ג'ון האנטר: המנתח שהפך את הכירורגיה למדע
כאשר צ'ארלס ביירן (Charles Byrne), הענק האירי, היה על סף מותו בשנת 1783, הוא התחנן שגופתו תוטבע בים, כיוון שידע מה האנטומים של לונדון עושים לגופות יוצאות דופן. נטען כי ג'ון האנטר שיחד חבר בקבוצת הלוויה ודאג שהארון ימולא בסלעים במהלך עצירת לילה. השלד, שגובהו שבעה רגל ושבעה אינץ', הוכנס לאוסף שלו, והוא פרסם תיאור שלו. באותה עת כלל האוסף קרוב ל-14,000 הכנות אנטומיות ממעל 500 מינים, וזה היה הניסיון השיטתי ביותר שמישהו בבריטניה עשה כדי להבין מהם גופים וכיצד הם פועלים.
הילד שהפגין כישרון מועט
האנטר נולד ב-13 בפברואר 1728 בלונג קלדרווד (Long Calderwood), חווה ליד איסט קילברייד, הצעיר מבין עשרה ילדים של ג'ון האנטר ואגנס פול. שלושה אחים מתו לפני הולדתו. הוא היה תלמיד אדיש — לפי פסק הדין היבש של הרשומות, הוא הראה כישרון מועט — ובילה את נעוריו בעזרה לגיסו כנגר רהיטים.
מה שהיה לו היה אח בכור, ויליאם האנטר (William Hunter), שבנה לעצמו מוניטין בלונדון כאנטום. בשנת 1748, כשהיה בן כמעט עשרים ואחת, יצא ג'ון דרומה כדי לעבוד בחדר הניתוחים של אחיו. מה שבית הספר לא הצליח למצוא בו, שולחן הניתוחים מצא מיד. הוא הפך למומחה במהירות ובמהרה ניהל את השיעורים המעשיים בעצמו. הוא למד כירורגיה אצל ויליאם צ'סלדן (William Cheselden) בבית החולים צ'לסי (Chelsea Hospital) ופרסיבל פוט (Percival Pott) בבית החולים סנט ברתולומיאו (St Bartholomew's), ועבד עם האנטומית ומעצבת השעווה מארי מרגריט ביהרון (Marie Marguerite Bihéron). הוא שימש כמנתח עוזר בבית החולים סנט ג'ורג' (St George's Hospital) החל משנת 1756.
בל-איל
בשנת 1760 הוא קיבל מינוי כמנתח צבאי, ושירת במשלחת לאי הצרפתי בל-איל (Belle Île) ב-1761 ועם הצבא בפורטוגל ב-1762. זה היה המהלך שעיצב אותו פעמיים. הוא ראה פצעי ירי בכמות גדולה, והמחקר שהחל עליהם הפך לאחד העיסוקים הגדולים של הקריירה שלו. הוא גם אסף דגימות בכל מקום שאליו הלך, בצרפת ובפורטוגל כאחד.
לאחר שעזב את הצבא ב-1763, הוא בילה לפחות חמש שנים בשותפות עם רופא השיניים הלונדוני ג'יימס ספנס (James Spence), בביצוע השתלות שיניים, ובשנת 1764 פתח בית ספר לאנטומיה משלו. הוא הפך למנתח מן המניין בסנט ג'ורג' בשנת 1768 ונבחר לעמית החברה המלכותית (Royal Society) בשנת 1767. בשנת 1776 מונה למנתח של המלך ג'ורג' השלישי (King George III), ובמרץ 1790 מינה אותו פיט (Pitt) למנתח כללי.
הוא נשא לאישה את אן הום (Anne Home) בשנת 1771 — משוררת בזכות עצמה שאת שיריה הלחין היידן (Haydn). נולדו להם ארבעה ילדים, שניים מהם מתו לפני גיל חמש.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →לסטר סקוור
בשנת 1783 עבר לבית גדול בלסטר סקוור (Leicester Square), בעיקר כי היה זקוק למקום. האוסף שסידר שם לא היה ארון סקרנות אלא טיעון: דגימות שהוצגו כדי להראות כיצד מבנים משתנים בין מינים וכיצד גופים מסתגלים לנזק ומפצים עליו. הוא שירת את המחקר וההוראה בו-זמנית, והסתמך על כל טווח החקירה הבריטית — כולל קנגורו שהובאו ממסעו של ג'וזף בנקס (Joseph Banks) עם קוק (Cook).
שיטות הרכישה היו חסרות רחמים, וכפי שהמוזיאון ההאנטריאני (Hunterian Museum) מודה כיום, לא התחשבו כלל במתים. גניבת גופות לא הייתה אז בלתי חוקית, מה שלא אומר שהיה מדובר במעשה הולם. ביירן הוא המקרה שעדיין מטיל צל על המוניטין שלו.
העבודה עצמה הייתה יוצאת דופן בהיקפה. האנטר חקר את מבנה השן ואת הצמיחה והעיצוב מחדש של העצם; עיכול וצינוריות הלימפה; מערכת הלימפה; התפתחות הילד; והפרדת אספקת הדם של האם והעובר. הוא רשם את ההזרעה המלאכותית הראשונה בשנת 1790. הוא טען שדלקת אינה המחלה עצמה אלא תגובת הגוף אליה — אחד הרעיונות המשמעותיים ביותר בתולדות הרפואה. התעלה המתווכת (adductor canal) בירך עדיין נקראת תעלת האנטר (Hunter's canal).
