ג'נט וינטרסון: הילדה שלימדו אותה לקרוא מספר דברים
אמה המאמצת שרפה את הספרים שקראה בסתר. בגיל שש-עשרה, לאחר שנתפסה מאוהבת בנערה שהמירה בעצמה לנצרות הפנטקוסטלית (Elim Pentecostal Church), עזבה את הבית וחיה בתוך מכונית המיני שלה. תשע שנים לאחר מכן פרסמה את "תפוזים הם לא הפרי היחיד" (Oranges Are Not the Only Fruit), שנכתב בכתב יד בחדר הקריאה של המוזיאון הבריטי, וזכתה בפרס ויטברד (Whitbread Prize) לרומן ביכורים. מאז, נמכר הספר ביותר ממיליון עותקים בסין לבדה.
אקרינגטון
היא נולדה בשם ג'נט ב-27 באוגוסט 1959 במנצ'סטר, ואומצה ב-21 בינואר 1960 על ידי קונסטנס וג'ון ויליאם וינטרסון, שהיו אז בני שלושים ושבע וארבעים. הם היו אוונגליסטים פנטקוסטלים שהביאו אותה לאקרינגטון שבלנקשייר וגידלו אותה להיות מיסיונרית. היא למדה לקרוא מתוך ספר דברים, והיא מייחסת לתנ"ך את אהבתה לסיפור סיפורים — הערכה נדיבה במיוחד ממי שילדותה עוצבה והוגבלה גם על ידו.
ואנים של גלידה ואוקספורד
היא למדה בבית הספר התיכון לבנות אקרינגטון, ולאחר מכן במכללת אקרינגטון ורוסנדייל (Accrington and Rossendale College) לקראת בחינות ה-A-levels, כשהיא מממנת את עצמה על ידי נהיגה בוואן של גלידה, עבודה בבית לוויות ועבודה בבית חולים פסיכיאטרי. מ-1978 עד 1981 למדה אנגלית בקולג' סנט קתרין (St Catherine's College) באוקספורד, ונתמכה בעבודות מזדמנות לאורך כל התקופה. לאחר מכן עבדה בתיאטרון בלונדון, כולל בראונדהאוס (Roundhouse), וב-1983 קיבלה משרה כעוזרת עריכה בהוצאת פנדורה (Pandora Press).
הספר הראשון
"תפוזים הם לא הפרי היחיד" (1985) הוא סיפור חצי-אוטוביוגרפי על נערה שגדלה בקהילה פנטקוסטלית ומגלה שהיא לסבית. הספר זכה בפרס ויטברד. ב-1990 שידר ה-BBC את העיבוד התלת-חלקי של וינטרסון עצמה, בבימויה של ביבן קידרון (Beeban Kidron); הוא זכה בפרסי BAFTA לדרמה הטובה ביותר ולסאונד בסרט, ג'רלדין מקיואן (Geraldine McEwan) זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר, ווינטרסון קיבלה פרס על כתיבת תסריט בפסטיבל קאן. בשנת 2025 הודיעה הלהקה השייקספירית המלכותית (Royal Shakespeare Company) על הפקת גרסת מחזמר.
מסרבת לחזור על עצמה
רוב הסופרים היו מקדישים קריירה שלמה לניצול אותו עורק. וינטרסון הלכה לכיוון ההפוך כמעט מיד. "התשוקה" (The Passion, 1987), משל נפוליאוני הכולל נערה ונציאנית בעלת כפות רגליים עם קרומי שחייה, זכה בפרס ג'ון לוולין רייס (John Llewellyn Rhys Prize). "סקסינג דה צ'רי" (Sexing the Cherry, 1989) זכה בפרס א. מ. פורסטר (E. M. Forster Award). "Written on the Body" (1992) סופר על ידי מאהב/ת שמינם מעולם לא נחשף — הימור צורני, שנשמר לאורך רומן שלם, שהנחות הקורא יעשו את העבודה. הוא זכה בפרס למדא לספרות (Lambda Literary Award). לאחר מכן הגיעו "Art & Lies" (1994), "Gut Symmetries" (1997), "The PowerBook" (2000), "Lighthousekeeping" (2004), "Weight" (2005) ו-"The Stone Gods" (2007). היא תיארה את "The PowerBook", המתרחש בפריז, בקאפרי ובמרחב הסייבר, כ"ספר ראוותני, בארוקי ומוגזם, שדוחס לתוכו את כל מה שלמדתי והרגשתי מאז 'תפוזים'."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ספר הזיכרונות
"למה להיות מאושרת כשאפשר להיות נורמלית?" (Why Be Happy When You Could Be Normal?, 2011) הוא הגרסה התיעודית של "תפוזים", והוא משמיט עשרים וחמש שנים — מהשנה הראשונה שלה באוניברסיטה ועד 2007 — החלטה מבנית מכוונת כמו כל דבר ברומנים שלה. הוא זכה בפרס למדא לספרות עבור ספר זיכרונות לסבי בשנת 2013. היא דיברה על ניסיון התאבדות ב-2008 לאחר סיום מערכת יחסים ומציאת מכתבים הנוגעים לאימוצה, והיא מייחסת לשירה, לכתיבה ולחבריה את תהליך ההחלמה. היא דיווחה על שמיעת קולות, בילדותה ומאז.
