קארל לגרפלד: ההמצאה מחדש של הקייזר של האופנה
הוא הגיע לשאנל ב-1983 כדי להחיות בית אופנה שתעשיית האופנה התייחסה אליו כמוזאון, ועזב אותו, שלושים ושישה עשורים ומאות קולקציות מאוחר יותר, כמנוע המחקה ביותר בעולם האופנה. בין לבין הוא ניהל את פנדי במשך למעלה מחמישה עשורים, השיק מותג משלו, צילם את קמפיינים משלו, והפך את עצמו – קוקו לבן, משקי שמש כהים, כפפות ללא אצבעות, צווארון מעומلان וניתק – לצללית המזוהה ביותר בתעשייה שאותה שינה.
ילדות בהמבורג, חינוך בפריז
קארל אוטו לגרפלדט נולד ב-10 בספטמבר 1933 בהמבורג, שהייתה אז תחת שלטון נאצי; מאוחר יותר הוא קיצר את שם המשפחה משום שחשב ש"לגרפלד" מושкри מבחינה מסחרית, סימן מוקדם לעריכה עצמית שתאפיין אותו. הוא למד באופן רשמי בליצيه מונטן בפריז, אך הוא זקף את חינוכו האמיתי לזכות הקונסטהאלה של המבורג, באומרו שלמד יותר מביקורים תמידיים במוזאון מאשר אי פעם בכיתה – טענה שכפולה, לאורך חיים שלמים, כסיפור המקור לרגישות עיצובית הבנויה על היסטוריית אמנות, צללית והתייחסות ולא רק על חייטות טכנית לבדה.
שלושה בתים, קריירה אחת
עלייתו של לגרפלד עברה דרך תחרויות לפני שעברה דרך אטוליה: ב-1954 וב-1955 הוא זכה בפרסי העיצוב של מזכירות הצמר הבינלאומית, שפתחו דלתות לפייר באלמן, שם התמחה מ-1955 עד 1958, ולאחר מכן לז'אן פאטו, שם שימש כמנהל אמנותי עד 1962. משם עבד כעצמאי בבתים רבים במקביל, סידור שהיה אז בלתי שגור שאפשר לו לבנות זהויות מקבילות. בקלואה, שם הפך למעצב היחיד ב-1974 לאחר שהצטרף עשור קודם לכן, הוא הגדיר מראה מוכן ללבישה פריזאי רך ונשי שהפך את המותג לסנסציה של שנות ה-70. בפנדי, שאליה הצטרף ב-1965 וממנה מעולם לא עזב, הוא מודרניז תו פרוות – והתייחס אליה כאל בד שיש לצבוע, לגלח ולשכב ולא כאל אובייקט סטטוס שיש ללבוש בנוקשות – ועיצב את לוגו ה-F הכפול והמשולב שעדיין מסמן את המותג.
המהלך המכריע הגיע ב-1983, כאשר בית שאנל, רדום מאז מותה של קוקו שאנל ב-1971 ונחשב באופן רחב לשריד מורשת, שכר את לגרפלד כמנהל קריאייטיב. הוא שמר על הטוויד, הקמליה, התיק הממוסגר וה-C הכפול, ואז פוצץ אותם: שוליים מקוצרים, מעילי ג'ינס שנתפרו כמו קוטור, שרשראות שעוצבו מחדש כחגורות, הלוגו שהוגדל לתכשיטי תלבושת. על פי רוב דיווחי התעשייה, היה זה המהפך המוצלחת ביותר באופנה המודרנית – "מותג כמעט מת", ברשומות ההיסטוריות, שנבנה מחדש למדד המסחרי והתרבותי של התעשייה. הוא ניהל את קווי הקוטור, הבגדים המוכנים ללבישה והפרוות של שאנל במשך שלושה עשורים וחצי, העלה תצוגות מסלול מרהיבות – סופרמרקטים, קזינואים, טילים – שהפכו את תצוגת שאנל עצמה לאירוע תקשורתי, וב-1984 הוסיף כיסא רביעי, והשיק מותג משלו שיארח עבודה אישית מדי עבור שאנל או פנדי.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מלאכה ורעיונות חתימה
מעבר לבתים, לגרפלד הותיר טביעות אצבע טכניות ספציפיות: הוא זכאי כחלוץ בניית בגדים ללא בטנה וקלילי משקל בשנות ה-70 ששחררו את בגדי הערב מאדריכלות פנימית קשיחה, ובהכנסת מבנה חזה מרופד בקצף שעיצב מחדש את האופן שבו מחוכים נבנו. הוא התייחס לחולצה הלבנה כאל בגד הבסיס של האופנה – "הבסיס להכל", במילותיו שלו – פילוסופיה של תועלתנות מופשטת מתחת למראה המקסימליסטי שאותו התפרסם בהצגתו. הוא היה גם, על פי עיצובו שלו, צלם, שצילם רבים מקמפייני הפרסום שלו ועבודות המערכת שלו במקום להאציל את יצירת הדימויים שהקיפה את בגדיו, כשהרחיב את כתיבתו מעבר לבגד ועד לאופן שבו הוא נצפה.
