ג'יימס דין: שלושה סרטים, צללית אחת נצחית
בסביבות השעה 17:45 בערב ה-30 בספטמבר 1955, מכונית פורשה 550 ספיידר כסופה שעליה צבועות המילים "Little Bastard" פגעה במכונית פורד שפנתה שמאלה בצומת הכבישים U.S. Route 466 ו-Highway 41, ליד צ'ולאמי, קליפורניה. נהג הפורשה היה בן עשרים וארבע, היה בדרכו למרוץ מכוניות בסלינאס, ועד לאותה נקודה השלים בדיוק שלושה סרטים. שניים מהם טרם יצאו לאקרנים. בזכות אותם שלושה סרטים – גוף עבודה קטן מזה שרוב השחקנים צוברים בשנה עמוסה אחת – הפך ג'יימס דין לאחת הדמויות המחוקות ביותר בעקביות במאה העשרים.
החווה בפיירמאונט
דין היה בנם של וינטון דין ומילדרד מארי וילסון, והעובדה המרכזית בילדותו היא חיסור: אמו מתה מסרטן הרחם ב-1938, כשהיה בן תשע. אביו, שלא היה מסוגל או לא רצה לגדלו לבדו בלוס אנג'לס, שלח את הילד בחזרה לאינדיאנה. הוא גדל בחווה בפיירמאונט, במשק הבית הקוויקרי של דודתו ודודו, אורטנס ומרקוס וינסלו. ביוגרפים מעולם לא הפסיקו להשתמש באותו אובדן כדי להסביר את התסכול והמשיכה שדין הציג מאוחר יותר על המסך, אף שזה מסביר מעט פחות ממה שנראה.
הוא סיים את לימודיו בתיכון פיירמאונט במאי 1949 וחזר לקליפורניה, נרשם למכללת סנטה מוניקה ללימודי קדם-משפטים לפני שעבר ל-UCLA ושינה את תחום התמחותו לאמנויות התיאטרון – סוג של תיקון מסלול שנראה בלתי נמנע רק במבט לאחור. הוא למד באופן פרטי אצל השחקן ג'יימס ויטמור, ולאחר מכן, בניו יורק, ב-Actors Studio תחת לי סטרסברג, שם עובד הווריאנט האמריקאי של טכניקת סטניסלבסקי למה שהעיתונות המקצועית תשטח למילה "Method" (השיטה).
התמחות בתפקידים קטנים
הקרדיטים המוקדמים אינם זוהרים. עבודתו הראשונה של דין מול מצלמה, ב-1950, הייתה פרסומת לפפסי. הוא לקח תפקידים קטנים ב-Fixed Bayonets! (1951) וב-Sailor Beware (1952), סוג של הופעות הדורשות עצירת תמונה כדי לאשר. תפקידו המשמעותי הראשון בתיאטרון הגיע בברודוויי במחזה See the Jaguar. זה היה ברודוויי, לא המסך, שהציב אותו מול האדם הנכון.
קאל טראסק
איליה קאזאן, שהכין את קדמת עדן (1955) מהמערכה האחרונה של הרומן של סטיינבק, רצה בתחילה את מרלון ברנדו. התסריטאי פול אוסבורן הציע את דין, לאחר שראה אותו על הבמה. הרושם הראשון של קאזאן לא היה נלהב; השני היה מכריע. הוא לקח את השחקן הצעיר לפגוש את סטיינבק, והשיחה הכריעה את העניין – האם הוא לא קאל? סטיינבק הסכים, והוויכוח הסתיים.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →מה שקאזאן עשה אז עם דין היה פחות עניין של שכנוע להופעה ויותר של סידור תנאים. קדמת עדן היה סרטו הראשון של קאזאן בצבע ובסינמסקופ, והוא צילם אותו בטייקים ארוכים מהרגיל, כשהוא מציב חוץ מוזהב מול פנים שהולכים ומחשיכים ככל שהסיפור התהדק. הוא טיפח בכוונה חיכוך אמיתי בין דין לריימונד מאסי, שגילם את האב, כדי שהאנטגוניזם על המסך לא יצטרך להיות מיוצר פעמיים. דין בנה את קאל טראסק מתוך חוסר יכולת להתבטא – תנועות עצבניות, כתפיים חצי-פונות, גוף שלא יכול להירגע. חלק גדול מההופעה היה מאולתר, כולל החיבוק המיוסר של מאסי. קאזאן העיר על האקספרסיביות של "גופו החי" של דין, והשתמש בחוסר המנוחה שלו כניגוד ויזואלי מול צוות שחקנים משנה רגוע בכוונה. הסרט קיבל ארבע מועמדויות לפרס האוסקר; ג'ו ואן פליט זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר.
ג'ים סטארק וג'ט רינק
מרד הנעורים (1955), בבימויו של ניקולס ריי, העניק לדין את התפקיד שקיבע אותו: ג'ים סטארק, נער שמצוקתו אינה קשורה לעוני או למלחמה או לכל אחת מהסיבות המורשות של הקולנוע. הסרט מצא קהל מתבגר עצום וסיפק את הדקדוק הוויזואלי – הז'קט האדום, חולצת הטי הלבנה, הג'ינס – עבור קטגוריה של אדם שכמעט לא היה קיים כהצעה שיווקית עשור קודם לכן.
