ג'וזף גנדי: האיש שצייר את מוחו של סון
בשנת 1830 צייר ג'וזף מייקל גנדי (Joseph Michael Gandy) את בנק אנגליה – לא כפי שעמד שם, נוצץ וחדש, אלא כחורבה כבירה, שפינותיה שבורות ויסודותיה המקומרים חשופים כרומא שנחפרה. זו הייתה המחמאה הנועזת ביותר בתולדות השרטוט האדריכלי: אדריכל הבניין היה עדיין בחיים, והנה עובד שלו מראה לו כיצד תיראה היצירה לאחר נפילת האימפריה. סר ג'ון סון (Sir John Soane) שמר את הציור. גנדי, בינתיים, מת במוסד לחולי נפש בדבון שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, לאחר שכמעט לא בנה דבר משלו.
שנים עשר ילדים ושכרו של מלצר
הוא נולד ב-1771, אחד משנים עשר ילדים של תומאס גנדי, מלצר במועדון וייטס (White's Club) בלונדון, וסופיה אדמס. דבר במוצאו לא ניבא קריירה אמנותית; מה שסיפק זאת היה קרבה. כאשר מועדון וייטס נבנה מחדש בשנים 1787–1788, האדריכל ג'יימס וייאט (James Wyatt) הבחין בבנו של המלצר ולקח אותו למשרדו. ב-1790 נרשם גנדי לבתי הספר של האקדמיה המלכותית.
דפוס חייו כבר היה גלוי: כישרון שהוכר על ידי אנשים חזקים, הזדמנות שהושטה, ותלות מהותית בטוב לבם של אחרים שממנה לא השתחרר מעולם. ג'ון מרטינדייל, בעלי המועדון וייטס, מימן את מסעו לאיטליה.
רומא, ומה שהביא עמו
משנת 1794 עד 1797 שהה גנדי באיטליה עם צ'ארלס טת'אם (Charles Tatham), והם ציירו את החורבות. הוא חזר הביתה רק בגלל התקדמות צבאו של נפוליאון. מה שלקח מרומא היה פירנזי (Piranesi) – לא רק הנושא של קמרונות שבורים ונפחים פנימיים בלתי אפשריים, אלא השכנוע שאדריכלות על הנייר יכולה להיות עוצמתית יותר מאדריכלות באבן.
הוא חזר ללונדון שערערה אותה מלחמות המהפכה הצרפתית, שבה הבנייה הואטה ולאדריכל צעיר ללא קשרים היה מעט מאוד למכור. בסביבות 1798 הצטרף למשרדו של סון כשרטט.
ההסדר של שלושים ותשע השנים
ההעסקה הראשונה ההיא הייתה קצרה. גנדי יצא לדרך עצמאית ב-1801, נישא לאלינור סוזנה בפטיסט ווב באותה שנה, ונבחר כחבר באקדמיה המלכותית ב-1803 – אולי בהשפעתו של סון. אך הוא מעולם לא עזב את סון באמת. במשך שלושים ותשע שנים, עד מותו של סון ב-1837, הוא ביצע עבורו עבודות פרילנסר, והפיק לא רישומי משרד שגרתיים אלא צבעי מים מפוארים לתצוגה ולתערוכות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ההסדר התאים לשניהם. סון קיבל עיבודים שגרמו לבנייניו להיראות כמקדשים של ציוויליזציה עליונה; גנדי קיבל את ההכנסה האמינה היחידה שהייתה לו אי פעם. צבעי המים שלו היו רומנטיים באווירתם אך מדויקים להפליא בפרטים אדריכליים ועיטוריים, והוא ניחן ביכולת מוזרה ללכוד את המורכבות המרחבית והתאורה הדרמטית של פנים המבנים של סון – לעתים קרובות הוא תיאר גרסה אידיאלית ולא את מה שנבנה בפועל. הוא צייר את טיירינגהאם הול (Tyringham Hall) ב-1798, את בנק אנגליה, את בתי המשפט, את גלריית התמונות של דאלוויץ' (הוצגה ב-1823), וב-1822 זוג ציורי צבעי מים מורכבים ומרשימים של בית-המוזיאון של סון ברחוב לינקולנס אין פילדס 13.
מבקר בן התקופה אמר שעבודתו של גנדי גרמה לכל רישום אדריכלי אחר להיראות כמו כביסה מלוכלכת. האדריכל ג'וזף בונומי (Joseph Bonomi) כינה אותו השרטט הטוב ביותר באנגליה.
האדריכל שלא יכול היה לבנות
שום דבר מזה לא הפך אותו לאדריכל. בין 1800 ל-1838 הפרקטיקה הפרטית שלו הניבה כמעט כלום. הוא בנה את משרדי חברת הביטוח פניקס (Phoenix Fire) ופליקן (Pelican Life) בלונדון בשנים 1804–1805, שנהרסו בסביבות 1920. הוא יצר גלריה בדוריק האוס (Doric House) שעל גבעת ציון בבאת' עבור צ'ארלס ספאקמן ב-1818, ושיפץ את סוורפורד פארק (Swerford Park) באוקספורדשייר עבור הגנרל בולטון בין 1824 ל-1829. הוא ניסה להקים פרקטיקה בליברפול ב-1809. זו כמעט כל הרשימה – מתרגל מזדמן, כדברי אפולו, ולא אדריכל עובד.
