ז'אן רנואר (Jean Renoir): המהפכן המהסס של הקולנוע
בשנת 1939, קהל בפריז השליך כיסא לעבר המסך שהקרין את "חוקי המשחק" (The Rules of the Game), וממשלת צרפת אסרה על הקרנתו זמן קצר לאחר מכן בטענה שהוא פוגע במורל. עשרים שנה מאוחר יותר, לאחר ששוחזר מנגטיבים שנמצאו, אותו סרט החל להופיע בכל רשימה רצינית של הסרטים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם. מעט קריירות ממחישות בצורה כה ברורה עד כמה יצירתיות אמיתית יכולה להקדים את זמנה, וכמה זמן יכול לקחת לעולם להדביק את הפער.
בנו של צייר שבחר באמנות חדשה יותר
ז'אן רנואר גדל באחד האולפנים המפורסמים ביותר בצרפת, כבנו של הצייר האימפרסיוניסט פייר-אוגוסט רנואר (Pierre-Auguste Renoir), כשהוא מוקף מילדות בדוגמניות, באור ובתשומת הלב הנינוחה לחיים היומיומיים שמילאו את בדי הציור של אביו. הוא יכול היה להעביר קריירה שלמה בצידוק הירושה הזו על הקנבס. במקום זאת, לאחר ששוחרר מהצבא הצרפתי בעקבות פציעה קשה ברגלו במלחמת העולם הראשונה, הוא נמשך לצורת האמנות החדשה והפחות מכובדת ביותר של המאה: סרטים אילמים. זו הייתה, למעשה, תקופת התמחות שנייה שנערכה בפומבי, במדיום שונה לחלוטין, ללא כל ערובה לכך שהיא תניב פירות טובים יותר מכישלון.
מימון עצמי, ציור אחר ציור
קרדיטי הבימוי הראשונים של רנואר הופיעו בשנת 1924, ובמשך שנים הוא מימן את סרטיו בדרך היחידה שעמדה לרשותו: מכירת ציורים מעיזבונו של אביו. זהו סיפור מוצא עם מוסר השכל יוצא דופן. אדם שגדל בין מה שנחשב ליצירות המכחול המשובחות ביותר של תקופתו בחר לממן סרטים אילמים מטושטשים וממומנים למחצה שאף אחד לא ביקש, ובכך המיר בפועל את ההון של אמנות אחת לשכר הלימוד של אמנות אחרת. ההימור הזה קנה לו עשור של ניסוי וטעייה לפני שהגיעו סרטי הקול, ולפני שהגיעו שני הסרטים שהגדירו אותו.
סרט המלחמה שסירב לשנוא את האויב
"האשליה הגדולה" (La Grande Illusion, 1937) סיפר את סיפורם של שבויי מלחמה צרפתים והקצין הגרמני שמחזיק בהם, והוא הפך לסרט הזר הראשון אי פעם שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. מה שהבדיל אותו מסרטי מלחמה רגילים היה הסירוב לרוע מוחלט: רנואר העניק למפקד הגרמני, אותו גילם אריך פון שטרוהיים (Erich von Stroheim), כבוד ומלנכוליה לא פחות מאשר לשבוייו הצרפתים, תוך שהוא מתעקש שמעמד חברתי קושר אנשים זה לזה מעבר לקווים לאומיים חזק יותר ממה שמדים מפרידים ביניהם. משטרו של אדולף היטלר, שחש בדיוק נגד מה הסרט טוען בנוגע ללאומיות, הכריז עליו מאוחר יותר כ"אויב הציבור הקולנועי מספר אחת".
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המסיבה שאף אחד לא רצה להגיע אליה
שנתיים לאחר מכן רנואר הרחיק לכת עוד יותר, והציבור העניש אותו על כך. "חוקי המשחק" (1939) עוקב אחר מסיבת בית של אריסטוקרטים ומשרתים במהלך סוף שבוע של ניאוף, ציד ופארסה שמסתיים במוות שאף אחד לא ממש התכוון אליו ואף אחד לא ממש מתאבל עליו. חברת קרייטריון (Criterion Collection), ששימרה והפיצה את הסרט במשך עשורים, מכנה אותו "הישג מסנוור, מקורי בצורתו ובסגנונו, טרגדיה קומית, אבסורדית ועמוקה", ומזהה את הנושא האמיתי שלו כ"ביקורת נוקבת על החברה הצרפתית המושחתת עטופה בקומדיית מנהגים". קהלים בשנת 1939, שבועות ספורים לפני מלחמה שתכבוש את ארצם, לא רצו לראות מראה כזו מוחזקת מולם. הסרט קוצץ, לאחר מכן נאסר, ואז אבד ברובו עד ששחזור משנת 1959 חשף את מה שרנואר בנה בפועל: אנסמבל כמעט מוצרטי של חלקים נעים, שבו כל אכזריות קטנה ואשליה עצמית של דמות מצטברת לכדי דיוקן של ציוויליזציה שעומדת להשמיד את עצמה מבלי להבחין בכך.
