ג'ואן ג'ט: הגיטרה שהתעשייה אמרה לה לא לנגן בה
עשרים ושלושה אולפני הקלטות דחו את אלבום הסולו הראשון של ג'ואן ג'ט (Joan Jett). במקום לקבל זאת כתשובה סופית, היא והמפיק קני לגונה (Kenny Laguna) הקימו חברת תקליטים משלהם כדי להוציאו. חברת התקליטים הזו, Blackheart Records, עדיין שייכת לה. מעט סיפורי מקור ממחישים את ההבדל בין כישרון לבין קבלת אישור בצורה כל כך בוטה.
נערה מקימה להקה שאף אחד לא רצה
ג'ואן מארי לרקין (Joan Marie Larkin) נולדה בווינווד, פנסילבניה, בשנת 1958, ובגיל שש עשרה היא הייתה שותפה להקמת להקת ה-Runaways יחד עם המתופפת סנדי וסט (Sandy West), להקת רוק המורכבת כולה מבנות שהוקמה בגיל שבו רוב חברותיה עדיין הכינו שיעורי בית. ה-Runaways הופיעו בסיבובי הופעות בינלאומיים בין השנים 1975 עד 1979, כשהן זוכות להצלחה ממשית ביפן וברחבי אירופה בעודן נאבקות על אותה הכרה בבית; קבלת פנים לא שוויונית שמעידה פחות על איכות הלהקה ויותר על מה שתחנות רדיו אמריקאיות באמצע שנות ה-70 היו מוכנות לדמיין קבוצה של נערות עושות. ג'ט חלקה בשירה הראשית וכתבה חומרים לצד חברותיה ללהקה, כשהיא סופגת בזמן אמת את המכניקה של עסק שכמעט ולא היה בו מקום שהוקצה לה.
נדחתה על ידי כולם, ואז זכתה לתשובה מכולם
כשלהקת ה-Runaways התפרקה, ג'ט לא ריככה את הגישה שלה כדי להתאים לתעשייה שהפגינה עניין מועט בלהקה הראשונה שלה. בעבודה עם המפיק קני לגונה, היא הקליטה אלבום סולו בכורה שעשרים ושלושה אולפנים גדולים דחו על הסף. השניים הגיבו בהקמת חברת Blackheart Records בעצמם, כשהם מוציאים את האלבום באופן עצמאי ב-1980; מאוחר יותר הוא הוצא מחדש תחת השם Bad Reputation, שם שנראה פחות כמו צירוף מקרים ויותר כתשובה ישירה לאולפנים שדחו אותה.
אני אוהבת רוקנרול
בשנה שלאחר מכן, ג'ט הקימה את להקת Joan Jett and the Blackhearts, והאלבום שלהם מ-1981 I Love Rock 'n Roll הגיע למקום ה-2 במצעד ה-Billboard 200, כשהוא מונע על ידי שיר הנושא, שגרסת הכיסוי שלו הגיעה לראש מצעד ה-Billboard Hot 100 ונכנסה להיכל התהילה של הגראמי בשנת 2016. התקליט הוכיח, באופן נחרץ, את מה שהאולפנים הגדולים נכשלו להמר עליו: קהל המוני בדיוק לסאונד שג'ט ניגנה כל הזמן. היא המשיכה עם האלבום Album (1983), שהגיע למעמד זהב, ו-Up Your Alley (1988), שהגיע למעמד פלטינה, תוך שהיא מקיימת קריירה מסחרית שנבנתה כמעט כולה בתנאים של הלייבל שלה ולא של אולפן גדול.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →גיטריסטית בראש ובראשונה
מגזין Guitar Player, בפרופיל שבחן את עלייתה, מציג את ג'ט כ"אחת מגיבורות הגיטרה החשמלית הנשיות המוקדמות ביותר" ש"נתקלה בהתנגדות עצומה" בדרכה למעמד של אייקון, תוך שהוא מצטט את זיכרונה האישי לפיו היא פשוט האמינה ש"בנות שמנגנות רוקנרול יהיה דבר מגניב וסקסי" והניחה, בטעות בתחילה, שכולם יאהבו את זה. הביוגרפיה של ג'ט באנציקלופדיה בריטניקה (Britannica) נותנת לה קרדיט ספציפי על "נגינת גיטרה רועשת בשלושה אקורדים ודימוי מרדני", שפה שממקמת את חשיבותה במדויק בכלי הנגינה שלה ובביצועים הבימתיים שלה ולא רק בכתיבת השירים. מגזין הרולינג סטון (Rolling Stone) דירג אותה פעמיים ברשימות הגיטריסטים הטובים ביותר, ב-2003 ושוב ב-2023, מקרה נדיר של מגזין שחוזר ושוקל מחדש את אותו השיפוט בהפרש של שני עשורים.
