ג'ון קריצפלוסי: האנרכיסט שצייר מחדש את עולם ההנפשה
צ'יוואווה שצורח לתוך פניו של חתול, מצויר באלף הבעות פנים ספציפיות בטירוף במקום בצרור המצומצם שהיה מקובל בבוקרי יום שבת, הספיק כדי לשנות את מראה האנימציה בטלוויזיה האמריקאית. ג'ון קריצפלוסי (John Kricfalusi) בנה את הצ'יוואווה הזה, קרא לו רן הוק (Ren Höek), ואז פוטר מהתוכנית שהפכה אותו למפורסם עוד לפני שסיימה את עונתה השנייה. מעט דמויות בהיסטוריה של האנימציה עשו יותר ממנו כדי להרחיב את אוצר המילים החזותי של המדיום, ומעט אנשים עשו יותר ממנו, בשנים מאוחרות יותר, כדי לסבך את המורשת של עצמם.
ילדות בחיל האוויר
קריצפלוסי נולד ב-9 בספטמבר 1955, בשיקוטימי שבקוויבק, למשפחה צבאית שעברה עם הצבות חיל האוויר של אביו לגרמניה ולבלגיה לפני שחזרה לקנדה כשהיה בן שבע. הוא סיים את בית הספר התיכון ברוקפילד (Brookfield) באוטווה והתקבל לתוכנית האנימציה במכללת שרידן (Sheridan College) בטורונטו, אחד ממוסדות ההכשרה המכובדים ביותר בתחום, אך עזב לאחר שנה אחת בלבד – חוסר מנוחה מול הוראה פורמלית שיגדיר חלק גדול מהקריירה שלו. הוא עבר ללוס אנג'לס והחל את דרכו בקצה הפס היצרני של התעשייה: חידוש של "הג'טסונס" (The Jetsons) ו-"Fat Albert and the Cosby Kids", תכנים זולים לבוקרי יום שבת שנועדו למהירות ולא להבעה אמנותית.
בקשי, מייטי מאוס, ופיטורין ראשונים
נקודת המפנה הגיעה בשנת 1987, כאשר האנימטור הוותיק ראלף בקשי (Ralph Bakshi) שכר אותו כבמאי מפקח על "מייטי מאוס: ההרפתקאות החדשות" (Mighty Mouse: The New Adventures), חידוש שאיפשר לקריצפלוסי לדחוף את אלימות הקריקטורות והצפיפות הוויזואלית רחוק יותר ממה שהנפשת רשת אפשרה בדרך כלל. התוכנית בוטלה ב-1988 על רקע מחלוקת לגבי תוכנה – תצוגה מקדימה, בקנה מידה קטן, של הדפוס שיעקוב אחריו לכל אורך הקריירה שלו: פריצות דרך יצירתיות אמיתיות לצד חיכוך מוסדי אמיתי.
ספומקו (Spümcø) והולדת "רן וסטימפי"
בשנת 1988 היה קריצפלוסי ממייסדי הסטודיו ספומקו (Spümcø), וב-1991 הציגה ניקלודיאון לראשונה את "המופע של רן וסטימפי" (The Ren & Stimpy Show), שנבנה סביב הצ'יוואווה הנוירוטי רן הוק והחתול המנומנם וטוב הלב סטימפסון ג'יי קאט (Stimpson J. Cat). ההתנהגות האנטי-חברתית והבוטה של התוכנית והסגנון הוויזואלי הגרוטסקי והרטרו-קיטשי שלה – מלאת תקריבי קיצון, מרקמים מטרידים ובדיחות שנועדו למבוגרים לא פחות מלילדים – משכו ביקורת קשה מקבוצות הורים גם בזמן שהפכה, לפי הערכת היסטוריוני אנימציה, ל-"פופולרית ומשפיעה מאוד". שיטתו של קריצפלוסי הייתה לדחות את האובססיה של התעשייה לקניין רוחני סחיר מבוסס קבוצות מיקוד לטובת אלפי הבעות דמויות מצוירות ביד וחוש הומור אנרכיסטי באמת.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →פוטר מהתוכנית שלו עצמו
השותפות עם ניקלודיאון קרסה עד 1992. מנהלי הרשת וקריצפלוסי התנגשו ללא הרף בנושאי צביעה, קצב ותוכן, אך הסיבה המיידית הייתה ההפקה: פרקים שהיו אמורים לקחת שבועות נמתחו לחודשים, מה שאילץ את ניקלודיאון לקצץ בחצי את הזמנתו המקורית ל-26 פרקים, וגם ההזמנה המופחתת המשיכה להחמיץ מועדי שידור. "אנחנו לא מקבלים פרקים חדשים", אמרה הרשת באותה עת. "אנחנו צריכים להעלות פרקים לשידור". ניקלודיאון פיטרה אותו לאחר עונה אחת והמשיכה את הסדרה בלעדיו – יוצר מפוטר שצופה ביצירתו שלו ממשיכה בטלוויזיה ברשת, אחד הפיטורין החריגים יותר בהיסטוריה של האנימציה האמריקאית.
