יוהאן זיגיסמונד אלשהולץ: המחט הראשונה בווריד אנושי
מדובר בשישה עשר עמודים בלטינית, שנדפסו בברלין בשנת 1665, והם פותחים את הפרמקולוגיה המודרנית. הספר Clysmatica Nova — "קליזמטיקה חדשה" — טען כי ניתן להחדיר תרופה ישירות לווריד וכי היא תפעל על הגוף כאילו נבלעה, רק מהר ובטוח יותר. יוהאן זיגיסמונד אלשהולץ (Johann Sigismund Elsholtz) נחשב בדרך כלל לאדם הראשון שהחדיר מזרק לווריד אנושי למטרות טיפוליות. הוא היה גם האלכימאי והגנן של הנסיך שלו, וחלק מהקריירה שלו הקדיש לתקווה שעירוי דם של אישה לבעלה עשוי לשפר את נישואיהם. המאה ה-17 לא הבחינה מראש בין גאונים לבין תמהונים.
ויטנברג, קניגסברג, פדובה
אלשהולץ נולד ב-26 באוגוסט 1623 בפרנקפורט על האודר, בברנדנבורג, והוא למד לאורך המפה האינטלקטואלית של אירופה הפרוטסטנטית ומחוצה לה: ויטנברג, קניגסברג, ואחר כך פדובה — האוניברסיטה האיטלקית שהכשירה את וסאליוס (Vesalius) וויליאם הארווי (William Harvey) ועדיין הייתה בית הספר האנטומי הטוב בעולם. הוא קיבל את הדוקטורט שלו בשנת 1653.
שנות פדובה חשובות מאוד למה שבא אחר כך. הארווי פרסם את ההדגמה שלו על מחזור הדם בשנת 1628, ובשנות ה-50 של המאה ה-17 דור של רופאים פעל להבנת משמעות התגלית. אלשהולץ השתייך למספר מצומצם של אנשים שהסיקו את המסקנה המעשית שאיש עדיין לא פעל לפיה: אם הדם הוא מעגל סגור שחוזר ללב, הרי שכל דבר שיוכנס לכל נקודה במעגל זה יובל לכל מקום בגוף.
בוטנאי החצר של הנסיך הבוחר הגדול
הוא חזר צפונה ונכנס לשירותו של פרידריך וילהלם מברנדנבורג, הנסיך הבוחר הגדול, כבוטנאי חצר, אלכימאי חצר ורופא חצר — שלושה תפקידים שקורא מודרני מפריד ביניהם, אך חצר מהמאה ה-17 לא עשתה כן. בשנת 1657 הופקד על הגנים הבוטניים של הנסיך בברלין, פוטסדאם ואורניינבורג.
זו הייתה עבודה רצינית. גן החצר היה מוסד מחקר, המקום שבו גודלו, זוהו ונבדקו צמחי מרפא, ואלשהולץ השתמש בו. בשנת 1663 הוא פרסם את Flora Marchica, סקירה של צמחי מארק ברנדנבורג — פלורה אזורית בתקופה שבה בוטניקה שיטתית בקושי הייתה קיימת כדיסציפלינה. בוטנאים החזירו לו טובה מאוחר יותר כשקראו על שמו את הסוג Elsholtzia, קבוצה של מנתה ארומטית הכוללת את Elsholtzia ciliata.
מדידת הגוף
לפני ההזרקות הגיע ספר מוזר יותר. Anthropometria, שפורסם בשנות ה-50 של המאה ה-17 והוצא מחדש בעשור שלאחר מכן, היה מחקר על פרופורציות גוף האדם והקשר שלהן לשכיחות מחלות, המופנה במפורש לשלושה קהלים: אמנים, אסטרולוגים וסטודנטים לרפואה.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →רשימת קוראים זו היא תמונת מצב מושלמת של המקום שבו עמד אלשהולץ בהיסטוריה האינטלקטואלית. הוא מדד גופים בזהירות אמיתית, מתוך אמונה שכמות חשובה ושאפשר להפיק ממנה סדירות — האינסטינקט של מדען. הוא גם כתב עבור אסטרולוגים, מכיוון שהקשר בין פרופורציות הגוף לשמיים היה עדיין דבר מכובד לחפש. השיטה הייתה מודרנית; המסגרת סביבה לא הייתה כזו.
Clysmatica Nova
הספר משנת 1665 — שהורחב במהדורה שנייה בשנת 1667 עם תחריטים — הוא המקום שבו האינסטינקט השתלם. אלשהולץ פתח בהבחנה בין ה"קליזמטיקה החדשה" שלו לבין הישנות. הזרקה כשלעצמה לא הייתה חדשה: רופאים הזריקו זמן רב נוזלים לפי הטבעת, לאוזן ולשלפוחית השתן. מה שאלשהולץ הציע היה הזרקה לווריד ולעורק, והוא הבין בדיוק מדוע זה שונה. המחזוריות של הארווי תוביל את החומר ללב ומשם לכל מקום.
