יוהאן שוורצר: האיש שצילם את וינה בעירום
ב-15 בפברואר 1911 הורה בית המשפט המחוזי הקיסרי והמלכותי של וינה על השמדת מלוא התוצרת של חברה מסוימת – הסרטים והחומרים המודפסים שפרסמו אותם. החברה הייתה Saturn-Film, והאיש שהקים אותה היה כימאי וצלם בן שלושים בשם יוהאן שוורצר (Johann Schwarzer), ו-52 הסרטים הקצרים בכספת שלה היו גוף העבודה הראשון שהופק על ידי אולפן קולנוע אוסטרי מקומי. בערך מחציתם שרדו את הצו בכל זאת. כיום הם מוחזקים, משוחזרים, בארכיון לאומי.
משולחן הכימאי ועד לסטודיו על הגג
שוורצר נולד בשנת 1880 ביבורניק (Javornik), אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, והגיע לווינה בתחילת שנות ה-1900. הכשרתו הייתה טכנית ולא אמנותית: הוא עבד כצלם דיוקנאות וככימאי, שילוב שבשנת 1900 היה פחות קריירה ויותר הכשרה לעסקי הקולנוע, שכן יצירת תמונות באותו תאריך פירושה היה ערבוב אמולסיות לא פחות מאשר הלחנת פריימים. הוא נדד מצילום דיוקנאות לצילום אירוטי עבור סחר הגלויות, שהיה אז תעשייה גדולה ומקובלת למחצה, וב-1906, בגיל עשרים ושש, עשה את הזינוק שנחשב. הוא הקים את Saturn-Film – חברת הפקת הסרטים הראשונה של אוסטריה, והראשונה בכל מקום באימפריה שהתמחתה בארוטיקה. הוא צילם בסטודיו על הגג, תוך שימוש באור יום, לאחר שכבר ניהל סטודיו לצילום ברובע השלישי של וינה ומתחם שני בארנברגרינג (Arenbergring).
איך נראה סרט של סטורן במציאות
הדמיון המודרני מבין את הסרטים האלה לא נכון. הם קצרים – לעיתים רחוקות יותר מעשר דקות – ופרימיטיביים מבחינה בימויית, בנויים מצילומים קבועים כשהמצלמה מוצבת כמו צופה בתיאטרון. הם מכילים עירום אך לעולם לא יחסי מין מפורשים. מעל הכל, הם קומדיות המבוססות על אמתלה: העירום מגיע דרך מצב יומיומי שמספק סיבה להתפשטות. אישה הולכת לרופא (Der Hausarzt, 1908). אישה מתרחצת במקום שבו אסור לה (Baden verboten, 1906). משרתת מעריצה את עצמה במקום לעבוד (The Vain Housemaid, 1908). שוק עבדים מספק אליבי אוריינטליסטי ללוח דמויות (Am Sklavenmarkt, 1906). מבקרים שצפו בעותקים המשוחזרים מבחינים בעקביות באותה איכות, וזה לא מציצנות: הומור מעודן ודי עדין שזורם דרכם.
שוורצר שיווק זאת כתוכנית. הקטלוג של סטורן משנת 1907 הכריז שהחברה דוגלת ב"נטייה אמנותית טהורה" ונמנעת מ"נושאים חסרי טעם לטובת יופי". קל לקרוא לזה עלה תאנה. זה לפחות סביר באותה מידה כעמדה אסתטית אמיתית, שכן הסרטים ששרדו באמת מסרבים למפורשות שהייתה נמכרת טוב יותר.
העסק שאף אחד אחר לא העז לנהל בגלוי
מה שהפריד בין שוורצר למתחריו הצרפתים לא היה התוכן אלא ההתנהלות. הוא ניהל את סטורן כחברה רגילה. הוא פרסם בעיתונים ובכתבי עת מקצועיים תחת שמו שלו. הוא הנפיק קטלוגים מודפסים קבועים, שהופצו ברחבי אירופה בגרמנית, איטלקית וצרפתית. הוא הציב לוגו מקצועי על הפקותיו – מיתוג, בתעשייה שהעדיפה לרוב אנונימיות. הסרטים עדיין הופצו ללא שם מחוץ לווינה, כנראה באמצעות פיראטיות, שזה המחיר של הפיכת מוצר לקל להעתקה ובלתי אפשרי להתדיין עליו משפטית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →הפתיחות הזו הייתה האסטרטגיה, ובסופו של דבר, הפגיעות. חרם של החברה השמרנית ושל הרשויות בא כמעט מיד. וינה אסרה על "ערבי גברים" בפברואר 1910, וטריטוריות אחרות העתיקו את האיסור.
