ג'וליאן גרין: נשמה אמריקאית בפרוזה צרפתית
בשנת 1996, בגיל תשעים וחמש, ניסה חבר האקדמיה הצרפתית להתפטר בטענה שהוא, כפי שניסח זאת, אמריקאי בלבד. האקדמיה סירבה לקבל את התפטרותו. היא בחרה בו עשרים וחמש שנים קודם לכן כאזרח הלא-צרפתי הראשון שהתקבל לשורותיה מעולם, ולא הייתה מוכנה שהטכניקה של דרכונו תבטל את העיקרון.
סוואנה, דרך פריז
ג'וליאן הארטרידג' גרין (Julian Hartridge Green) נולד בפריז ב-6 בספטמבר 1900 להורים אמריקאים פרוטסטנטים: מרי אדלייד הארטרידג' מסוואנה ואדוארד גרין מווירג'יניה. הוא נקרא על שם סבו מצד אמו, חבר הקונגרס ג'וליאן הארטרידג'. סבו מצד אביו, צ'ארלס גרין, עשה את הונו מכותנה בסוואנה ובנה את בית גרין-מלדריים המפואר, שהושלם ב-1861. אמו מילאה את ילדותו בסיפורים על מלחמת האזרחים ובחרטתה על כך שהדרום הפסיד בה, והיא הייתה, לפי עדותו, מרכז חייו הרגשיים. היא מתה ב-1914, כשהיה בן שלוש-עשרה.
הוא התחנך בבתי ספר צרפתיים, כולל הליסיי ז'נסון-דה-סאי (Lycée Janson-de-Sailly), מה שאומר שהוא גדל כשהוא חושב בשפה שהוריו לא נולדו אליה. ב-1916, בגיל שש-עשרה, הוא הפך לקתולי. הנוסטלגיה לג'ורג'יה שכמעט לא ראה וההתנצרות לדת שמשפחתו לא השתייכה אליה הגיעו בתוך שנתיים זו מזו, וביניהן הן קבעו את התנאים לכל יצירתו: אדם הנמצא לצמיתות בין שתי מדינות ושתי זהויות עצמיות.
מלחמה בגיל שש-עשרה
ב-1917 התנדב כנהג אמבולנס בשירות השדה האמריקאי, לאחר מכן שירת בצלב האדום האמריקאי, ואז התגייס לצבא הצרפתי כסגן משנה בחיל התותחנים, ושירת לאורך 1918 ו-1919. הוא היה עדיין נער. ב-1919 נסע לאוניברסיטת וירג'יניה בהזמנת דודו ונשאר שם עד 1922, כשהוא כותב את יצירות הפרוזה הראשונות שלו באנגלית — התקופה הממשית היחידה בחייו שבילה בתוך המדינה שטען שהיא שלו.
רומנים של כליאה
הוא פתח בקריירה כסופר עם Mont-Cinère (1926), המתרחש בווירג'יניה, ואחריו הגיעו Adrienne Mesurat (1927) ו-Léviathan (1929). הרומן של גרין הוא כלי קלאוסטרופובי. נושאו החוזר הוא משק הבית כמלכודת — משפחות הקשורות במתח, טינה ותאוות בצע — ובתוכו נשמה הקרועה בין בשר לרוח, בין חטא לחסד. Le visionnaire הופיע ב-1934, השנה שבה עבר גרין חוויה מיסטית שחידשה אמונה שהניח לה לדעוך; הוא עזב את הכנסייה בשל יחסה למיניותו וחזר אליה ב-1939. Varouna (1940) שיקף עניין במיסטיקה מזרחית ובגלגול נשמות, נושא שהחוקר ג'ון מ. דאנאווי (John M. Dunaway) עקב אחריו לאורך יצירתו.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →Moïra (1950) נחשב בדרך כלל ליצירת המופת שלו. Sud (1953), מחזה, מבים דרמה הומוסקסואלית בערב מלחמת האזרחים. Chaque homme dans sa nuit (1960), שפורסם באנגלית בשם Each Man in His Darkness, מתרחש בחלקו ליד אחוזת וורמסלו מחוץ לסוואנה. בשלהי חייו כתב את מה שמכונה טרילוגיית דיקסי, סיפורי מלחמת האזרחים המייצגים את שיאו של חיפוש לאורך כל חייו אחר שורשיו הג'ורג'יאניים.
