ז'ול ורן: הפקיד שמיפה את העתיד
"לא המצאתי כלום," אמר ז'ול ורן, והתכוון בכך להתפארות בשיטתו ולא לסירוב. הכל ברומנים נלקח מכרטיסיות שהעתיק מספרים, עיתונים ודוחות מדעיים בחדרי הקריאה של הספרייה הלאומית. בנה את הצוללת, את הירייה לירח ואת המרוץ מסביב לעולם מתוך העיתונות של עשורו. מאז 1979 הוא הסופר השני המתורגם ביותר בעולם, אחרי אגאתה כריסטי ולפני שייקספיר.
נאנט, הלואר, ובנו של עורך דין
ז'ול גבריאל ורן נולד ב-8 בפברואר 1828 באי פיידו בנאנט, ברחוב אוליבייה-דה-קליסון 4, בבית סבתו מצד האם. אביו, פייר, היה avoué — עורך דין — מפרובאנס; אמו, סופי, הייתה ממשפחת ספנים בנאנט ממוצא סקוטי. נאנט הייתה נמל עבודה אטלנטי, ותנועת הספינות בלואר היא הדבר הראשון שכל תיאור של ילדותו מזכיר. הוא היה הבכור מבין חמישה ונשלח בגיל תשע ללמוד בפנימייה סן דונטיין.
סירוב לעסוק במקצוע
התוכנית הייתה שהבן הבכור ייקח את משרד משפחתי. ורן עבר את בחינות השנה הראשונה למשפטים בפריז ב-1847 וקיבל את ה-licence en droit שלו בינואר 1851. שנה לאחר מכן הציע לו אביו את המשרד בנאנט במלואו, וורן סירב במכתב שנראה כאילו אדם מגלה את הביוגרפיה שלו עצמו בזמן אמת: "האם אני צודק לא לפעול לפי נטיותי? כי אני יודע מי אני, אני מבין מה אוכל להיות יום אחד." אביו קטע את התמיכה הכספית שלו.
הוא חי חיי ספרות בפריז מאז 1848, וביקר בסלוניה של ממה דה ברר ואחרות. סביב 1849 הוא פגש את אלכסנדר דימא père והפך לחבר טוב של דימא fils, שהביא את הקומדיה שלו Les Pailles rompues (הקשים השבורים) להצגה בתיאטרון ההיסטורי ב-12 ביוני 1850, ואז מצא לו משרת פקיד בתיאטרון הלירי, שם כתב ורן אופרטות קומיות עם אריסטיד הינאר ומישל קארה. שום דבר מזה לא הניב רווח.
הבורסה והספרייה
ב-1856 הוא פגש באמיין את הונורין אן הבה מורל, אלמנה עם שתי בנות, בחתונה, ונישא לה בשנה שלאחר מכן. כדי לממן את הבית, הפך ל-agent de change בבורסה של פריז, עבד עם הברוקר פרנאן אגלי מ-1857. הוא שנא את זה. הוא כתב לפני שחר כל בוקר ובילה את שעות הפנאי שלו בספרייה הלאומית, והעתיק חומרים מדעיים והיסטוריים לכרטיסיות — מערכת קטלוג ששמר עליה עד סוף חייו והיא העובדה החשובה ביותר אודות אופן יצירת הרומנים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הצל
ב-1862, דרך הסופר אלפרד דה ברה, הופנה ורן להוצאת הספרים של פייר-ז'ול הצל, שאסף מגזין משפחתי. הצל מצא את כתב היד של הכדור הפורח של ורן יבש מדי, אמר לו זאת, וורן כתב מחדש אותו בתוך שבועיים. חמישה שבועות בכדור פורח פורסם ב-31 בינואר 1863 והפך אותו למפורסם. הצל הציע אז חוזה ארוך טווח: שלושה כרכים של טקסט בשנה תמורת תשלום שנתי קבוע. זו לא הייתה עסקה נדיבה, אבל היא נתנה לורן מה שמעולם לא היה לו — קהל מובטח, פרסום מובטח, ועורך עם שיפוט מסחרי. רוב ה-Voyages extraordinaires (מסעות מופלאים) פורסמו תחילה ב-Magasin d'Éducation et de Récréation של הצל ואז כספרים, יותר מחמישים מהם.
שישים כרכים
מסע אל לב האדמה (1864), מהארץ לירח (1865), עשרים אלף מיל מתחת לימים (1870), מסביב לעולם בשמונים יום (1872), האי המסתורי (1875), מיכאל סטרוגוף (1876). הנוסחה עקבית: מכונה אפשרית, צוות מיומן, מסלול מצויר על מפה אמיתית, ופרטים מאומתים מספיק כדי שהחלק הבלתי אפשרי יעבור בלי עימות. הווטו המשמעותי היחיד של הצל היה פריז במאה העשרים, שנכתב ב-1863 ונדחה כיוון שנחשב פסימי מדי לגבי התקדמות טכנולוגית — מגדלי זכוכית, רכבות מהירות, מכוניות בנזין, מכונות חישוב ורשת תקשורת עולמית, הכל בשירות מסקנה קודרת. נחשב אבוד לאחר מותו של ורן עד שנמצא על ידי נינו ב-1989; פורסם ב-1994.
