ג'יימס פרנסיס ת'ורפ: האיש שזכה בזהב בנעליים שלא תאמו
בבוקר שבו היה אמור להתחרות בקרב עשר באולימפיאדת סטוקהולם ב-1912, גילה ג'ים ת'ורפ (Jim Thorpe) שמישהו גנב את נעלי הריצה שלו. הוא מצא זוג נעליים לא תואמות – אחת מהן נלקחה לפי הדיווחים מפח אשפה, עם גרב נוספת שנדחסה פנימה כדי שתתאים – וניצח בכל זאת, תוך שהוא קובע שיא אולימפי שהחזיק מעמד כמעט שני עשורים. זה נותר אחד מפרטי הטריוויה הבלתי סבירים ביותר שקשורים למדליית זהב כלשהי בהיסטוריה של המשחקים, והוא בקושי בולט לעומת שאר הקריירה שלו, שנבנתה על ביצועים טובים יותר מכל אחד אחר בכל ענף ספורט שהזדמן בדרכו.
יתום מן הטריטוריה האינדיאנית
ת'ורפ נולד בשם ג'יימס פרנסיס ת'ורפ ב-22 או ב-28 במאי 1887, ליד פראג, במה שהיה אז הטריטוריה האינדיאנית באוקלהומה, וקיבל את השם של בני הסאק ופוקס (Sac and Fox) וא-תו-הוק (Wa-Tho-Huk), שפירושו "נתיב בהיר". אחיו התאום צ'רלי מת מדלקת ריאות כשת'ורפ היה בן תשע, ושני הוריו מתו בהפרש של שנים ספורות זה מזו במהלך התבגרותו, מה שהותיר אותו יתום עוד בנערותו. הוא נשלח לבית הספר התעשייתי האינדיאני קרלייל (Carlisle Indian Industrial School) בפנסילבניה, שם הקריירה האתלטית שלו החלה כמעט במקרה בשנת 1907: כשהוא עדיין לבוש בבגדי רחוב, הוא עבר בקלילות את שיא בית הספר בקפיצה לגובה בניסיונו הראשון. המאמן פופ וורנר (Pop Warner) בנה עד מהרה את כל מערך ההתקפה של קבוצת הפוטבול סביבו.
כוח בפוטבול מכללות
בקרלייל, הפך ת'ורפ לשחקן אול-אמריקן (All-American) מוסכם בשנים 1911 ו-1912, כשהוא מוביל את האומה עם 29 טאצ'דאונים ו-224 נקודות בעונתו האחרונה. בניצחון מפתיע על הרווארד ב-1911, הוא קלע את כל ארבעת שערי השדה בניצחון 18–15 תוך שהוא רץ ל-173 יארד; בשנה שלאחר מכן, נגד ארמי (Army), הוא רץ לטאצ'דאון של 92 יארד שבוטל בגלל עבירה, ופשוט הבקיע שוב ממרחק 97 יארד במהלך הבא. ספורטס אילוסטרייטד (Sports Illustrated) כינה אותו מאוחר יותר רטרואקטיבית כזוכה גביע הייזמן (Heisman Trophy) לשנים 1911 ו-1912, פרס שעדיין לא היה קיים במהלך קריירת המשחק שלו.
סטוקהולם, 1912
באולימפיאדת סטוקהולם, ת'ורפ נרשם גם לקרב חמש וגם לקרב עשר – בסך הכול חמישה עשר מקצועות בשתי דיסציפלינות – וניצח בשמונה מהם בצורה מוחלטת. בקרב חמש הוא ניצח בארבעה מתוך חמישה מקצועות, וסיים שלישי רק בהטלת כידון, מקצוע שמעולם לא התחרה בו לפני אותה תחרות. בקרב עשר הוא דורג בארבעת הראשונים בכל עשרת המקצועות והביס את הפייבוריט השוודי, הוגו ויסלנדר (Hugo Wieslander), ב-688 נקודות, כשהוא קובע שיא אולימפי של 8,413 נקודות שהחזיק מעמד כמעט עשרים שנה. המלך גוסטב החמישי משוודיה אמר לו לכאורה: "אדוני, אתה האתלט הגדול ביותר בעולם", משפט שהונצח מאוחר יותר, אף שביוגרף של ת'ורפ הטיל ספק אם תשובתו הידועה לשמצה של ת'ורפ – "תודה, מלך" – אכן התרחשה אי פעם.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →שלילת המדליות והשבתן כעבור עשורים
בתוך שנה מהישגו האולימפי, חשפו עיתונים שת'ורפ שיחק בייסבול בליגה משנית תמורת שכר בשנים 1909 ו-1910, והרוויח בין שניים לשלושים וחמישה דולרים בשבוע – פרקטיקה נפוצה בקרב אתלטים בקולג'ים באותה תקופה, שרובם השתמשו בשמות בדויים כדי להגן על מעמדם החובבני, דבר שת'ורפ לא עשה. איגוד האתלטיקה החובבנית והוועד האולימפי הבין-לאומי שללו את המדליות והתוצאות שלו, למרות שהמחאה הרשמית הגיעה כששה חודשים לאחר שחלון הזמן של שלושים הימים הנדרשים נסגר. נדרש זמן עד 1982 כדי שהוועד האולימפי הבין-לאומי ישקם את מעמדו, בתחילה כאלוף משותף לצד הספורטאים שזכו בתארים בהיעדרו, ורק ביולי 2022 – כמעט שבעים שנה לאחר מותו – הכיר בו הוועד רשמית כמדליסט הזהב היחיד בשני המקצועות, ובכך סגר מחלוקת שנמשכה למעלה ממאה שנה.
