קייט מילט: האישה שהעמידה את הספרות למשפט
עבודת דוקטורט לא אמורה למכור 80,000 עותקים בשנה, להביא את מחברה לשער המגזין Time, או לעורר ספר תגובה באורך מלא מצד נורמן מיילר (Norman Mailer). עבודתה של קייט מילט עשתה את כל השלושה. הספר פוליטיקה מינית (Sexual Politics), שפורסם בשנת 1970, השתמש בכלי הניתוח הצמוד של הטקסט הספרותי והפנה אותם כלפי ד.ה. לורנס (D.H. Lawrence), הנרי מילר (Henry Miller) ומיילר עצמו, בטענה שהתיאורים המהוללים שלהם של שחרור מיני היו, מתחת לפני השטח, ביטויים של בוז כלפי נשים – ובכך, העניקו לתנועת הנשים המתהווה משהו שהיה חסר לה: תיאוריה שיטתית.
מסיינט פול לאוקספורד
קתרין מארי מילט (Katherine Murray Millett) נולדה ב-14 בספטמבר 1934 בסיינט פול, מינסוטה, לאב מהנדס שהיה פוגעני, אלכוהוליסט, ונטש את המשפחה כשקייט הייתה בת ארבע-עשרה, והותיר את אמה לגדל שלוש בנות במה שביוגרפים מתארים כעוני מכובד. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה (magna cum laude) מאוניברסיטת מינסוטה בשנת 1956, ודודה עשירה מימנה את לימודיה הבאים במכללת סנט הילדה (St Hilda's College) באוקספורד, שם הפכה ב-1958 לאישה האמריקאית הראשונה שקיבלה תואר בהצטיינות יתרה בספרות אנגלית ממוסד זה – סימן מוקדם לאינטלקט שיופנה מאוחר יותר ישירות כלפי הקאנון הספרותי עצמו.
עיקוף דרך האמנות
דרכה של מילט אל פוליטיקה מינית לא הייתה ישירה. היא לימדה זמן קצר באוניברסיטת צפון קרוליינה, ולאחר מכן עבדה שנתיים כגננת בניו יורק בזמן שלמדה פיסול, לפני שעברה ליפן בין 1961 ל-1963, שם קיימה את תערוכת הגלריה הראשונה שלה ופגשה את הפסל פומיו יושימורה (Fumio Yoshimura), להם נישאה מאוחר יותר בשנת 1965, בעיקר, לפי עדותה שלה, כדי למנוע את גירושו, במערכת יחסים שהיא וביוגרפים תיארו כידידות מתמשכת ולא כנישואים קונבנציונליים. כשחזרה לניו יורק, לימדה אנגלית במכללת ברנרד (Barnard College), שם פוטרה בדצמבר 1968 לאחר שהפיצה את "למידת אסימונים" ("Token Learning"), ביקורת חריפה על גישתו של המוסד לחינוך נשים – פיטורין שדחפו אותה לעבר עבודת הדוקטורט באוניברסיטת קולומביה (Columbia) שהפכה לספרה המפורסם ביותר.
פוליטיקה מינית
מילט השלימה את הדוקטורט שלה בקולומביה בשנת 1969 וקיבלה את תוארה בהצטיינות בשנה שלאחר מכן; הוצאת דאבלדיי (Doubleday) פרסמה אותו כפוליטיקה מינית ב-1970. השיטה שלה הייתה פשוטה אך לעיתים רחוקות יושמה בצורה כה שיטתית לפני כן: קריאת היחס של סופרים גברים מהוללים למין ולנשים כטקסטים פוליטיים, לא רק אסתטיים. היא מצאה אצל לורנס, מילר ומיילר דפוסים של שליטה מחופשים לכנות מינית, והציבה אותם מול ז'אן ז'נה (Jean Genet) כדוגמה נגדית חולקת. העיתונאית ג'ודית שולביץ (Judith Shulevitz) זקפה מאוחר יותר לזכות מילט את המצאת הביקורת הספרותית הפמיניסטית כדיסציפלינה, והמגזין Time כינה את הספר, ב-1970, התיאוריה הקוהרנטית הראשונה שהפיקה התנועה הפמיניסטית. הספר מכר 80,000 עותקים בשנה הראשונה שלו בשבע מהדורות, וטיעונו מ-1970 – שדיכוי מבוסס מין הוא מבנה פוליטי, לא סדרה של תלונות פרטיות, ושהמשפחה המסורתית היא המוסד שמשכפל אותו – הפך, במונחי התקופה, למניפסט של התנועה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →תהילה, תגובת נגד ויציאה כפויה מהארון
הצלחת הספר הפכה את מילט בקצרה לפנים המוכרות ביותר של הפמיניזם האמריקאי, כשהיא מופיעה על שער המגזין Time עם דיוקן מאת אליס ניל (Alice Neel). הוא גם עורר ביקורת חריפה: המבקר אירווינג האו (Irving Howe) פסל אותה כ"מבריקה בצורה לא רצינית", ונורמן מיילר הגיב בספר שלם, אסיר המין (The Prisoner of Sex), כשהוא מאשים אותה בציטוט סלקטיבי כדי לבנות את הטיעון שלה. מבקרים מאוחרים יותר, כולל קמיל פאליה (Camille Paglia), טענו באופן רחב יותר שהשיטה של מילט צמצמה את הספרות לתוכן פוליטי גולמי ועיכבה את הביקורת הספרותית הרצינית במשך שנים. בסוף 1970, לאחר שהודתה בפומבי שהיא לסבית כשנשאלה ישירות בהופעה באוניברסיטת קולומביה, מילט מצאה את עצמה במרכזה של מחלוקת נפרדת כאשר Time רמז שהביסקסואליות שלה עלולה לערער את מעמדה כמנהיגה פמיניסטית – מה שדחף שלושים מנהיגות לסביות ופמיניסטיות לקיים מסיבת עיתונאים ולהכריז על סולידריות איתה.