הדמות שבנה
לגרפלד היה אישיות ציבורית בנויה בדיוק כמו שהיה מעצב. הוא הרכיב את המדים – קוקו מנופף, משקפי שמש מושחרים, צווארונים גבוהים מעומלנים, כפפות ללא אצבעות – לזהות מותג קבועה עשורים לפני שזהות אישית הפכה למונח בתעשייה. ב-2001 הוא הפסיד כ-93 פאונד במיוחד כדי שיוכל ללבוש את הצלליות הדקיקות של האופנה באותה תקופה בעצמו, והפך את גופו שלו לפרויקט עיצובי. הוא אסף ספרייה אישית שדווחה בכ-300,000 כרכים ועבר דרך בתים המעוצבים בסגנונות אר דקו, רוקוקו וממפיס בתורם, כשהוא מתייחס לחללים פנימיים באותו אופן שבו התייחס לקולקציות – כביטויים שיש לבناء ולאחר מכן לנטוש. חתלתולת הבירמן שלו, שופט, הפכה לסלבריטאית בפני עצמה; לגרפלד השיר כ-1.5 מיליון דולר בהוראה עבור הטיפול בה, פרט שנע רחוק יותר בתקשורת מאשר רוב חדשות האופנה שיצר באותה שנה.
הכרה
האותות הרשמיים של התעשייה הצטברו לצד התרבותיים: פרס באמבי ליצירתיות, פרס חזון האופנה של מועצת הקוטור ב-2010, פרס ההישג המצטיין של מועצת האופנה הבריטית ב-2015, ופרס ג'ון ב. פיירצ'יילד של WWD ב-2017. פסק הדין המוסדי הברור ביותר הגיע לאחר מותו, כאשר מכון התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן הקדיש לו את נושא גאלה מטרו ב-2023 – ובכך אישר, במונחים של עולם המוזיאונים, שהשפעותיו עברו מעבר ללוח השחייה של המסלול ואל תוך היסטוריית האמנות.
מדוע קארל מכונה גאון
המילה צורפה לגרפלד כל העת בחיים ובהספדים, וכדאי להיות מדויקים לגבי מה שעשתה. שלו לא הייתה הגאונות של ממציא בודד עם רעיון פריצת דרך יחיד; זו הייתה גאונות של מגוון ומהירות – היכולת לנהל שלוש שפות עיצוב נפרדות (המורשת המקודדת של שאנל, זהות בית הפרוות של פנדי, קו עצמי שלו) בו זמנית, במשך עשורים, מבלי שאחד יקרוס לתוך השני, תוך כדי ניהול אמנותי, צילום, והופעה אישית של המותג. המסגור של ארטסי על הקריירה שלו נשען בדיוק על נקודה זו, ותיאר "גאונות קריאייטיבית" שהתרחבה מעבר לאופנה אל תוך אוצרות, יצירת תמונות והפקה תרבותית. הטיעון הנגדי ההגון הוא שלגרפלד המציא מעט באופן יחסי צלליות מאפס; מיומנות החתימה שלו הייתה סינתזה והמצאה מחדש – לקיחת אוצר המילים הקיים של שאנל ובסיס המלאכה הקיים של פנדי ועריכה מחדש בלתי פוסקת שלהם לעשור חדש, עונה אחר עונה, שהיא צורה של מבריקות עורכותית וניהולית יותר מאשר המצאה מקורית טהורה. מבקרים בתוך התעשייה ציינו לעיתים קרובות שהאינסטינקטים המסחריים שלו – סחורה, רישוי, מופע – הקדימו לעיתים קרובות את החדשנות הרשמית. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא המשמעת שמאחורי זה: שלוש זהויות קריאייטיביות, המוחזקות במקביל, למשך חלק הארי של חצי מאה, מבלי לטשטש מעולם לכדי אחידות.
מורשת
לגרפלד נפטר ב-19 בפברואר 2019 בבית החולים האמריקאי של פריז כתוצאה מסיבוכים של סרטן הערמונית, לאחר שביקש שלא תהיה הלוויה רשמית. עסקי הבגדים המוכנים ללבישה של שאנל שאותם ירש כתווית כמעט מתה הם כעת בית המורשת היקר ביותר בתעשייה, קו הפרוות של פנדי עדיין נושא את ה-F הכפול שהוא צייר ב-1965, ותערוכת המטרו ב-2023 הפכה את שיטת העבודה שלו – היסטוריית אמנות המסוננת דרך מסחר, המבוצעת דרך צללית אחת בלתי ניתנת לטעות – לנושא מחקר מוזיאוני בפני עצמו.