חוסה מינדלין: התעשיין שהעניק ספרייה
כאשר הדיקטטורה הצבאית בברזיל חיפשה אנשי עסקים שיהיו מוכנים לשתף פעולה עם מנגנון הדיכוי שלה, היא מצאה כמעט את כולם נכונים לשתף פעולה. שניים סירבו: אנטוניו ארמיריו דה מוראיס וחוסה מינדלין. האחרון ניהל מפעל לפיסטונים במשך היום ובילה 80 שנה באיסוף מה שהפך לספרייה הפרטית הגדולה ביותר באמריקה הלטינית — ולאחר מכן תרם אותה לאוניברסיטה ציבורית.
מאודסה לסאו פאולו
חוסה אפים מינדלין נולד ב-8 בספטמבר 1914 להורים יהודים מאוקראינה מאודסה. אביו, אפים מינדלין, היה רופא שיניים; אמו הייתה פני. במילים אחרות, הוא היה ילד הגירה הגדולה של יהודים ממזרח אירופה לברזיל בשנים שסביב מלחמת העולם הראשונה, וגדל בסאו פאולו שהייתה בתהליך הפיכתה ממרכז מסחר קפה לבירה התעשייתית של דרום אמריקה.
הוא סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת סאו פאולו ועסק בעריכת דין במשך חמש עשרה שנים. בבית הספר למשפטים פגש את גוויטה קאופמן; הם נישאו שנתיים לאחר מכן. השותפות נמשכה עד מותה ב-2006, ילדה ארבעה ילדים ואחד-עשר נכדים, והתבררה כשיתוף הפעולה המשמעותי ביותר בחייו, למרות שלא בבית משפט.
מטל לבה
מינדלין עזב את עריכת הדין כדי להקים יחד עם אחרים את מטל לבה, יצרנית פיסטונים למנועי מכוניות. הוא שימש כדירקטור ועמד בראש הרחבתה לשחקן בינלאומי משמעותי בתעשיית חלקי הרכב — חברה ברזילאית שהתחרתה בסקטור שנשלט על ידי גרמניה, ארצות הברית ויפן, מצב שלא היה נפוץ באמצע המאה העשרים. ב-1996, לאחר הליברליזציה של השוק הברזילאי חשפה יצרנים מקומיים לתחרות בינלאומית מלאה, נמכרה מטל לבה לחברה הגרמנית מאלה גמבה.
התנהלותו בתקופת הדיקטטורה היא החלק החשוב ביותר בתיעוד העסקי שלו. בתקופה שבה שיתוף הפעולה עם המשטר היה הדרך הקלה ביותר והנוחה ביותר, והציעה יתרונות משמעותיים, מינדלין וארמיריו דה מוראיס היו שני אנשי העסקים הברזילאים היחידים שסירבו לסייע למנגנון הדיכוי שלו. זה לא עלה לו בדבר שהוא מתלונן עליו, וזיהה אותו לצמיתות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האוסף
הספרייה לא הייתה פרויקט פרישה. מינדלין אסף במשך יותר משמונים שנה, החל מילדותו — פרס מוקדם היה מהדורה מ-1740 של בוסייה — ומעולם לא עצר. הוא ארגן את האוסף לארבעה חלקים נושאיים: עניינים ברזילאים, ספרות כללית, ספרי אמנות, וכרכים יוצאי דופן בזכות הטיפוגרפיה, העיצוב, האיור או הכריכה שלהם. הטווח הוא של אדם שאהב ספרים כחפצים וכראיות באותה מידה: ספרות, היסטוריה, סיפורי מסע, כתבי יד היסטוריים וספרותיים, עיתונים, מפות, עבודות מדעיות, ספרי לימוד, איקונוגרפיה וספרי אמנים. הוא גם רכש כ-2,300 יצירות מהאוסף של רובנס בורבה דה מוראיס, הביבליופיל והספרן שהעריך ביותר.
גוויטה מינדלין לא הייתה בת זוג פסיבית לאובססיה זו. היא למדה שימור באופן פורמלי בברזיל, צרפת, ספרד וגרמניה, הקימה מעבדה בביתם לטיפול ותיקון הספרים, וב-1988 הייתה ממייסדי האגודה הברזילאית לכריכה ושימור. האוסף שרד במצב שימושי מכיוון שהיה עניין מקצועי שלה שיהיה כך.