היומן
מתחת ליצירות הבדיוניות זורם במשך כמעט שמונים שנה היומן (Journal), שגרין ניהל מ-1919 ועד מותו, ושממנו הופיעו תשעה-עשר כרכים במהלך חייו. זהו תיעוד של כתיבה, דת ומיניות, ועד לאחרונה, היה זה גם תיעוד שנערך בקפידה. בן הלוויה הוותיק של גרין היה העיתונאי רובר דה סן-ז'אן (Robert de Saint-Jean), אותו פגש בנובמבר 1924. בציבור הוצגה מערכת היחסים כפללטונית, וראשי הכנסייה הקתולית העריצו אותו כדוגמה לצדקנות. החל מ-2019, החלו להופיע מהדורות לא מצונזרות של היומנים, המשחזרות מאות עמודים שצונזרו בעבר ומתעדות את חייו המיניים בצרפת שבין המלחמות בפירוט. כפי שכתב מבקר אחד: ידענו שהוא הומוסקסואל; לא ידענו באיזו מידה. הטקסט הפוסטומי שינה את הדרך שבה מדף הספרים כולו נקרא.
גלות, וקול אמריקה
גרין נמלט מפריז ביולי 1940, לאחר הכניעה הצרפתית, יחד עם סן-ז'אן. בארצות הברית עבד עבור המשרד למידע מלחמתי, ושידר לצרפת הכבושה באמצעות קול אמריקה — האמריקאי הכותב בצרפתית, שהיה שימושי לבסוף בזכות היותו שניהם. ב-1942 פרסם את Memories of Happy Days, ספר זיכרונות על צרפת שכונה אחד הספרים האמריקאיים היפים ביותר בנושא; הוא זכה בפרס הרפר (Harper Prize) באותה שנה. הוא חזר לצרפת בספטמבר 1945.
הזר הראשון של האקדמיה
ב-3 ביוני 1971 נבחר גרין לאקדמיה הצרפתית כיורשו של פרנסואה מוריאק (François Mauriac), האזרח הלא-צרפתי הראשון בהיסטוריה של המוסד שתפס כיסא. הוא נשא את נאום הבכורה שלו ב-16 בנובמבר 1972. הכבוד הלך ונערם סביבו: פרס הספרות של הנסיך פייר ממונקו ב-1951, הפרס הגדול לספרות של האקדמיה ב-1970, בחירה לאקדמיה האמריקאית לאמנויות וספרות ב1972, הפרס הפולני הגדול לספרות ב-1988. ב-1983 פרסם את חייו של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי (St Francis of Assisi), פנייה מאוחרת ובלתי צפויה להגיוגרפיה מצד אדם שבילה חמישה עשורים בכתיבה על גיהינום.
מדוע ג'וליאן מכונה גאון
היכולת הייחודית כאן היא לשונית ופסיכולוגית יותר מאשר יצירתית. גרין כתב צרפתית בטוהר שהצרפתים עצמם תגמלו בכבוד המוסדי הגבוה ביותר שלהם — הפרס הגדול של האקדמיה, ואז כיסא — תוך שהוא נשאר, לפי התעקשותו שלו, אמריקאי שמעולם לא ויתר על אזרחותו. זו אינה דו-לשוניות; זהו הדבר הנדיר יותר של החזקת שפה ספרותית מבחוץ ושימוש באוזן של זר כדי לשמוע את מה שהילידים כבר לא מבחינים בו. בשילוב עם זה יש כישרון יוצא דופן להתבוננות פנימית מתמשכת: הרומנים והיומן מהווים יחד אחד התיעודים הרציפים הארוכים ביותר בספרות המודרנית של מוח הבוחן את החלוקה הפנימית שלו בין תשוקה לאמונה.
לטיעון הנגד יש שני חלקים, ושניהם חשובים. ראשית, ההישג מצומצם בתכנונו. גרין כתב בעצם סיפור אחד — הנשמה הכלואה בין בשר לרוח בתוך משפחה חונקת — וכתב אותו שוב ושוב לאורך שבעים שנה; קוראים שאינם מגיבים לסיפור הזה מוצאים מעט מאוד אחר להציע. שנית, הסמכות המוסרית שנהנה ממנה בצרפת הקתולית נשענה בחלקה על חשבון פומבי של חייו שלו שיומני 2019 מראים כי היה מנוהל. זה לא מפחית מהפרוזה. זה אומר שהדמות שהוערצה כמודל לצדקנות הייתה, במידה מסוימת, הבניה, וקריאה כנה של גרין חייבת כעת להחזיק את הטקסטים המצונזרים והלא-מצונזרים יחד.
מורשת
גרין מת בפריז ב-13 באוגוסט 1998, בגיל תשעים ושבע, לאחר שהאריך ימים יותר מכל מי שבחר בו. בנו המאומץ, הסופר אריק ז'ורדן (Éric Jourdan), שימש כמוציא לפועל של צוואתו. הוא קבור לא בצרפת או בג'ורג'יה אלא בכנסיית סנקט אגיד (Sankt Egid) בקלגנפורט, אוסטריה, בקפלה המעוטרת בציור שהזמין — סירוב סופי להיתבע על ידי איזו מהמדינות שלו, וזה היה בהתאם לאופיו של אדם שבילה חיים שלמים בהתעקשות שהוא שייך לשתי המדינות ולאף אחת מהן.