ג'יימס פנימור קופר: הסופר רב-המכר הראשון של אמריקה
האגדה מספרת שהוא נעשה סופר משום שאשתו אתגרה אותו לכך. ערב אחד, משעמם לקרוא בקול רם רומן בריטי בינוני, סיפר לכאורה ג'יימס פנימור קופר לסוזן אוגוסטה דה לאנסי (Susan Augusta de Lancey) שהוא יכול לכתוב בעצמו משהו טוב יותר – ועד שנת 1821 הוא חיבר את המרגל (The Spy), הרומן האמריקאי הראשון שהפך לרב-מכר אמיתי משני עברי האוקיינוס האטלנטי. בהמשך הוא עתיד היה להמציא מאפס את גיבור הסף האמריקאי, ולהקדיש חלק ניכר מהמשך הקריירה שלו לוויכוחים עם ארצו סביב השאלה מה היא חייבת לו על כך.
גורש מיייל, גויס לצי
קופר נולד ב-15 בספטמבר 1789 בברלינגטון שבדניו ג'רזי, האחד-עשר מבין שנים-עשר ילדים, וגדל בקופרסטאון שבדניו יורק, יישוב שאביו ויליאם ייסד לחופי אגם אוטסגו. הוא החל את לימודיו באוניברסיטת יייל בגיל שלוש-עשרה אך גורש בשנה השלישית עקב מעשי קונדס שכללו נעילת חמור בחדר הרצאות ופיצוץ דלתו של סטודנט עמית – סיום צבעוני להשכלה רשמית שמעולם לא חידש. תחת זאת יצא לים כמלח פשוט על סיפון אוניית הסוחר סטרלינג (Sterling) ב-1806, ולאחר מכן קיבל מינוי קצין ים (מידי-שיפ) חתום בידי הנשיא תומאס ג'פרسون ב-1808, ושירת בימת אונטריו ועל סיפון ה-אס.אס. וווספ (USS Wasp) בטרם התפטר מתפקידו הימי ב-1810 כדי להתחתן. היכרות בלתי אמצעית זו עם אוניות ומלחים תשוב ותצוף במשך עשורים ביצירתו הבדיונית ובהיסטוריה ימית מוערכת שחיבר לעת זקנה.
סופר במקרה
קופר נישא לסוזן דה לאנסי, המשתייכת למשפחה לויאליסטית בולטת, ביום ראשון של שנת 1811, והשתקע במה שנראה כחיי ג'נטלמן בעל קרקעות רגילים עד אשר, לדברי אשתו, השעמום מרומן אנגלי גרוע דחף אותו לנסות לכתוב רומן בעצמו. ספר הביכורים שלו, זהירות (Precaution, 1820), חיקוי צנוע של ג'יין אוסטן המתרחש באנגליה, זכה לתשומת לב מועטה. ניסיונו השני, המרגל (1821), שנבנה מסיפור שסיפר לו שכנו ג'ון ג'יי על ריגול מלחמת העצמאות במחוז וסטצ'סטר, הפך – לפי המוזיאון המשפחתי שלו בקופרסטאון – לפריצת הדרך שהפכה אותו ל"סופר הראשון של אמריקה" בעל משמעות מסחרית כלשהי, רב-מכר בבית ומעבר לים בשוק ספרותי שעודנו נשלט בידי ייבוא בריטי.