מה שצדק, ובעיית הנבואה
תעשיית הנבואות סביב ורן היא ברובה רטרוספקטיבית. הוא עצמו הכחיש המצאת כלום, וחוקרים מודרניים נחושים בדבר: תיאודור ל. תומאס שימש כי קוראים "זוכרים דברים ממנו שאינם שם", זיכרון ילדות מספק פרטים שהטקסט מעולם לא הכיל. מה שורן עשה באמת היא הסקה מדעית קפדנית ממדע שפורסם — ולכן החישוב של שיגור הירח ב-מהארץ לירח קרוב מספיק כדי להיות מעניין, ולכן הנאוטילוס נראה כהנדסה ולא כקסם. חלק מהדיוק המספרי נהרס באנגלית: מתרגמים מוקדמים המירו את המספרים שלו למה שמבקר מודרני אחד כינה גיבוב מתמטי.
הכדור, וההחשכה
ב-9 במרץ 1886, כשורן חזר הביתה, אחיינו בן ה-26 גסטון ירה בו פעמיים. הכדור השני נתקע ברגלו השמאלית והשאיר אותו צולע לצמיתות. גסטון בילה את שארית חייו מאושפז, והעיתונות לא דיווחה על כך. הצל מת באותה שנה; אמו של ורן מתה ב-1887. הרומנים המאוחרים בולטים באפלוליות ובספקנות גדולים יותר לגבי התקדמות מאלה שהפכו אותו למפורסם. הוא שימש כחבר מועצת העיר אמיין מ-1888 במשך חמש עשרה שנים, דוחף לשיפורים עירוניים, והוענק לו תואר אביר לגיון הכבוד ב-1870 וקצין ב-1892.
למה ז'ול נקרא גאון
המילה מוצדקת להישג צר ומוכח: ורן המציא דרך להפוך את העתידי למרגיש אמין פרוצדורלית, וזו הטכניקה הנושאת את הזירה של כל ז'אנר. השיטה דוקומנטרית — כרטיסיותיו, הספציפיות הבלתי נלאית שלו לגבי לחץ, טון, קו רוחב, דלק — מופעלת בתוך סיפור הרפתקאות כך שהקורא מקבל את המכונה כי כל מה שמסביב לה בודק. זהו המצאה פורמלית אמיתית, ולכן הוא נקרא אבי מדע בדיוני לצד ה. ג'. ולס והוגו גרנסבק. הטענה מבוססת על מלאכת מחשבת ומשמעת מחקר ולא על תובנה נבואית או עומק פילוסופי, וכך יש להציג אותה.
הטיעון הנגדי כולל שני חלקים ושניהם לגיטימיים. הראשון הוא שהמוניטין הנבואי שלו מנופח על ידי זיכרונות הקוראים ולא על ידי הטקסט שלו, והוא אמר זאת בעצמו. השני נוגע למעמד הספרותי, והגאוגרפיה קובעת אותו. בצרפת השיקום הושלם: מאמרו של רולאן בארת' Nautilus et Bateau Ivre (הנאוטילוס והספינה השיכורה) טיפל ב-Voyages כספרות רצינית, מסע אל לב האדמה נכנס לרשימת הקריאה של האגרגציה האוניברסיטאית עד 1978, וורן כעת נמצא בקאנון הצרפתי. באנגליה הוא בילה מאה שנה שנדחה כסופר ילדים — בחלקו מוצדק, מכיוון שהכומר לואיס פייג' מרסייה ויורשיו חתכו קטעים ביקורתיים על האימפריה הבריטית, עוותו את המדידות שלו, ויצרו פרוזה מגומגמת, קצוצה וחירשת כלשונו של מייקל קריכטון. תרגומים ומחקרים רציניים באנגלית הופיעו רק מאמצע שנות ה-80. ורן חש את הפגיעה עמוקות: "החרטה הגדולה בחיי היא שמעולם לא תפסתי מקום בספרות הצרפתית."
מורשת
ורן מת ב-24 במרץ 1905 בביתו בשדרות לונגוויל באמיין, בגיל 77, מסוכרת כרונית והשפעות שבץ. בנו מישל פיקח על הרומנים שפורסמו אחרי מותו וכתב אותם מחדש בכבדות; החברה לז'ול ורן מאז שיקמה את המקוריים. הוא נותר הסופר הצרפתי המתורגם ביותר בעולם, והצורה שהעניק לרומן ההרפתקאות — הכלי האמין, המסלול המאומת, היעד הבלתי אפשרי — עדיין הארכיטקטורה המוגדרת של מדע בדיוני, יותר ממאה שנה אחרי שהכרטיס האחרון נכנס לאינדקס.