ג'יין פונדה: אמנות המערכה השלישית
בסתיו 2019 נעצרה אישה בת שמונים ואחת במעיל אדום על מדרגות הקפיטול של ארצות הברית ארבעה ימי שישי ברציפות. היא עברה לוושינגטון כדי לעשות זאת, תכננה לעשות זאת במשך ארבעה-עשר שבועות רצופים, והייתה מפוכחת לגבי תנאי השתתפותה. "אני מגיעה מפריבילגיה לבנה", אמרה ל-NPR. "אני גם מפורסמת. אז הכל הולך להיות מאוד נחמד ומנומס". המעיל היה פריט הלבוש האחרון שהתכוונה לקנות, ונבחר משום שגרטה טונברג (Greta Thunberg) אמרה שהבית עולה באש. שישה עשורים קודם לכן היא הייתה דוגמנית על השער של ווג (Vogue) שלא הייתה בטוחה שהיא יכולה לשחק.
הבת של הנרי פונדה
היא נולדה בניו יורק ב-21 בדצמבר 1937, בתם של הנרי פונדה (Henry Fonda) ופרנסס פורד סימור (Frances Ford Seymour), אשת חברה ילידת קנדה. בשנת 1950, כשהייתה ג'יין בת שתים-עשרה, התאבדה אמה בעת שהייתה תחת השגחה פסיכיאטרית בקרייג האוס (Craig House) בביקון, ניו יורק; פונדה חשפה עשורים לאחר מכן שאמה סבלה מהתעללות מינית חוזרת ונשנית בילדותה. אחיה פיטר (Peter Fonda) הפך גם הוא לשחקן. היא התחנכה בבית הספר אמה וילארד (Emma Willard School) בטרוי ובואסר (Vassar), ודגמנה — פעמיים על השער של ווג — לפני שהחליטה מי היא.
מוואסר ל'אקטורס סטודיו'
המפגש המכריע התרחש ב-1958, כשהכירה את לי סטרסברג (Lee Strasberg) ב'אקטורס סטודיו' (Actors Studio). היא תיארה זאת כפעם הראשונה שמישהו מחוץ לעידוד המחייב של אביה אמר לה שיש לה כישרון, והפעם הראשונה שהיא האמינה בכך. הופעת הבכורה שלה בברודוויי במחזה There Was a Little Girl (1960) הביאה לה מועמדות לפרס טוני; הופעת הבכורה שלה על המסך, בסרט Tall Story, הגיעה באותה שנה.
מ'ברברלה' ל'ברי דניאלס'
שנות ה-60 הפכו אותה לכוכבת מסוג מגביל. הסרט Walk on the Wild Side (1962) זיכה אותה בפרס גלובוס הזהב כהבטחה החדשה; קט בלו (1965) הפך אותה לרווחית; ברברלה (1968), בבימויו של בעלה הראשון רוז'ה ואדים (Roger Vadim), הפך אותה לסמל מין וכמעט לבדיחה.