המתנה
ב-2002 חוסה מינדלין והפרופסור אישטוואן ינצ'ו מאוניברסיטת סאו פאולו הגו רעיון למתקן מודרני שיכיל את אוספיה החשובים ביותר של ברזיל. ארבע שנים לאחר מכן, במאי 2006, משפחת מינדלין תרמה את כל האוסף לאוניברסיטת סאו פאולו — שתואר בדיווח של האוניברסיטה עצמה כמחווה של נדיבות קיצונית כלפי האומה. החלק שקוטלג באוניברסיטה מכיל כ-32,200 כותרים בכ-60,000 כרכים, עם דגש על לימודים ברזילאים.
הספרייה הברזילאית גוויטה וחוסה מינדלין נפתחה לציבור ב-2013 כגוף של הסגל לתרבות והרחבה באוניברסיטת סאו פאולו. הבניין תוכנן על ידי אדוארדו דה אלמיידה ורודריגו מינדלין לואב, ושאב השראה מספריית ביינק לספרים נדירים באוניברסיטת ייל ומהביבליותק סן-ז'נבייב בפריז. העובדה שאוניברסיטה ציבורית ברזילאית מחזיקה כעת, בגישה חופשית, את התיעוד העיקרי של תרבות הלאום שלה, היא תוצאה ישירה של החלטת משפחה אחת שלא למכור.
חיים ציבוריים
תפקידיו האחרים של מינדלין עקבו אותו דפוס של הפניית אמצעים לשירות המלומדות. הוא ערך את אדוספ, בית ההוצאה לאור של אוניברסיטת סאו פאולו, והיה חבר בקרן ויטה. ביוני 2006 — באותה שנה בה נתרם האוסף, ובגיל 91 — הוא נבחר לאקדמיה הברזילאית לספרות, ותפס את הכיסא מס' 29. נדיר שתעשיין מגיע לשורות אנשי הרוח של ארצו על ידי קונצנזוס ולא על ידי תרומה.
למה חוסה נקרא גאון
המילה דורשת טיפול זהיר כאן, מכיוון שמינדלין לא היה מלומד, סופר או ממציא. הוא לא כתב ספר חשוב ולא עשה שום גילוי. מה שהיה לו, ומה שהתיעוד תומך בו, הוא שילוב נדיר מאוד של שלוש יכולות באדם אחד: השיפוט התעשייתי לבנות חברה הנדסית ברזילאית למתחרה בינלאומית; ההבחנה הביבליוגרפית, שנמשכה שמונה עשורים, לזהות ולהבטיח את החומרים שמהווים זיכרון לאומי לפני שאחרים הבינו את ערכם; והבהירות המוסרית לסרב לדיקטטורה ולאחר מכן לתרום את האובייקט היקר ביותר של הונו במקום להפוך אותו לכסף.
הטיעון הכנגד הכנה הוא שכל אחד מאלה הוא מהולל אך לא יוצא דופן בסוגו. תעשיינים רבים בנו חברות טובות; גברים עשירים רבים אספו ספרים נדירים; חלקם תרמו ספריות. איסוף הספרים של מינדלין היה אפשרי בזכות כסף תעשייתי, שהוא התנאי הרגיל של ספריות פרטיות גדולות ולא סימן של הבחנה אינטלקטואלית. אם הטענה היא שהיה לו שכל עליון, הראיות הן חיצוניות. אם הטענה היא שהפעיל שיפוט סדר נדיר לאורך זמן ארוך, ולאחר מכן פעל על פיו למרות האינטרס הכלכלי שלו, הראיות הן משכנעות. הטענה השנייה היא הנכונה, והיא אינה פחותה.
מורשת
מינדלין נפטר ב-28 בפברואר 2010 מאי-ספיקת איברים מרובה, בגיל 95, שלוש שנים לפני שהספרייה שנושאת את שמו ושם גוויטה נפתחה לציבור. הוא בילץ את חייו בשני דברים שנדיר שיתקיימו יחד — ייצור חלקי מכונות ושימור כתבי יד — וטיפל בהם כפעילות אחת: בניית משהו עמיד במדינה שלא הייתה ברגליים של ציפייה לעמידות. הספרים על המדפים הציבוריים בסאו פאולו, וזהו בדיוק המקום שבו רצה שיהיו.