גלות, הוליווד ונהר בצבע
הכיבוש הגרמני של צרפת שלח את רנואר להוליווד, שם יצר סרטים מוכשרים אך פחות אישיים לפני שמצא אחיזה חדשה בחוץ לארץ. בשנת 1951 הוא ביים את "הנהר" (The River), סרט הצבע הראשון שצולם בהודו, מחקר עשיר ונינוח על חייה של משפחה בריטית על גדת נהר הבנגל, שהמיר את הסאטירה של "חוקי המשחק" במשהו הקרוב יותר לתשומת הלב השלווה של אביו לאור ולטקסים היומיומיים. "הכרכרה המוזהבת" (The Golden Coach, 1953) ו"פרנץ קנקן" (French Cancan, 1954) הגיעו לאחר מכן, שניהם עוסקים במפורש בהופעה עצמה – שחקנים, רקדנים והבמות המכילות אותם – כאילו רנואר, בשלב מאוחר בחייו, ביקש להפוך את השיטות שלו עצמו לנושא ולא למנגנון.
סגנון הבנוי על סתירה
מה שמאחד את הקריירה של רנואר בת ארבעת העשורים, מהסרט האילם ועד הצבע, אינו צילום חתימה או משתף פעולה חוזר, אלא מזג: מבקרים והיסטוריונים מתארים זאת כשילוב של "רוך, אירוניה ואי-אכפתיות גאלית", במאי שיכול ללעוג לדמויות שלו ולאהוב אותן באותו פריים. הוא דחה נבלים כמעט לחלוטין. אפילו האריסטוקרטים הכי תפוחים מחשיבות עצמית והמשרתים הכי מושחתים שלו זוכים לרגעים של חסד, מכיוון שהאמונה המנחה של רנואר, כפי שהצהיר בראיונות לאורך חייו, הייתה שלכל אחד יש את הסיבות שלו – שורה שהוא הכניס ישירות ל"חוקי המשחק" ולמעשה לכל סרט אחריו.
מדוע ז'אן נחשב לגאון
הגדרת רנואר כגאון נשענת פחות על חדשנות טכנית כלשהי ויותר על יכולת נדירה להחזיק אמיתות בלתי מתיישבות בפריים אחד מבלי להחליק אף אחת מהן – קומדיה לצד טרגדיה, אהדה לצד סאטירה, שליטה פורמלית לצד רפיון לכאורה. סקר המבקרים של מכון הסרטים הבריטי (British Film Institute) משנת 2002 דירג אותו כבמאי הרביעי בגדולתו בהיסטוריה של הקולנוע, ובמאים שונים כמו פרנסואה טריפו (François Truffaut), רוברט אלטמן (Robert Altman) ומרטין סקורסזה (Martin Scorsese) ציינו אותו כהשפעה ישירה, וזקפו לזכותו את המצאת הסגנון ההומניסטי המונע על ידי אנסמבל שנודע מאוחר יותר כקולנוע של מחבר (Auteur). ראוי לציין בבירור את טיעון הנגד הכן: רנואר לא היה חדשן ויזואלי בסדר הגודל של סרגיי אייזנשטיין (Eisenstein) או אורסון ולס (Welles), עשור ההוליוודי שלו הפיק עבודות שאפילו מעריצים מחשיבים כשוליות, והגאונות של "חוקי המשחק" הוכרה רק בדיעבד, לאחר כישלון ציבורי ושני עשורים של חוסר מוכרות כמעט מוחלט. מה ששרד הוא פחות טענה לכישרון טכני אלא במאי שהדמיון האתי שלו – הסירוב שלו לתת לכל דמות, טיפשה או אכזרית ככל שתהיה, להפוך פשוט למטרה – התגלה כעמיד יותר מהקהלים שדחו אותו בתחילה.
מורשת
רנואר ביים עד שנת 1969 וכתב והעניק ראיונות עד מותו בבוורלי הילס בשנת 1979, לאחר שקיבל פרס אוסקר לשם כבוד בשנת 1974 ומונה למפקד בלגיון הכבוד בשנה שלאחר מכן. הוא קבור, כראוי, ליד המשפחה שמעולם לא עזב באמת, בכפר הצרפתי שבו צייר אביו. שני הבנים של אותו בית – האחד עם מכחול, האחר עם מצלמה – סיימו בכך שלימדו את אותו הלקח במדיומים שונים: התבונן מקרוב מספיק בחיים היומיומיים, והם יפסיקו להיות רגילים.