מעבר לבמה
הקריירה של ג'ט התרחבה מעבר למוזיקה ולגיטרה. היא שיחקה בסרט Light of Day משנת 1987 ולקחה תפקידים בטלוויזיה, סיפקה עבודת דיבוב לסדרות אנימציה, והפכה לתומכת גלויה בזכויות בעלי חיים ובפיקוח על נשק, תוך שימוש בבמה ציבורית שנבנתה על עשרות שנים של סיבובי הופעות כדי לקדם מטרות שלא היה להן קשר ישיר למיקומי מצעדי הרוקנרול.
הכרה, עשורים מאוחר מדי
היכל התהילה של הרוקנרול צירף את ג'ט בשנת 2015, יותר משלושה עשורים לאחר שה-Runaways יצאו לסיבוב ההופעות הראשון שלהן, כאשר חברים שנותרו בחיים מלהקת נירוונה (Nirvana) הצטרפו אליה על הבמה במהלך הטקס. מדריכי המחקר של היכל התהילה של הרוק מקבצים אותה כעת תחת "נשים מהפכניות במוזיקה", הכרה מוסדית בכך שהקריירה המוקדמת שלה פעלה נגד הציפיות של התעשייה ממה שנערה עם גיטרה רשאית לעשות, ולא בתוכן.
עדיין קובעת את התנאים
מה שמבדיל את המסלול של ג'ט מרבים מעמיתיה שפרצו באותה תקופה הוא כמה מעט היא שינתה את הסאונד שלה כדי לרדוף אחרי ההכרה שבסופו של דבר הגיעה. אותה מתקפת שלושת האקורדים שמגזין Guitar Player מתאר ככזו שפגשה "התנגדות עצומה" באמצע שנות ה-70 היא אותה מתקפה שמילאה אולמות ברגע ש-"I Love Rock 'n Roll" הפך אותה לבלתי נמנעת ברדיו, וזו אותה מתקפה שהיא המשיכה לנגן מאז, בלייבל שלה, על פי לוח הזמנים שלה.
מדוע ג'ואן נקראת גאונה
הטיעון בעד ג'ט נשען על מלאכה ואומץ ולא על כל טענה למקוריות אינטלקטואלית, וכדאי לדייק בהבחנה הזו. ההישג שלה הוא מיומנות פיזית ומוזיקלית ספציפית — מתקפת גיטרה פשוטה של שלושה אקורדים המוגשת בנחישות מוחלטת, ברגע שכמעט לא היו מודלים לנערה שעושה זאת בפומבי — בשילוב עם האינסטינקט היזמי לבנות לייבל משלה במקום לחכות לאישור שלא הגיע. המגזינים Guitar Player ו-Rolling Stone מציגים אותה במפורש כגיבורת גיטרה, והצירוף שלה להיכל התהילה של הרוקנרול והגדרתה כ"אישה מהפכנית" מתייחסים אליה כפורצת דרך ולא כחדשנית של צורה מוזיקלית. הטיעון הנגדי הכנה הוא פשוט: ג'ט לא המציאה את הרוקנרול של שלושת האקורדים, והז'אנר שלה — מונע על ידי פזמונים קליטים, פשוט בכוונה, בנוי להשפעה חיה מקסימלית — מעדיף ישירות על פני מורכבות כחלק מהתכנון. מה שהיא הדגימה היה פחות רעיון מוזיקלי חדש ויותר רצון מתמשך להמשיך לנגן סאונד שהתעשייה ניסתה באופן פעיל למנוע ממנה לנגן, ולבנות את התשתית בעצמה כשאיש אחר לא רצה.
מורשת
ג'ט ממשיכה להופיע עשורים לתוך קריירה שהחלה לפני שהייתה יכולה להצביע בבחירות, כולל פרשנויות אקוסטיות לקטלוג שלה שחושפות שירים שנבנו לשרוד גם כשהם מופשטים מהעוצמה המקורית של האולפן. חברת Blackheart Records נותרה שלה, מנוהלת באותם תנאים שבהם הוקמה ב-1980: דחויה על ידי התעשייה, ואז נבנית בלעדיה. כל כבוד מאוחר — הכניסה להיכל התהילה של הגראמי, הצירוף להיכל התהילה של הרוקנרול, הדירוגים כגיטריסטית — הגיעו על גבי קטלוג שהיה כבר שלם וכבר שלה, בבעלות מלאה, ולא כזה שעוצב בדיעבד על ידי לייבלים שסירבו פעם להחתים אותה.