היצירה המאוחרת
"The Daylight Gate" (2012) עסק במשפטי המכשפות מפנדל (Pendle witch trials). "The Gap of Time" (2015) הוא שכתוב של "אגדת חורף", מחזה שייקספיר האהוב עליה. "Frankissstein" (2019), שנכלל ברשימה הארוכה של פרס בוקר, נפתח במרי שלי (Mary Shelley) הכותבת את "פרנקנשטיין" ואז קופץ לנרטיב עכשווי המציג את ריי שלי, רופא/ה טרנסג'נדר/ית, במטרה להעביר טרנס-הומניזם, מגדר ובינה מלאכותית דרך אותה מכונה. "12 Bytes" (2021) הוא קובץ מסות על בינה מלאכותית. "One Aladdin Two Lamps" יצא בשנת 2025. עשרים ושניים ספרים, מתורגמים לכעשרים שפות ומפורסמים בעשרים ושבע טריטוריות.
מאז 2012 היא מכהנת כפרופסור לכתיבה חדשה במרכז לכתיבה חדשה של אוניברסיטת מנצ'סטר, מחליפה את קולם טויבין (Colm Tóibín), שם היא מלמדת סדנאות בדיון ומנהלת קבוצת קריאה. היא מונתה לקצינה במסדר האימפריה הבריטית (OBE) ב-2006 ולמפקדת במסדר האימפריה הבריטית (CBE) ב-2018, נבחרה לעמיתה של החברה המלכותית לספרות ב-2016, ומחזיקה בתארי דוקטור לשם כבוד מאוקספורד, מנצ'סטר וקטלוניה. דיוקנה תלוי בגלריית הדיוקנאות הלאומית. היא בילתה שנים בניהול "Verde's", חנות מזון אורגני בבית מוזנח בספיטלפילדס שקנתה ושיפצה, ובינואר 2017 דנה בסגירתה כאשר ארנונה העסקית שלה עלתה מ-21,500 ליש"ט ל-54,000 ליש"ט.
מדוע ג'נט מכונה גאונה
תיאור יצירתה במנצ'סטר הוא השימושי מכולם: הנושא שלה הוא האופן שבו אנו הופכים את "מה שיש" ל"מה אם?". זו אינה העדפה סגנונית אלא עקרון הפעולה של גוף עבודה שבו כפות רגליה של נערה ונציאנית הן בעלות קרומי שחייה, למספר אין מגדר, מרי שלי חולקת רומן עם רופא טרנסג'נדר, והקצב של התנ"ך מופנה נגד הכנסייה שהטמיעה אותו.
היכולת היא טרנספוזיציה — לקיחת מבנה קבוע והעברתו למקום שבו הוא אינו שייך כדי לראות מה שורד. ההשפעות המוצהרות שלה עשו בדיוק זאת: וירג'יניה וולף (Woolf), ת. ס. אליוט (Eliot) וגרטרוד שטיין (Stein) בקרב המודרניסטים, איטלו קאלווינו (Calvino), חורחה לואיס בורחס (Borges) וז'ורז' פרק (Perec) בקרב האירופאים. "אני נוטה לעבוד באובססיביות עם טקסטים", אמרה. "אני מטמיעה אותם בעבודתי". המספר חסר המגדר של "Written on the Body" היה ניסיון ב-1992 ועדיין לא התעלו עליו.
טיעון הנגד נטען בעקביות מאז אמצע שנות ה-90. הניסויים לא תמיד צולחים — "Art & Lies" נשפט באופן נרחב ככישלון בדיוק של השאיפה המהוללת כאן — והטון הלירי עלול לגלוש לנהנתנות. הדמות הציבורית שלה ספגה האשמות בגרנדיוזיות במשך עשורים, והפרסים הגדולים חמקו ממנה: "Frankissstein" נכלל ברשימה הארוכה של הבוקר, לא ברשימה הקצרה. היא סופרת פרוזה בעלת כישרונות יוצאי דופן וניסיונאית צורנית חסרת מנוחה, והספרים הטובים ביותר שלה טובים מאוד. זה מדויק יותר מאשר גאונות, והיא לא זקוקה למילה הגדולה יותר.
מורשת
וינטרסון הפכה את ילדותה כילדה קווירית ממעמד הפועלים בלנקשייר לרהיט של הספרות האנגלית, ואז בילתה ארבעים שנה בסירוב להיות הסופרת של אותו ספר אחד. המחזמר של "תפוזים" והפרופסורה שלה במנצ'סטר מייצגים, ביחד, את שני החצאים של מה שבנתה: סיפור שנכנס לתרבות, ומעמד מוסדי שממנו ניתן ללמד את האנשים הבאים כיצד ליצור אחד כזה.