קריירה חסרת מנוח ורחבת יריעה
מילט מעולם לא התקבעה לז'אנר יחיד לאחר ספרה המכונן. היא כתבה את מסמכי הזנות (The Prostitution Papers, 1971) שדגלו באי-הפללה ונוהלו על ידי עובדות מין בעצמן; את טיסה (Flying, 1974) וסיטה (Sita, 1977), זיכרונות בזרם תודעה שחקרו את המיניות והמערכות היחסים שלה; את המרתף (The Basement, 1979), ניתוח פמיניסטי מצמרר של מקרה רצח ועינויים אמיתי משנת 1965; ואת הולכת לאיראן (Going to Iran, 1982), המתעד את עדותה האישית על נשים איראניות המוחות נגד משטרו של האייתוללה חומייני ב-1979, נסיעה שהסתיימה במעצרה ובגירושה. היא המשיכה לעבוד כפסלת לאורך כל הדרך, הציגה בטוקיו, ניו יורק ולוס אנג'לס, והופיעה בסרטים דוקומנטריים ואף ביימה כאלו, כולל סרטה שלושה חיים (Three Lives, 1971).
אשפוז כפוי ואקטיביזם נגד פסיכיאטריה
החל משנת 1973, מילט חוותה משברים נפשיים רציניים שהובילו למספר אשפוזים פסיכיאטריים כפויים, כולל אחד שהוזמן על ידי אחותה ואחר במהלך מעצר ב-1980 בנמל התעופה של דבלין, אותו תיארה מאוחר יותר כ"גרוע מכולם". היא אובחנה עם מה שמכונה כיום הפרעה דו-קוטבית, טופלה בליתיום במשך שנים, ובסופו של דבר הפסיקה ליטול אותו ב-1986 על דעת עצמה. היא הפכה את החוויה ישירות לאקטיביזם ולספרה מ-1990 טיול לבית המשוגעים (The Loony-Bin Trip), פעלה לשינוי חוק האשפוז הכפוי במינסוטה ומאוחר יותר נשאה דברים, כנציגה של MindFreedom International, נגד טיפול פסיכיאטרי כפוי בשיחות של האו"ם בשנת 2005.
מוות והכרה
מילט מתה מדום לב בפריז ב-6 בספטמבר 2017, שמונה ימים לפני יום הולדתה ה-83, כשבת זוגה הוותיקה סופי קיר (Sophie Keir) לצידה. היא נכנסה להיכל התהילה הלאומי לנשים בשנת 2013 וקיבלה את פרס למדא (Lambda) לחלוציות בספרות ופרס האומץ לאמנות של יוקו אונו (Yoko Ono), בין שאר הכבודים, בשנותיה האחרונות.
מדוע קייט מכונה גאונה
הטיעון בעד גאונותה של מילט נשען על מהלך אינטלקטואלי מקורי באמת: התייחסות לסצנות מיניות ספרותיות ולמוניטין של סופרים מהוללים כאל ראיות פוליטיות ולא כאל הישגים אסתטיים, ועשיית זאת בדיוק ובכוח מספיקים כדי לארגן מחדש את האופן שבו דור שלם תפס את הקשר בין חיים פרטיים לכוח פוליטי. הביוגרפית גייל גרהם ייטס (Gayle Graham Yates) זקפה לזכותה את "ניסוח תיאוריה של פטריארכיה" במונחים שדרשו שינוי מבני, לא רק שינוי גישה אינדיבידואלי – תרומה שיטתית באמת, שנבנתה מתוך ניתוח טקסטואלי צמוד, אשר המגזין Time ורוב העיתונות באותה תקופה התייחסו אליה כאל חדשנית אינטלקטואלית ולא רק כאל פולמוסית. הטיעון הנגדי הכנה, שהועלה בתוקף על ידי בני דורה ומבקרים מאוחרים יותר כאחד, הוא שהמלגה שלה הייתה סלקטיבית ולעיתים לא הוגנת כלפי הסופרים שהאשימה, שהדחייה הגורפת שלה את המשפחה כמוסד ניכרה נשים רגילות רבות שהפמיניזם היה צריך להגיע אליהן, ושהשפעתה על הביקורת הספרותית הייתה, בהערכתה הבוטה של קמיל פאליה, נסיגה עבור הדיסציפלינה לא פחות מאשר התקדמות. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא היקף התגובה: מעט עבודות דוקטורט מעוררות ספר תגובה מחתן פרס פוליצר, וזו של מילט עשתה זאת.
מורשת
פוליטיקה מינית נותר טקסט יסוד של הגל השני של הפמיניזם ושל הביקורת הספרותית הפמיניסטית כתחום, שעדיין נלמד ועדיין מתווכחים עליו יותר מחצי מאה לאחר מכן. חייה הרחבים של מילט – שעברו ללא מנוחה בין מחקר, פיסול, כתיבת זיכרונות ואקטיביזם נגד מוסדות, מהפטריארכיה ועד הפסיכיאטריה – מתנגדים לסיכום קל, אך הקו המנחה עקבי: התעקשות, שהוכחה לראשונה בעבודת דוקטורט, שהאישי, המיני והספרותי מעולם לא היו נפרדים מכוח.