טביליסי, והתלונה שחיסלה חברה
הסוף הגיע מכיוון לא צפוי. הקונסול האוסטרו-הונגרי בטביליסי (Tbilisi) התלונן על הצגת "תועבות מווינה" – הסרטים נסעו רחוק מספיק כדי להפוך למבוכה דיפלומטית – ומחאות הגיעו לשגרירויות בברלין, פריז, לונדון, רומא וטוקיו. זה עורר את החקירה הרשמית, וצו בית המשפט מפברואר 1911 בא בעקבותיו. המשטרה פשטה על המבנים והשמידה את הכספת הראשית. שוורצר ניסה להמציא את עצמו מחדש כמפיץ של סרטים מכובדים וויתר לאחר שלושה חודשים.
אפריקה, חתונה וווירבלן
הוא עזב את וינה לאפריקה. הוא חזר באפריל 1914 כדי לשאת את אולגה אמילי ירוש-שטליק (Olga Emilie Jarosh-Stehlik), וכשפרצה המלחמה באותו קיץ הוא גויס. הוא הגיע לדרגת סגן משנה ונהרג בקרב בווירבלן (Wirballen) ב-10 באוקטובר 1914, בגיל שלושים וארבע. האירוניה הייתה מיידית ומושלמת: "סרטים פיקנטיים" בדיוק מהסוג שבגללו נסגר, מצאו קהל המונים חדש במהלך המלחמה, והוקרנו לחיילים בבתי קולנוע בשדה.
למה יוהאן מכונה גאון
אף מבקר או היסטוריון בתיעוד הנגיש לא מכנה את שוורצר גאון, והטענה לא הייתה שורדת מגע עם הסרטים עצמם. הבימוי שלו אלמנטרי – מצלמה קבועה, ללא עריכה שראוי לדבר עליה, ללא רעיון ויזואלי שצלם במה מוכשר לא היה יכול להפיק. הוא עקב אחר מודל עסקי צרפתי קיים ורווחי במקום להמציא אחד.
מה שכן יש לו זו אינטליגנציה יצירתית אמיתית וספציפית, וכדאי לתת לה שם בדיוק משום שהיא לא מהסוג הרגיל. זו האינטליגנציה של הפורמט. שוורצר הבין, בשנת 1906, שהמבנה העמיד לארוטיקה מצולמת אינו תצוגה אלא אמתלה נרטיבית בתוספת קומדיה – ניתוח הרופא, השחייה האסורה, המשרתת המרוכזת בעצמה – ושהומור הוא מה שהופך את החומר לצפייה ולא למשהו חמקני. הנוסחה הזו האריכה ימים אחריו במאה שנה. יחד איתה יש עצב יזמי נדיר יותר: הוא לבדו בחר לנהל את המסחר תחת שמו שלו, עם קטלוגים, סימנים מסחריים ופרסום בעיתונות, כשהוא מתעקש בכתב על סטנדרט אמנותי ולאחר מכן מכבד אותו במידה רבה על ידי דחיית המפורשות שהשוק רצה.
טיעון הנגד הכנה הוא שזה היה חישוב מסחרי שהולבש כעיקרון, שחמישים ושניים נושאים קצרים וזהים הם נוסחה ולא גוף עבודה, ושסטורן נזכרת בעיקר בגלל שהייתה הראשונה ובגלל שהודחקה בצורה מרהיבה – תאונות של כרונולוגיה ושערורייה, לא של כישרון. קראו לו איש עסקים ממציא עם אינסטינקט קומי קליל אמיתי. אל תקראו לו אמן מהשורה הראשונה; גם הוא לא טען כך.
מורשת: הכספת ששרדה
כעשרים ושישה מתוך חמישים ושתיים ההפקות של סטורן עדיין קיימות, נשמרות בעיקר על ידי הארכיון הקולנועי של אוסטריה (Filmarchiv Austria) וכעת מופצות בגלוי ברשת – היפוך כה מוחלט שהוא כמעט קומי. סרטים שבית משפט הורה לשרוף כחומר תועבה מקוטלגים ומשוחזרים כיום כמסמכים היסטוריים יקרים, המוערכים פחות בזכות מה שהם מראים ויותר בזכות מה שהם מתעדים: פנים וינאי, ריהוט וינאי, גופים וינאים ובדיחות וינאיות, שנתפסו על ידי האדם היחיד שהפנה אליהם מצלמה. שוורצר יצא למכור גירוי והותיר אחריו בטעות את התיעוד הוויזואלי המוקדם ביותר של הפקת סרטים אוסטרית. הצנזורים שהשמידו את הכספת שלו הבטיחו שהוא ייזכר; הארכיונאים שהצילו את השארית הבטיחו שהוא ייחקר.