הוא פרסם את "ההיסטוריה הטבעית של שיני האדם" (The Natural History of the Human Teeth) ב-1771, "מסה על מחלות המין" (A Treatise on the Venereal Diseases) ב-1786, ו"מסה על הדם, הדלקת ופצעי הירי" (A Treatise on the Blood, Inflammation and Gun-shot Wounds) לאחר מותו בשנת 1794.
לטעות
האנטר האמין שזיבה ועגבת הן מחלה אחת הנגרמת על ידי סוכן אחד, והוא טעה, עם השלכות: הטעות עיכבה הבנה מדויקת במשך חמישים ואחת שנים, עד לעבודתו של פיליפ ריקורד (Philippe Ricord) בצרפת. הסיפור המפורסם לפיו הוכיח את התיאוריה שלו על ידי הדבקת עצמו במוגלה מחולה זיבה, ובכך נדבק בעגבת מבלי לדעת, היה חלק מהאגדה עליו במשך מאתיים שנה. חוקרים מודרניים הקוראים את המסה משנת 1786 מסיקים שהניסוי המתואר בה בוצע כמעט בוודאות על צד שלישי, לא על עצמו — מה שהופך את הפרשה, אם כבר, לפחות הרואית ויותר מטרידה.
תלמידיו היו עבודתו הגדולה האחרת, ואדוארד ג'נר (Edward Jenner) הוא זה שמיישב את הוויכוח. החיסון של ג'נר הוא ההדגמה הברורה ביותר למה שהשיטה ההאנטריאנית לימדה — שיש ליישב שאלה באמצעות ניסוי ולא על ידי סמכות.
הוא מת ב-16 באוקטובר 1793 מהתקף לב שנגרם מוויכוח בבית החולים סנט ג'ורג' בנוגע לקבלת סטודנטים. הוא נקבר בכנסיית סנט מרטין-אין-דה-פילדס (St Martin-in-the-Fields), ונקבר מחדש במעבר הצפוני של מנזר וסטמינסטר (Westminster Abbey) בשנת 1859.
מדוע ג'ון נקרא גאון
טענתו של האנטר היא שהוא שינה את תכלית הכירורגיה. לפניו, כירורגיה הייתה מקצוע ידני — חיתוך, קיבוע, קטיעה — נפרד במידה רבה מחקר תפקוד הגוף. האנטר מיזג ביניהם. ההרגל הקוגניטיבי המובהק שלו היה השוואתי וניסיוני: להסתכל על מבנה בבן אנוש ולשאול מיד כיצד הוא מופיע בדג, בציפור, בקנגורו, למה הוא נועד, ומה קורה כשהוא ניזוק. 14,000 הדגימות אינן אוסף מקרי; הן אותה שאלה, שהפכה לפיזית, על פני 500 מינים. משיטה זו הגיעה התובנה על דלקת, העבודה על פצעי ירי, ההזרעה המלאכותית הראשונה שתועדה, ו—באמצעות ג'נר — החיסון.
טיעוני הנגד משמעותיים. הוא טעה לעיתים קרובות, והשכנוע שלו שזיבה ועגבת הן מחלה אחת עיכב את האמת במשך חצי מאה. הוא היה תלמיד גרוע בילדותו ומעולם לא היה כותב רהוט; ספרו החשוב ביותר על דם ודלקת הופיע רק לאחר מותו. האתיקה שלו הייתה גרועה גם בהתחשב במאה שלו: צ'ארלס ביירן ביקש לא לעבור ניתוח לאחר המוות, אמר זאת בפומבי, והאנטר לקח אותו בכל זאת, ושום תיאור של מוחו אינו כנה אם הוא משמיט זאת. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא השיטה. הוא התעקש שמנתחים צריכים לחקור במקום להסכים, והמקצוע שנוצר הוא זה שיש לנו עד היום.
מורשת
בשנת 1799 רכשה הממשלה את מסמכיו ודגימותיו של האנטר והציגה אותם בפני חברת המנתחים; הם נותרו הליבה של המוזיאון ההאנטריאני בקולג' המלכותי למנתחים (Royal College of Surgeons) בלונדון, לצד האגודה ההאנטריאנית (Hunterian Society) הקרויה על שמו. שמו מופיע במרפאת ג'ון האנטר (John Hunter Clinic) בבית החולים צ'לסי וווסטמינסטר ובמעבדה הנוירוכירורגית ההאנטריאנית בג'ונס הופקינס (Johns Hopkins). הוא הוכר רבות כמנתח המוביל בתקופתו בסוף שנות ה-1780 ומעולם לא איבד באמת את התואר. החלק הלא פתור של המורשת עומד בתיבת מוזיאון, והוויכוח בשאלה האם השלד של צ'ארלס ביירן היה צריך להיות שם אי פעם הוא אותו ויכוח שביירן עצמו ניסה לנהל, והפסיד.