הוא עבד בשיטתיות, מתיאור אנטומי לניסוי, ועבד תחילה על בעלי חיים ואחר כך על בני אדם. הניסויים בבעלי חיים השתמשו בחומרים דרסטיים; על אנשים הוא הגביל את עצמו לחומרים מתונים יותר, והוא היה מפוכח לגבי הסיבה לכך. הוא גם הציע, בשורה שהזדקנה רע באותה מידה כמו כל דבר ברפואה של המאה ה-17, שניתן להשתמש בפושעים לניסויים המסוכנים יותר.
הצעה אחת בספר הקדימה את זמנה באופן מובהק: חומרים נרקוטיים שיוזריקו לווריד עשויים לטפל במחלות מוח. יעברו כמעט מאתיים שנה עד שמישהו יוכל לפעול לפי הרעיון הזה כראוי, וספריית-מוזיאון ווד להרדמה מחזיקה בעותק שלו כמסמך מכונן בתחומה.
פנטזיית העירוי
אלשהולץ התנסה גם בעירוי דם, באותו עשור שבו רן (Wren), בויל (Boyle) ולואר (Lower) עשו זאת באנגליה, וכאן הדמיון שלו עלה על שיקול דעתו באופן מרהיב. הוא השתעשע בתיאוריה שניתן לשפר בעל על ידי קבלת דמה של אשתו — שחיוניות, מזג והרמוניה זוגית הם חומרים הניתנים להעברה הזורמים בוורידים.
קל לצחוק, אך כדאי להתנגד לכך. ההצעה שגויה בכל פרט, אך היא נובעת לוגית מהנחה שכולם החזיקו בה אז: שהדם נושא את תכונות האדם. איש לא ידע על סוגי דם; עירויים בתקופה זו הרגו אנשים פחות או יותר באקראי. אלשהולץ הסיק מסקנות נכונות מהנחות שגויות, וזהו המצב הרגיל של המדע לפני שתחום כלשהו מניח את יסודותיו.
מדוע יוהאן מכונה גאון
אף מקור עכשווי או מודרני לא מכנה את אלשהולץ גאון, ואחד המחקרים המודרניים הסופיים עליו נקרא, באופן בולט, "עבודתו המוזנחת של אלשהולץ על הזרקה תוך-ורידית". הזנחה זו היא כשלעצמה חלק מהעניין: הוא לא היה אדם מפורסם בחייו ולא היה כזה מאז.
האיכות שראויה למילה זו היא אומץ הסקת מסקנות. מחזור הדם של הארווי היה ידע ציבורי במשך כמעט ארבעים שנה לפני שמישהו פעל לפי התוצאה הטיפולית המובנת מאליה ביותר, והסיבה היא שפעולה לפיה משמעותה החדרת מחט לבן אדם חי על בסיס תיאוריה. אלשהולץ ראה את ההשלכות, תכנן את הניסויים, גיבש את הראיות מבעלי חיים, ואז ביצע זאת. זה לא הבזק של תובנה — התובנה הייתה זמינה לכולם — זו הנכונות הנדירה בהרבה לעקוב אחר מסקנה אל תוך גוף חי.
טענת הנגד אמיתית וכבדה. הוא טעה לגבי עירוי באופן שנראה כפנטזיה; האנתרופומטריה שלו נכתבה בחלקה עבור אסטרולוגים; הוא הועסק כאלכימאי ונראה שלקח את התפקיד ברצינות; והניסויים האנושיים שלו נשענים על אתיקה שכללה התנדבות של אסירים לגרסה המסוכנת. הוא לא ייסד שום אסכולה ולא הותיר אחריו יורשים. מה ששרד הוא רעיון אחד נכון וגדול, שהושג מוקדם יותר מכל אחד אחר ונבדק בקפדנות רבה יותר מזו שהצליחו בני זמנו — הטיפול התוך-ורידי כולו דחוס לשישה עשר עמודים על ידי אדם שבילה את שאר זמנו בטיפול בערוגות עשבי התיבול של הנסיך הבוחר.
מורשת
אלשהולץ מת ב-28 בפברואר 1688. כל עירוי תוך-ורידי, כל טפטוף, כל הרדמה וכל עירוי כימותרפי יורדים מהטיעון שהעלה בשנת 1665, וכמעט אף אחד שנהנה מהם לא שמע את שמו. כתבי הזיקוק שלו תורגמו לאנגלית על ידי תומאס שירלי (Thomas Shirley) ב-1677; הפלורה שלו של ברנדנבורג נותרה תיעוד של נוף שהשתנה מזמן; כתביו ההיגייניים, שהתעקשו על אוויר ומים נקיים, מזון בריא וניקיון אישי, היו קרובים יותר להיות עצות שימושיות מרוב הרפואה של המאה שלו. והמנטה עדיין נושאת את שמו, מה שכנראה היה משמח את גנן החצר יותר מאשר הקרדיט על המחט.