כמאל דאוד: האיש שנתן שם ל"ערבי" של קאמי

הרומן "הזר" מאת אלבר קאמי (Albert Camus) משתמש במילה "ערבי" עשרים וחמש פעמים כדי לתאר את האדם שמירסו רוצח על חוף באלג'יריה – ומעולם לא מעניק לו שם. כמאל דאוד הקדיש רומן לתיקון מחדל זה, והמציא אח לנרצח ושם, מוסא, לנרצח עצמו. הספר זכה בפרס גונקור לספר ביכורים (Prix Goncourt du Premier Roman) בצרפת והפך את דאוד, בן לילה כמעט, לסופר האלג'יראי הנעקב ביותר – והמותקף ביותר – משני צידי הים התיכון.

ממסרה למסתגנאן

דאוד נולד ב-17 ביוני 1970 במסתגנאן (Mostaganem) שבאנלג'יריה, הבכור מבין שישה ילדים במשפחה מוסלמית דוברת ערבית; אביו היה שוטר, ודאוד גדל תקופה מסוימת אצל סביו בעיירה מסרה (Mesra). הוא החל את לימודיו האוניברסיטאיים במתמטיקה בטרם עבר לספרות צרפתית באוניברסיטת אוראן (University of Oran), מעבר מדיוק לשפה החוזה את הסגנון האנליטי והפולמוסי של עיתונאותו המאוחרת ושל הפרוזה שלו כאחד. כנער בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוא נמשך לתנועה האיסלאמיסטית המתהווה באלג'יריה, אך התאכזב עד גיל שמונה-עשרה, ופיתח התנגדות גלויה לקיצוניות דתית שתגדיר הן את עיתונאותו והן את המחלוקות שליוו אותו במשך שארית הקריירה שלו.

שני עשורים בחדר החדשות

ב-1994 הצטרף דאוד ליומון האלג'יראי בצרפתית Le Quotidien d'Oran, שבו עבד במשך יותר משני עשורים, ושימש לבסוף שמונה שנים כעורך ראשי. ב-1998 הוא דיווח על טבח האד צ'קאלה (Had Chekala), אחד ממעשי הזוועה של מלחמת האזרחים באלג'יריה, ובין השנים 1997 ל-2000 לערך כתב את טור הדעה "Raina raikoum" ("הדעה שלנו, הדעה שלכם"), שבנה את המוניטין שלו כפרשן ללא פשרות על החברה והפוליטיקה האלג'יראיות. הוא המשיך לכתוב טורים עבור גופים אחרים, בהם Algérie-Focus ו-Slate Afrique, אל תוך העשור השני של המאה ה-21, בטרם הודיע ב-2016 כי הוא נסוג מהעיתונאות כדי להתרכז בכתיבת פרוזה – מעבר שכבר החל למעשה שלוש שנים קודם לכן עם הספר שהביא לו את פרסומו.

מתן מענה לקאמי

חקירת נגדו של מירסו (Meursault, contre-enquête, 2013; פורסם באנגלית כ-The Meursault Investigation ב-2015) מדמיין מחדש את הזר מנקודת מבטו של הארון, אחיו של הערבי שרוצח מירסו ואשר שמו מעולם אינו מוזכר. בביקורת על הרומן עבור The New York Review of Books, קלير מסוד (Claire Messud) זקפה לזכותו של דאוד מתן "קול ספרותי" ל"ניכורם של מיליוני ערבים הנאבקים לכבוש את אותו מרחב ביניים חילוני", ושיבחה את "האינטליגנציה העזה והאנושית" שלו ואת סירובו לתת לאיש – כולל המספר שלו עצמו – חסינות. אך הערכתה לוותה בסייגים ברורים: היא פסקה כי הספר "מרתק וחשוב" ולא הישג עצמאי לחלוטין, וציינה כי "אין לקרוא את הספר באופן משמעותי מבלי ש-הזר נמצא ברקע שלו" וכי מבנהו נותר, בסופו של דבר, שאול מקאמי. אף על פי כן, הרומן זכה בפרס פרנסואה מוריאק (Prix François Mauriac) ובפרס חמשת היבטים של הפרנקופוניה (Prix des cinq continents de la francophonie) ב-2014, בפרס גונקור לספר ביכורים ב-2015, והיה ברשימה הקצרה לפרס רנודו (Prix Renaudot).