המצאה מחדש ברשת
במקום להיעלם, קריצפלוסי הפך לאחד האמנים הרציניים הראשונים שהביאו את האנימציה לאינטרנט, כשהוא חלוץ בטכניקות קריקטורה מבוססות פלאש (Flash) בסוף שנות ה-90, שעזרו לבסס את אנימציית הרשת כצורה יצירתית לגיטימית שנים לפני שווידאו בסטרימינג הפך לדבר שבשגרה. הוא חזר לטלוויזיה עם "The Ripping Friends" בשנת 2001 וחזר לדמויות הדגל שלו עם הסדרה המפורשת יותר "Ren & Stimpy Adult Party Cartoon" בשנת 2003, תוך שהוא גם מפיק פרסומות וסרטוני מוזיקה למותגים גדולים ולאמנים מוקלטים שאפשרו לו להמשיך להתנסות בסגנון הציור המוגזם והאקספרסיבי שאותו בילה קריירה שלמה בשכלול.
הכרה וחשבון נפש
תעשיית האנימציה הכירה בהשפעתו של קריצפלוסי מוקדם ולעיתים קרובות: הוא זכה בפרס אנני (Annie Award) של ASIFA-הוליווד על הישג יוצא דופן ב-1992, אותה שנה בה פוטר מ"רן וסטימפי", וקיבל את פרס ווינסור מקיי (Winsor McCay) על הישג חיים – הכבוד הגבוה ביותר לאנימציה – בשנת 2007. הכרה זו החמיצה בשנת 2018, כאשר שתי נשים, האמנית רובין בירד (Robyn Byrd) והאנימטורית קייטי רייס (Katie Rice), האשימו אותו בפומבי בהתנהגות מינית בלתי הולמת החל משנות ה-90; בירד טענה כי היא עברה סירוס (grooming) על ידי קריצפלוסי החל מאמצע שנות העשרה שלה, ורייס תיארה הצעות והטרדות חוזרות ונשנות. עורך דינו הודה באותה עת כי קריצפלוסי "נאבק במחלות נפש במשך שנים רבות וטיפל בעצמו באלכוהול". לא הוגשו אישומים פליליים, שכן תקופת ההתיישנות עברה, אך הטענות הובילו להרחקתו מחידוש מתוכנן של "רן וסטימפי".
מדוע ג'ון מכונה גאון
טענת הגאונות שנטענת עבור קריצפלוסי נשענת על הישג מלאכה ספציפי וניתן לאימות, ולא על הישג אינטלקטואלי רחב יותר: הוא הגדיר מחדש כמה מידע ויזואלי יכולה קריקטורה טלוויזיונית לשאת, תוך החלפת קיצורי הדרך של אנימציה מוגבלת בטלוויזיה של בוקרי יום שבת באלפי הבעות דמויות מובחנות ובסגנון ציור כה צפוף וגרוטסקי שאילץ את כל התעשייה לשקול מחדש מה נחשב מקובל. היסטוריוני אנימציה זוקפים לזכותו את העברת המדיום לעבר עבודה מונעת-אמנים ולא שגרתית על פני נכסים נוסחתיים וסחירים, וניסויי הפלאש המוקדמים שלו באמת עזרו לעצב את אנימציית הרשת כצורה רצינית. זוהי מיומנות אמיתית וספציפית – רישום, תזמון ועין לקיצוניות אקספרסיבית – ולא גאונות במובן קוגניטיבי או אקדמי כלשהו. הטיעון הנגדי הכנה הוא בלתי נמנע: הקריירה שלו סוכלה שוב ושוב על ידי חוסר יכולתו לעמוד בלוח זמנים, והאשמות ההתנהגות המינית הבלתי הולמת משנת 2018 מצד שתי נשים שעבדו במסלולו כנערות או כאמניות צעירות הן רציניות מספיק כדי שכל הערכה של מורשתו חייבת להחזיק את החדשנות הוויזואלית שלו ואת התנהגותו האישית כעובדות נפרדות, ולא כאלו המקזזות זו את זו.
מורשת
טביעות האצבע של קריצפלוסי נראות כמעט בכל סדרה מונפשת בעלת גוון למבוגרים שבאה בעקבות "רן וסטימפי", מהאסתטיקה ה"מגעילה" שאומצה ברחבי האנימציה בכבלים ועד לתרבות הקריקטורות המקורית לאינטרנט שהוא עזר ליצור. הישגו כשרטט וכבמאי אנימציה אינו שנוי במחלוקת ברצינות בתוך התעשייה שכיבדה אותו פעמיים; מה שהשתנה מאז 2018 הוא הנכונות של אותה תעשייה להפריד את מורשתו האמנותית מההיסטוריה האישית שלו, תוך הרחקתו מהחידוש של יצירת הדגל שלו גם בעוד אנימטורים ממשיכים ללמוד את רישומיו.