ואז הגיע הם יורים גם בסוסים (1969) והמועמדות הראשונה שלה לפרס האוסקר. פאולין קייל (Pauline Kael), בביקורתה על הסרט, כתבה כי פונדה "הייתה חמודה, שנונה וסקסית" אך כעת יש לה "סיכוי לדמות ארכיטיפית", וניבאה שהיא עשויה "לשלוט בסרטים שלנו בשנות השבעים כפי שעשתה בטי דייוויס (Bette Davis) בשנות השלושים". היא צדקה. פונדה זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר על נערת הטלפון והבלש (Klute, 1971), בתפקיד נערת הליווי ברי דניאלס — קייל כינתה את האמצעים שלה "חסכוניים בצורה יוצאת דופן" וקבעה כי "אין עוד שחקנית דרמטית צעירה בסרטים אמריקאים שיכולה להשתוות לה" — ושוב על השיבה הביתה (1978). היא הייתה מועמדת על ג'וליה (1977), הסינדרום הסיני (1979), האגם המוזהב (1981) ו-הבוקר שאחרי (1986); עד סוף שנות ה-70 דירג אותה ה-Motion Picture Herald כשחקנית הרווחית ביותר בהוליווד. הסרט 9 עד 5 (1980), לצד לילי טומלין (Lily Tomlin) ודולי פרטון (Dolly Parton), הכניס למעלה ממאה מיליון דולרים בארצות הברית.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →האנוי
היא התנגדה למלחמת וייטנאם מאז שנות ה-60, הייתה שותפה להקמת סיור ה-FTA בערים צבאיות יחד עם דונלד סאת'רלנד (Donald Sutherland) ב-1971, ונסעה להאנוי ביולי 1972 כדי לראות את הנזק שנגרם לסכרים מההפצצות. שם היא צולמה יושבת על תותח נגד מטוסים צפון וייטנאמי. התמונה הולידה את הכינוי "האנוי ג'יין" ועוינות שמעולם לא התפוגגה לחלוטין: חניכים באקדמיה הימית צעקו זאת כטקס לילי; וטרן ירק טבק בפניה בחתימה על ספר ב-2005; לאחרונה ב-2024 הוכרז על ביטול הכרזה רשמית של מחוז לוס אנג'לס ב-30 באפריל לאחר התנגדויות מצד אמריקאים ממוצא וייטנאמי.
עמדתה הייתה עקבית במשך ארבעים שנה. היא התנצלה בפני וטרנים בראיון ב-1988 עם ברברה וולטרס (Barbara Walters), וכינתה את הצילום "הדבר הכי נורא שיכולתי לעשות", ותיארה זאת כ"רגע של חוסר שפיות של שתי דקות שירדוף אותי לנצח". היא לא התנצלה על התנגדותה למלחמה או על שידורי הרדיו: "הממשלה שלנו שיקרה לנו ואנשים מתו בגלל זה". טענות לפיהן שבויי מלחמה אמריקאים עונו כדי להיפגש איתה הוכחו שוב ושוב כשקריות.
האימון הגופני
ב-1982, בעת שהחלימה משבר בקרסול שספגה במהלך צילומי הסינדרום הסיני, היא שחררה את האימון של ג'יין פונדה (Jane Fonda's Workout). הוא הפך לקלטת ה-VHS הנמכרת ביותר שיוצרה אי פעם והוא זוכה לקרדיט על הנעת האימוץ הביתי של מכשירי הווידאו עצמם. עשרים סרטונים נוספים הגיעו בעקבותיו, שמכרו למעלה משבעה-עשר מיליון עותקים, לצד חמישה ספרים ושלוש-עשרה תוכניות אודיו. ההכנסות מימנו את הקמפיין לדמוקרטיה כלכלית, הארגון שניהלה עם בעלה השני, טום היידן (Tom Hayden).
היא נישאה לטד טרנר (Ted Turner) ב-1991 ופרשה ממשחק למשך חמש-עשרה שנה. היא חזרה עם חותנת בהפרעה (2005), שבה לברודוויי במחזה 33 Variations (2009) לאחר היעדרות של ארבעים ושש שנים, גילמה את ננסי רייגן (Nancy Reagan) בסרט המשרת (2013), ובילתה שבע עונות מול לילי טומלין בסדרה של נטפליקס גרייס ופרנקי. היא הייתה שותפה להקמת מרכז המדיה לנשים (Women's Media Center) עם גלוריה סטיינם (Gloria Steinem) ורובין מורגן (Robin Morgan) ב-2005, והשיקה ועדת פעולה פוליטית בנושא אקלים ב-2022.
מדוע ג'יין מכונה גאונה
הטענה לגבי פונדה נשענת על שני דברים מובחנים, ויש להפריד ביניהם במקום לערבב אותם לכדי הערצה כללית.
