קמילה שמסי: אנטיגונה, נכתבת מחדש עבור המלחמה בטרור
כאשר שופטי פרס הנשים לפיקשן לשנת 2018 העניקו את הפרס לרומן Home Fire, שיבחה יושבת הראש שרה סנדס את הספר על כך שהוא מקיים "שליטה בנושאיו ובצורותיו" — שבח רם לספר שנקודת המוצא שלו הייתה, למראית עין, מעשה של תעוזה ספרותית: לקחת את אנטיגונה של סופוקלס, מחזה שנכתב לפני יותר מאלפיים שנה על אישה המתרסת נגד המדינה כדי לקבור את אחיה, ולמקם אותו מחדש בתוך משפחה מוסלמית בריטית שנקורעה לגזרים על ידי גיוס ל-ISIS. קמילה שמסי (Kamila Shamsie) בילתה קריירה בעשייה בדיוק של מעבר גבולות כזה — בין עידנים, בין אימפריות, בין הביתי לגיאופוליטי — והתייחסות לכל מעבר כאילו היה המהלך העלילתי הטבעי ביותר בעולם.
ירושה ספרותית מקראצ'י
שמסי נולדה ב-13 באוגוסט 1973 בקראצ'י שבפקיסטן, למשפחה שכבר הייתה שקועה בחיים הספרותיים: אמה, מוניזה שמסי, היא עיתונאית ואנתולוגית מוערכת של כתיבה פקיסטנית באנגלית; דודתה הרחבה הייתה הסופרת אטיאה חוסיין; והיא צאצאית של כותבת הזכרונות ג'האנארה חביבולאך. היא למדה בבית הספר התיכון קראצ'י גרמאר לפני שעברה לארצות הברית לאוניברסיטה, וקיבלה תואר ראשון בכתיבה יוצרת ממכללת המילטון ב-1994 ותואר שני MFA מתכנית ה-MFA למשוררים וסופרים של אוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט, שם למדה אצל המשורר הקשמירי-אמריקאי אגה שאהיד עלי — מנטור ששירתו שלו נע בנוזליות בין קשמיר, גלות ואלגיות, נושאים שידהדו דרך יצירתה של שמסי.
עלייה מוקדמת ויציבה
שמסי פרסמה את רומן הבכורה שלה, In the City by the Sea, ב-1998 בגיל עשרים וחמש; הוא זכה בפרס ראש ממשלת פקיסטן לספרות בשנה שלאחר מכן. היא המשיכה עם Salt and Saffron (2000) ו-Kartography (2002), כאשר האחרון נכלל ברשימה הקצרה לפרס ג'ון לואלין ריס, בטרם Broken Verses (2005) העמיק את התעניינותה בזיכרון פוליטי ובעלויות של אמירת האמת לשלטון אוטוריטרי. כל ספר הרחיב את טווחו הגיאוגרפי וההיסטורי: Burnt Shadows (2009) נפתח בנגאסקי ביום ההפצצה האטומית ונע קדימה דרך הודו בעידן החלוקה, פקיסטן של המלחמה הקרה, וניו יורק ואפגניסטן שלאחר ה-11 בספטמבר, כשהוא עוקב אחר משפחה אחת לאורך שישה עשורים וארבע ארצות. הוא נכלל ברשימה הקצרה לפרס אורנג' לפיקשן וזכה בפרס הספר של אניספילד-וולף. A God in Every Stone (2014), המתרחש בחלקו במהלך טבח שוק קיסה חוואני ב-1930 בפשאוור, נכלל ברשימה הקצרה לפרס וולטר סקוט.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →Home Fire והפריצה הבין-לאומית
Home Fire (2017) הפך לפריצת הדרך שלה. המבנה שלו מורכב מחמישה חלקים, שכל אחד מהם מסופר מנקודת מבטו של דמות אחרת, והוא עוקב אחר משפחה מוסלמית בריטית דרך רדיקליזציה, גלות והתנגשות קטלנית בין נאמנות משפחתית לכוח המדינה — עלילת אנטיגונה המועברת לשפת חוקי הלוחמה בטרור והאסלאמופוביה של הצהובונים. הוא נכלל ברשימה הארוכה לפרס בוקר, ברשימה הקצרה לפרס הספרות הבין-לאומי של דבלין, וזכה בפרס הנשים לפיקשן לשנת 2018, ובכך ביסס את המוניטין של שמסיא כאחת הסופרות השאפתניות ביותר מבחינה צורנית הכותבות על חיים מוסלמיים במערב העכשווי.