פתווה וחזרה אל הרומן

התבטאויותיו הגלויות של דאוד נשאו בחובן סיכון ממשי. בעקבות ראיון טלוויזיוני שבו דן בתפקיד האיסלאם בעולם הערבי, האימאם הסלפי עבד אל-פתאח חמאדאש זראווי (Abdelfattah Hamadache Zeraoui) הוציא נגדו פתווה המורה על הוצאתו להורג בסוף 2014. בית משפט אלג'יראי גזר על זראווי בין שלושה לשישה חודשי מאسا והטיל עליו קנס במרץ 2016, אם כי פסק הדין בוטל מטעמים סמכותיים ביוני אותה שנה. דאוד גם עורר תשומת לב בינלאומית – ומחלוקת – בשל מאמרי דעה ב-ניו יורק טיימס (The New York Times), בהם "ערב הסעודית, דאעש שהתגשם" (נובמבר 2015) ו"המצוקה המינית של העולם הערבי" (פברואר 2016), מאמרים שטענו בעד התמודדות ישירה ולא עקיפה עם דיכוי מיני ואוטוריטריות דתית בעולם הערבי. הוא המשיך לפרסם פרוזה ומסות לאורך העשור הבא, כולל זאבור או המזמורים (Zabor ou Les psaumes, 2017; Zabor, or The Psalms, 2021) ואסופת המסות העצמאויות שלי (Mes Indépendances, 2017), וב-2024 זכה בפרס גונקור הצרפתי במלואו – ולא רק בפרס ספר הביכורים – עבור חורי (Houris), רומן המתרחש על רקע מלחמת האזרחים באלג'יריה בשנות ה-90 של המאה ה-20.

מחלוקת החורי

הרומן חורי הביא עמו מחלוקת שנייה, אישית הרבה יותר. אישה בשם סעדה ארבאן (Saâda Arbane) טענה כי גיבורת הרומן מבוססת על סיפור חייה מבלי שנתנה את הסכמתה לכך, והיא תובעת את דאוד הן באלג'יריה והן בצרפת, כשהיא מיוצגת בידי עורך הדין זכויות האדם ויליאם בורדון (William Bourdon). אלג'יריה הוציאה נגדו צווי מעצר בינלאומיים ודנה אותו, במשפט שניהלה שלא בפניו במסגרת אמנת השלום והפיוס הלאומי של המדינה, לשלוש שנות מאסר ולקנס של חמישה מיליון דינר. דאוד עבר לצרפת ב-2023, והסכסוך נותר בעינו נכון לכתיבת שורות אלה – מקרה שבו האתיקה של הפיכת עדות של ניצולה אמיתית לבדיון, ללא הסכמתה, עומדת במתח לא נוח לצד השבחים לה זכה הרומן שעשה זאת.

הכרה והשפעה

מעבר לשני פרסי הגונקור, דאוד זכה בפרס העולמי צ'ינו דל דוקה (Prix mondial Cino Del Duca) ב-2019, פרס מפעל חיים, ויצירתו תורגמה לכשלושים וחמש שפות. הוא פגש את נשיא צרפת עמנואל מקרון (Emmanuel Macron) במהלך ביקורו הרשמי של מקרון באלג'יריה ב-2022, סימול למשקל הדיפלומטי וכן הספרותי ששמו נושא כיום ביחסי צרפת-אלג'יריה.

מדוע כמאל מכונה גאון

הטענה הספרותית הספציפית נשענת על תעוזתו המבנית של דאוד: כתיבת רומן שלם כטקסט-צל מתקן לאחת היצירות הקאנוניות ביותר של המאה העשרים, מתן קול ושם לדุמות שקאמי הותיר בכוונה במצב של שתיקה, ועשייה זו במה שקלר מסוד כינתה "אינטליגנציה עזה ואנושית" שאינה חוסכת שבט מאיש, לרבות המספר שלו עצמו. זהו מעשה להטוטנות ספרותי קשה ורב-סיכון המוחזק לאורך רומן שלם ולא כמסה, והוא זיכה אותו בפרס גונקור לספר ביכורים ובהשוואות לקאמי עצמו. אך הביקורת של מסוד עצמה מספקת את משקל הנגד הנדרש: היא הגיעה למסקנה כי הספר מתפקד "בראש وראשונה כתרגיל אינטלקטואלי" ש"השלד שלו נותר זה של קאמי", כלומר שעוצמתו בלתי-נפרדת מן הטקסט שהוא משיב לו – ובמידה זו גם מוגבלת על ידו. השאלה האם בכך הופך דאוד לגאון של עיבוד וטיעון, או פשוט למסאי מעולה שמצא את כלי הקיבול היעיל ביותר של הפרוזה עבור רעיון מבריק בודד, היא שאלה ביקורתית חיה; פרס הגונקור לשנת 2024 עבור חורי, סיפור מקורי ולא תגובה ליצירתו של סופר אחר, הוא העדות החזקה ביותר עד כה לכך שכישרונותיו משתרעים מעבר לאותו מעשה תיקון ספרותי בודד – אם כי תביעת החורי הבלתי-פתורה היא תזכורת לכך שהפיכת חיים אמיתיים שטרם נתנו הסכמתם לבדיון גובה מחיר משלה, בין אם מדובר בגאון ובין אם לאו.

מורשת

דאוד הפך, אולי יותר מכל סופר אלג'יראי חי אחר, לדמות שדרכה מתווכחים קוראים צרפתים ובינלאומיים על חשבונם הבלתי-גמור של אלג'יריה עם הקולוניאליזם, מלחמת האזרחים והאוטוריטריות הדתית – תפקיד שאותו מילא מאז ימי טור העיתון שלו ושמעולם לא הניח מידיו באמת, גם כאשר העיתונאות פינתה את מקומה לפרוזה, והפרוזה בתורה הולידה מחלוקות עזות בדיוק כמו כל דבר שעליו כתב ב-Le Quotidien d'Oran.