הראשון הוא אינטליגנציית משחק אמיתית, והראיות ספציפיות בצורה יוצאת דופן. ההערכה של קייל על נערת הטלפון והבלש מזהה את המנגנון: כלכלה. פונדה מעבירה כמות גדולה של מידע במאמץ גלוי מועט מאוד, והיא עושה זאת תוך סירוב לאותות "משחקיים" שמורים לקהל כיצד להרגיש. הילטון אלס (Hilton Als) ציין את נכונותה להרחיק את הצופה במקום לרצות אותו — בחירה אסטרטגית שרוב הכוכבים אינם יכולים להרשות לעצמם וזו הסיבה שהביצועים הטובים ביותר שלה לא התיישנו. רוג'ר איברט (Roger Ebert) כינה את המרקם "אינטנסיביות עצבנית"; וינסנט קנבי (Vincent Canby), בצפותו בקומדיה שלה, הודה שהוא "מופתע בכל פעם מחדש כשאני רואה אותה עושה קומדיה בשילוב של אינטליגנציה קומית והתפרקות שהיא מציגה". שני פרסי אוסקר לשחקנית הטובה ביותר מתוך שבע מועמדויות, פרס אמי, שני פרסי באפט"א ושמונה פרסי גלובוס הזהב לאורך שישה עשורים אינם מקריות של ליהוק.
השני הוא המצאה מסחרית, יכולת שונה. קלטת הכושר הביתית לא הייתה קיימת כקטגוריה לפני 1982; פונדה זיהתה קהל, פורמט וטכנולוגיית הפצה בו-זמנית, והתוצאה מכרה יותר מכל קלטת אחרת בשוק ועזרה לבסס את המכשיר שעליו היא הוקרנה. זוהי תובנה יזמית אמיתית, גם אם לוקחים בחשבון את המזל של הגעה בדיוק כשה-VCR הופיע.
טיעון הנגד הכן הוא שאף אחת מהיכולות הללו לא התרחבה באופן אמין לשיפוט פוליטי, שהוא הזירה שהכי עניינה אותה. הצילום בהאנוי לא היה הכפשה; היא ישבה על התותח, והפסיקה שלה עצמה — רגע של חוסר שפיות — היא קשה יותר מרוב מבקריה. חמש-עשרה שנות פרישה הרחיקו אותה מהקולנוע בתקופה שהייתה אמורה להיות תקופה בוגרת, וחלק ניכר מעבודתה המאוחרת הוא רכב כוכבים נוח ולא משהו תובעני. מה שאינו ניתן לוויכוח הוא העמידות: מעט מאוד אמנים היו בשיא המקצוע שלהם בשנות ה-70 ועדיין קבעו תנאים בשנות ה-2020.
מורשת
פונדה מחזיקה בפרס דקל הזהב של כבוד (2007), פרס מפעל חיים של ה-AFI (2014), אריה הזהב על מפעל חיים (2017), פרס ססיל ב. דה-מיל (2021) ופרס מפעל חיים של איגוד שחקני המסך (2025). היא ייסדה את מרכז ג'יין פונדה לבריאות הרבייה של מתבגרים באמורי (Emory) בשנת 2001 וחשפה את ההיסטוריה האישית שלה של אונס והתעללות מינית בילדות ב-2017, במונחים שהפכו את העניין למבני ולא אישי: "נאנסתי, עברתי התעללות מינית כילדה ופוטרתי כי לא הסכמתי לשכב עם הבוס שלי". תמונת המעצר שלה מ-1970 — אגרוף מורם, מעצר באשמת סמים שהתמוטטה כשהתברר שהכדורים הם ויטמינים — נמכרת כעת כמרצ'נדייז למימון עמותת בריאות למתבגרים בג'ורג'יה. היא הייתה, בזו אחר זו, כוכבנית, שחקנית דרמטית זוכת אוסקר, נבלית לאומית, אשת כושר, אשתו של מיליארדר, כוכבת נטפליקס ועצורה סדרתית. הקו המקשר אינו עקביות. זו סירוב להישאר גמורה.