אינטלקטואלית ציבורית ואקטיביסטית
שמסי עברה ללונדון ב-2007 ומחזיקה באזרחות בריטית-פקיסטנית כפולה. היא מלמדת כפרופסור לכתיבה יוצרת בבית הספר לכתיבה במנצ'סטר מאז 2017. קולה הציבורי משתרע הרבה מעבר לפיקשן: היא נכללה ברשימת 20 סופרי הפיקשן הבריטיים הצעירים הטובים ביותר של גרנטה ב-2013 וברשימת 100 הנשים של ה-BBC באותה שנה, ונבחרה לעמיתה של החברה המלכותית לספרות ב-2011. ב-2019, לאחר שהוענק לה פרס נלי זקס הגרמני, הפרס בוטל על ידי עיריית דורטמונד בשל תמיכתה בתנועת החרם, מניעה וסנקציות (BDS) המכוונת נגד ישראל — מחלוקת שהפכה אותה, בקצרה, למוקד בוויכוחים האירופיים על חופש הביטוי וסולידריות פלסטינית, ואותה הגנה באופן פומבי כעקבית עם כתיבת זכויות האדם ארוכת השנים שלה.
נושאים: היסטוריה כירושה
מה שמאחד את שבעת הרומנים של שמסי הוא האמונה שחיים פרטיים לעולם אינם ניתנים להפרדה מהכוחות ההיסטוריים המקיפים אותם — ששולחן אוכל משפחתי הוא תמיד גם זירה שבה מתנהל משא ומתן מחודש על החלוקה, האימפריה או המלחמה בטרור. היא מעדיפה מבנים שלובים ורב-דוריים וחוזרת שוב ושוב אל המשקל האתי של הנאמנות: למשפחה, לאומה, לאמונה ולאנשים שאותם נאמנויות עשויות לדרוש ממך לבגוד בהם. הפרוזה שלה מדויקת במקום להיות מעוטרת, בנויה להוביל את הקורא בזריזות על פני עשורים ויבשות מבלי לאבד את האחיזה הרגשית.
מדוע קמילה שמסי נקראת גאון
המתנה המובהקת של שמסי היא אדריכלית: היא מסוגלת לקחת מבנה דרמטי בן אלפי שנים — אנטיגונה של סופוקלס ב-Home Fire, האימה הפותחת של עידן האטום ב-Burnt Shadows — ולבנות אותו מחדש בדיוק רב סביב משבר עכשווי כך שהפיגום העתיק הופך לבלתי נראה, ועושה את עבודתו בשקט מתחת לסיפור שנקרא כדחוף ועכשווי. חבר השופטים של הפרסים תגמלו זאת שוב ושוב: שופטי פרס הנשים ציינו לשבח את "השליטה" שלה בנושא ובצורה, והרומנים שלה נכללו ברשימות הקצרות או הארוכות כמעט לכל פרס פיקשן בשפה האנגלית המרכזי — פרס אורנג', פרס וולטר סקוט, פרס בוקר, פרס הספרות של דבלין — מבלי, נכון לכתיבת שורות אלו, לזכות בגדול שבהם באופן ישיר. טענת הנגד ההוגנת היא שמעריצי סגנון הפרוזה שלה מייחלים לעיתים ליותר מכך: מבקרים מצאו לעתים קרובות את כתיבתה ברמת המשפט כשירה ולא מסנוורת, כאשר כישרונה טמון יותר באינטליגנציה מבנית ובבהירות מוסרית מאשר בהמצאה לשונית. האם אדריכלות ללא קישוט מהווה גאונות היא שאלה שקוראים סבירים חלוקים לגביה, אך מעטים חולקים על כך שאין סופרת אחרת מבני דורה שגרמה לטרגדיה קלאסית להרגיש כל כך עכשווית כל כך הרבה פעמים.
מורשת
הרומנים של שמסי נלמדים רבות בקורסים אקדמיים על ספרות פוסט-קולוניאלית ועולמית, ו-Home Fire בפרט הפך לטקסט אבן דרך לדיונים על זהות מוסלמית בריטית לאחר ה-11 בספטמבר. כדמות ציבורית, היא השתמשה בבמה שלה כדי לטעון, במאמרים ובראיונות, בעד ספרות המסרבת להתייחס לדמויות מוסלמיות כסמלים של איום או קרבנות, תוך שהיא מתעקשת במקום זאת על הפנימיות המלאה שלהן — פרויקט שעיצב מחדש את האופן שבו הפיקשן הבריטי העכשווי מתייחס לנושא השנוי במחלוקת ביותר שלו.