש את האופן שבו דור שלם חשב על סמכות מוסדית ומחלות נפש. קו הטיעון הנגדי הכנה הוא בלתי נמנע: לפי הביוגרפים שלו, ואפילו לפי מעריציו, המוניטין של קיזי נשען כמעט כולו על שני רומנים שנכתבו לפני שמלאו לו שלושים, שניהם נחקרו וגובשו בפרץ של חמש שנים בסטנפורד ובמנלו פארק. כל מה שבא לאחר מכן – עשורים של רומנים משותפים, מאמרים במגזינים ופרויקטים לא גמורים – מעולם לא התקרב להישג המוקדם ההוא. הוגן יותר לכנות את קיזי אדם שעשה דבר אחד מבריק באמת, פעמיים ברצף, מאשר גאון יצירתי מתמשך; הסמים, הליצנים ותיאטרון תרבות הנגד שבאו בעקבותיהם היו מופע שנבנה על גבי הישג ספרותי שכבר הושלם, למעשה.
מורשת
כתביו של קיזי שמורים בארכיון אוניברסיטת אורגון, וכיכר קיזי (Kesey Square) ביוג'ין, ליד מקום חנות הספרים הישנה שבה נהג לבלות, עדיין נושאת את שמו. באופן עמיד יותר, חניכתו עזרה להזניק את הקריירה של הגרייטפול דד, והספר "קן הקוקייה" נותר פריט קבוע בתכניות הלימודים בתיכונים ובמכללות באמריקה, ועושה עדיין את העבודה שלשמה נוצר: לגרום לכוח המוסדי להיראות, מבפנים, שרירותי בדיוק כפי שהוא לעתים קרובות.