ענק (1956), בבימויו של ג'ורג' סטיבנס, יצא לאקרנים לאחר מותו. כפועל החווה שהפך למיליונר נפט ג'ט רינק, דין הזדקן בעשורים לאורך הסרט, כשהוא עובד עם שיער אפור ותותבות. זו ההופעה שמסבכת ביותר את המיתוס של דין כאינסטינקט טהור, כי היא נראית בבירור כמעשה של בנייה – מחקר מחושב של אדם צעיר על חורבן.
הפורשה
מ-1954 לקח דין את מרוצי המכוניות ברצינות, באופן שמסיים קריירות ולעיתים חיים. הוא קנה אופנוע טריומף טייגר T110, ובמרץ 1955 פורשה 356 סופר ספידסטר. המרוץ האחרון שהשלים היה בסנטה ברברה ביום הזיכרון, ה-30 במאי 1955. ב-30 בספטמבר הוא נהג ב-550 ספיידר לכיוון סלינאס כשהתנגש בפורד שנהג בה דונלד ג'ין טרנאפסיד, סטודנט ב-Cal Poly. דין סבל משבר בצוואר ונקבע מותו בשעה 18:20 בבית החולים Paso Robles War Memorial. הוא נקבר ב-8 באוקטובר בכנסיית Fairmount Friends, בפני כ-600 אבלים. הוא היה מועמד פעמיים, לאחר מותו, לפרס השחקן הטוב ביותר – על קדמת עדן ו-ענק – והוא נותר השחקן היחיד שקיבל שתי מועמדויות משחק לאחר מותו.
מדוע ג'יימס מכונה גאון
התשובה הכנה היא שהטענה נשענת על מלאכה ואינטליגנציה פיזית ולא על אינטלקט, והיא נשענת על מדגם כל כך קטן שהוא בקושי יכול לתמוך במשקל סטטיסטי. מה שהיה לדין במידה יוצאת דופן הוא שליטה אקספרסיבית בגוף בתנאים של ספונטניות לכאורה: היכולת להעביר מחשבה שהדמות אינה יכולה לבטא באמצעות יציבה, היסוס ומחווה שגויה, ולעשות זאת בטייק שנראה לא חזרתי ואינו כזה. קאזאן, שלא היה שופט סנטימנטלי של שחקנים, הצביע בדיוק על זה – ה"גוף החי" – ובנה את עיצוב הצילום סביבו. האלתור ב-קדמת עדן, כולל החיבוק של מאסי, מעיד על שחקן המסוגל לייצר חומר שמיש בזמן אמת, וזו יכולת טכנית נדירה באמת.
טיעון הנגד הוא משמעותי ויש לומר אותו בבירור. שלושה סרטים אינם יצירה שלמה. קאזאן סיפק חלק גדול ממה שהקהל קרא כהישגו של דין – הטייקים הארוכים, העוינות המיוצרת עם מאסי, תוכנית התאורה – והופעה היא חפץ שיתופי שבמאי יכול להיות מחברו העיקרי. מותו של דין בגיל עשרים וארבע הסיר כל אפשרות לתקופת אמצע בינונית שבוחנת מוניטין, והמיתולוגיה שבאה בעקבותיו הוזנה ללא הרף על ידי מסחר: קמפיין פרסום של קונברס שנבנה על תצלום מ-1955 העלה לפי הדיווחים את המכירות בשלושים עד חמישים אחוזים. המבקר דייוויד תומסון ניסח היטב את החלק העמיד, כשהוא מציין שדין "מעולם לא נראה בוסר" ונראה "מנוסה יותר, מבוגר יותר ועצוב יותר מהמבוגרים בסרטיו." זהו תיאור מדויק של אפקט. האם האפקט היה גאונות או כישרון יוצא דופן ובר-קיימא לזמן קצר שמעולם לא נאלץ לשרוד מגע עם קריירה ארוכה, היא שאלה שהראיות אינן יכולות לסגור.
חיים שלאחר המוות
כל שלושת סרטיו של דין הוכנסו למרשם הסרטים הלאומי על ידי ספריית הקונגרס. הוא קיבל כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד ב-1960 ודורג במקום ה-18 בין אגדות הגברים הגדולות של הוליווד של תור הזהב על ידי מכון הסרטים האמריקאי ב-1999; Time רשם אותו מאוחר יותר בין אייקוני האופנה המשפיעים ביותר בכל הזמנים. השפעתו זלגה הצידה למוזיקה – אלביס פרסלי, באדי הולי, דייוויד בואי ובוב דילן, שהשאיל את הגישה הוויזואלית שלו לעטיפות של The Freewheelin' Bob Dylan ו-Highway 61 Revisited – וקדימה למשחק, שם רוברט דה נירו, ניקולס קייג', ג'וני דפ ולאונרדו דיקפריו ציינו כולם את שמו. "היה משהו כל כך גולמי ועוצמתי בהופעה הזו," אמר דיקפריו על קדמת עדן. שבעים שנה לאחר מכן, כפי שציין תומסון, דורות חדשים עדיין נופלים תחת השפעתו.