הסיבות היו בחלקן כלכליות ובחלקן טמפרמנטיות. יצא לו שם של אדם שקשה להתנהל מולו. גם הוא וגם סון היו אנשים חמי מזג וקורבנות של מצבי רוח קדחתניים, מה שהפך את שיתוף הפעולה הארוך שלהם לנפיץ ואת יחסיו של גנדי עם לקוחות עצמאיים לכמעט בלתי אפשריים.
פילוסופיה במקום בניינים
משנמנעה ממנו האבן, פנה לתיאוריה ולפנטזיה. הוא הציג באקדמיה המלכותית מ-1800 עד 1838, כשהוא מציג פנטזיות אדריכליות בנושאים היסטוריים, ספרותיים ומיתולוגיים – הר העדה (The Mount of Congregation) משנת 1818 לקח את נושאו מתוך גן העדן האבוד של מילטון. ב-1821 פרסם שני מאמרים במגזין לאמנויות יפות תחת הכותרת "הפילוסופיה של האדריכלות", והוא תכנן חיבור בשמונה כרכים, אמנות, פילוסופיה ומדע האדריכלות. הוא מעולם לא פורסם, אם כי כתב היד שרד.
זוהי דמותה של שאיפת גנדי: הוא רצה להיות הוגה בתחום האדריכלות ברמה הגבוהה ביותר, והעולם היה מוכן לשלם לו רק כדי לעבד יפה את התוכניות של אנשים אחרים.
מדוע ג'וזף נקרא גאון
התשובה הכנה היא שהמקרה נשען על אומנות, ובאופן ספציפי על שרטוט, ולא על אינטלקט אדריכלי – והמקורות מאשרים זאת בבהירות יוצאת דופן. השבח שקיבל בחייו היה שבח היד: שיפוטו של בונומי שהוא היה השרטט הטוב ביותר באנגליה, ושורת המבקר שעבודתו גרמה לרישומים אדריכליים אחרים להיראות כמו כביסה מלוכלכת.
מה שכישרון זה כלל ראוי להגדרה מדויקת. גנדי היה יכול להחזיק בראשו פנים מבנה מורכב, מואר מלמעלה, רב-מפלסי, ולהקרין אותו במדויק בפרספקטיבה דו-נקודתית תוך שליטה בו-זמנית בצבע ובאור עבור אפקט רגשי. שרטוט אדריכלי בדרך כלל מקריב את האחד עבור השני – דיוק מדוד במחיר אווירה, או אווירה במחיר בנייה קריאה. גנדי סירב לטרייד-אוף. צבעי המים שלו הם מסמכים ודרמות בעת ובעונה אחת, וזו הסיבה שבנק אנגליה כחורבה עובד: כל עובדה מבנית בו נכונה, והדבר כולו הוא חזון. הוא הפך, כפי שניסח זאת אפולו, לעדשה שדרכה יכול היה סון לחזות ואף להעצים את עיצוביו שלו.
טיעון הנגד הוא משמעותי ולא צריך לרכך אותו. אפולו שופט את יצירותיו המקוריות כלא אחידות וקובע שהן אינן עומדות בהשוואה להמצאה האפוקליפטית העקבית של ג'ון מרטין – ומאמר זה, באופן בולט, אינו מכנה אותו גאון כלל. הוא נכשל כמעט לחלוטין בתחום שבו תבע לעצמו בעלות; אדם שבנה שלושה דברים בארבעים שנה לא נשפט שלא בצדק כאשר ההיסטוריה מתייקת אותו כמאייר. הפרויקט האינטלקטואלי הגדול ביותר שלו נותר ללא פרסום. והטיעון המשכנע ביותר לדמיונו הוא ציור של בניין של מישהו אחר. המילה עשויה להתאים לרישומים. היא יושבת בצורה מביכה על הקריירה.
המוסד ואחריו
השבחים הביקורתיים מעולם לא תורגמו לכסף. גנדי ריצה שני מאסרים בבית כלא לחייבים. ב-1839, בעיצומו של משבר כלכלי והידרדרות בבריאותו הנפשית, הוא הושם במוסד פרטי בפלימפטון שבמחוז דבון, והוא מת שם ביום חג המולד 1843, שש שנים לאחר הפטרון שתמך בו.
ההתאוששות באה דרך אותו פטרון. רבים מציוריו הטובים ביותר של גנדי תלויים במוזיאון סר ג'ון סון, מה שאומר ששני האנשים נותרו שזורים זה בזה לצמיתות – האדריכל שלא יכול היה לצייר כפי שגנדי צייר, והשרטט שלא יכול היה לבנות כפי שסון בנה. המחקר המודרני מכנה את גנדי אדריכל בעל חזון ותיאורטיקן אדריכלי, קטגוריות שהוא מעולם לא אייש בהצלחה בעודו בחיים. זהו סוג מוזר של הצדקה: הוא מפורסם כעת בזכות הדמיון שהרס אותו.