קריירה בכל ענף ספורט
הקריירה של ת'ורפ לאחר הלימודים השתרעה על פני בייסבול מקצועני, פוטבול, ואפילו קבוצת כדורסל נודדת. הוא שיחק שש עונות בבייסבול בליגה הבכירה (Major League Baseball), בעיקר עם ניו יורק ג'איינטס, הופיע ב-289 משחקים עם ממוצע חבטות של .252, ונותר האתלט האחרון שהתחרה גם באולימפיאדה וגם ב-MLB עד אדי אלברז (Eddy Alvarez) ב-2020. בפוטבול מקצועני הוא כיכב בקבוצת קנטון בולדוגס (Canton Bulldogs), שנוכחות הקהל בה זינקה לפי הדיווחים מממוצע של 1,200 צופים ל-8,000 ביום הופעת הבכורה שלו, ושימש כנשיא הראשון של ההתאחדות האמריקאית לפוטבול מקצועני ב-1920 – הארגון שהפך ל-NFL – תפקיד שהיה בעיקרו טקסי בזמן שהמשיך לשחק. מאוחר יותר הוא אימן ושיחק עבור אורינג אינדיאנס (Oorang Indians), קבוצת NFL שכל שחקניה היו אינדיאנים, לפני שפרש מפוטבול מקצועני בגיל 41.
חיים מאוחרים קשים
ת'ורפ התקשה כלכלית לאחר ימי המשחק שלו, עבד כפועל בניין, מאבטח, וניצב בסרטי הוליווד במערבונים בתפקידים של אינדיאנים, ונאבק באלכוהוליזם לאורך רוב חייו המאוחרים. הוא מת מדום לב בלומיטה, קליפורניה, ב-28 במרץ 1953, בגיל 65. סכסוך על גופתו נמשך עשרות שנים: אשתו השלישית סידרה שגופתו תישלח לשתי עיירות קטנות בפנסילבניה שהתמזגו, שינו את שמן לג'ים ת'ורפ, ובנו לו אנדרטה במקום שמעולם לא ביקר בו, בניגוד לרצון משפחתו ושבטו, מחלוקת שהגיעה לבית המשפט העליון של ארה"ב ב-2015 ללא פתרון.
מדוע ג'ים נחשב לגאון
המושג שנדבק לת'ורפ אינו נוגע לכישרון מיוחד יחיד אלא למגוון יכולות פיזיות על פני ענפי ספורט שונים לחלוטין שספק אם הושווה אי פעם: אדם המסוגל לקבוע שיא עולם בקרב עשר, להוביל את האומה בטאצ'דאונים בפוטבול במכללות, לשחק שש שנים בבייסבול בליגה הבכירה, ומאוחר יותר להקים קבוצת כדורסל מקצוענית, הכול במהלך חיים אחד. הגיוון הזה הוא בדיוק מה שסוכנות הידיעות AP ציטטה ב-1950 כשכינתה אותו האתלט הגדול ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים, ומה שסקר של AP מ-1999 הדהד בדירוגו במקום השלישי בין כל אתלטי המאה העשרים ללא קשר לענף. זה שיקף לא רק כוח גולמי אלא יכולת יוצאת דופן לספוג במהירות את הדרישות הטכניות הספציפיות של דיסציפלינה חדשה – ניצחון בהטלת כידון כמעט בניסיונו הממשי הראשון, או הפיכת משבר הנעליים הגנובות לשיא אולימפי באותו יום. הטיעון הנגדי ההוגן הוא שספורט חובבני בתחילת המאה העשרים הציע הרבה פחות התמחות ותחרות חלשה בהרבה מהספורט המודרני, מה שאומר שהדומיננטיות של ת'ורפ, הגם שהייתה אמיתית, הייתה בחלקה פונקציה של עידן שבו רוב היריבים לא התאמנו במשרה מלאה לדיסציפלינה אחת; שיא הקרב עשר שלו, למשל, עמד פחות מעשרים שנה ברגע ששיטות האימון עברו מודרניזציה. אך אף אתלט לפניו או אחריו לא השתווה להיקף הספציפי של הדומיננטיות שלו – אתלטיקה קלה אולימפית, פוטבול במכללות ובמקצוענים, ובייסבול מקצועני, כולם ברמות עלית אמיתיות ולא כחידוש בלבד.
מורשת
ת'ורפ הוכנס להיכל התהילה של פוטבול המכללות ולהיכל התהילה של הפוטבול המקצועני עם הקמתם, ולהיכל התהילה האולימפי של ארה"ב ב-1983. ב-1999, הקונגרס של ארה"ב העביר החלטה המכנה אותו "האתלט של המאה של אמריקה". בשנת 2024, הנשיא ביידן העניק לו לאחר מותו את מדליית החירות הנשיאותית. יותר ממאה שנה לאחר סטוקהולם, פסיקת הוועד האולימפי הבין-לאומי מ-2022 שהשיבה לו את מעמדו כמדליסט הזהב היחיד בשתי דיסציפלינות אולימפיות סגרה את הפרק הרשמי האחרון של סיפור שמנע ממנו את מלוא הקרדיט במשך רוב חייו.