המצאת נטי באמפו
בין השנים 1823 ו-1841 כתב קופר את חמשת סיפורי לות'רסטוקינג (Leatherstocking Tales) – החלוצים (The Pioneers), המוהיקני האחרון (The Last of the Mohicans), הערבה (The Prairie), הנווט (The Pathfinder) ו-רוצח הצבאים (The Deerslayer) – ועקב אחר סייר הסף נטי באמפו לאורך שישה עשורים של חיים בדיוניים, בסדר כתיבה שאינו תואם את הכרונולוגיה של הדמות עצמה. המוהיקני האחרון (1826), המתרחש במהלך מלחמת הצרפתים והאינדיאנים ובנוי סביב חברותו של באמפו עם צ'ינגאצ'גוק (Chingachgook) מנהיג הדלאוור, הפך לרומן האמריקאי המפורסם ביותר של תקופתו ונותר יצירתו העמידה ביותר של קופר, המעובדת לסרטים ונקראת גם כעבור מאתיים שנה. ספרים אלו עשו דבר ששום סופר אמריקאי לא הצליח לעשות לפני כן: הם העניקו ליערות, לאגמים ולאלימות הסף של המדינה את אותו משקל מיתי שהרוمانים האירופיים העניקו לטירות ולשדות קרב, והפכו דמויות אינדיאניות למרכזיות בבדיוניות האמריקאית – יהא אופן עיבודו של קופר אותן בלתי מושלם ככל שיהיה לפי אמות מידה מאוחרות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →קריירה פורייה ומלאת מחלוקות
קופר היה פורה להדהים, ופרסם לבסוף יותר מחמישים ספרים שכללו סיפורי ים, רומנים היסטוריים ופרשנות פוליטית בוטה. הוא חי באירופה מ-1826 עד 1833, נע בחברה הפריזאית, התיידד עם סמואל מורס והמרקיז דה לה פייט, והשתמש ברומנים האירופיים שלו כדי לתקוף את זכויות היתר האריסטוקרטיות אף על פי שכמה מבקרים אמריקאים קראו שלא כהלכה את כוונתו כעוינת את אמריקה. בשובו הביתה, נעשה לוחמני יותר ויותר – תבע עיתונים בגין לשון הרע, הסתכסך פומבי סביב ספרו על קרב אגם אירי, ופרסם את הדמוקרט האמריקאי (The American Democrat, 1838) כדי להציג את גרסתו השמרנית והולכת לעקרונות הרפובליקניים, תוך אזהרה מפני "אריסטוקרטיה ממומנת" עולה המחלישה את המעלות האזרחיות. הוא ייסד את מועדון "לחם וגבינה" (Bread and Cheese Club), התארגנות מוקדמת של סופרים ואמנים אמריקאים, ופתח מחדש את בית אבותיו המשפחתי, אוטסגו הול, כמעונו הקבוע בקופרסטאון ב-1834.
הוקרה בינלאומית, בוז מקומי
סופרים אמריקאים מעטים בתקופתו זכו להערצה רבה כל כך מעבר לים. ויקטור הוגו כינה אותו הסופר הגדול ביותר של המאה מחוץ לצרפת; אונורה דה בלזק שיבח את הנווט כיצירת מופת; המבקר הרוסי ויסריון בלינסקי כינה את אותו ספר "דרמה שייקספירית בדמות רומן"; ופרנץ שוברט, על ערש דווי, רצה לכאורה אך ורק לקרוא עוד מספריו של קופר. בבית התחמצה הקבלת פנים עם הזמן. המסה של מארק טוויין מ-1895 "עבירותיו הספרותיות של פנימור קופר" לגלגה באכזריות על העלילה המסובכת יתר על המידה של רוצח הצבאים ושל הנווט, והמשורר ג'יימס ראסל לוואל עקץ את דמויות הנשים השטוחות והמתחלפות שלו. המבקר בן המאה העשרים לסלי פידלר הרחיק לכת אף יותר, והפטיר את כל מה שמחוץ לחמשת רומנים הלותרסטוקינג כ"מונומנטליים במשעממותם המצטברת". ד. ה. לורנס, לעומת זאת, כינה את רוצח הצבאים "אחד הספרים היפים והמושלמים בעולם: חסר פגמים כתכשיט" – פסק דין מפוצל שמעולם לא יושב במלואו.
אמונה, משפחה ושנה אחרונה
קופר נעשה שמרני מבחינה דתית ככל שהתבגר, הצטרף לכנסיית כריסט אפיסקופל (Christ Episcopal Church) בקופרסטאון כגבאי וכחבר מועצת הכנסייה ושילם עבור עיצוב מחדש של פנים הכנסייה, הגם שלא עבר אישור רשמי (קונפירמציה) עד יולי 1851, חודשים ספורים בטרם מותו. הוא מת ב-14 בספטמבר 1851, יום אחד טרם יום הולדתו השישים ושניים, ונקבר בחצר הכנסייה לצד אביו. חמישה חודשים לאחר מכן, דניאל ובסטר, וושינגטון אירווינג וויליאם קאלן בראיינט כינסו אזכרת זיכרון בניו יורק שסייעה לשקם את מעמדו בקרב סופרים אמריקאים עמיתים, שאותם הרחיק מעליו לעתים תכופות בחייו.
מדוע ג'יימס מכונה גאון
טענתו של קופר לגאונות צרה מכפי שתפוקתו הפורייה מרמזת: מה ששרד אינו סגנון הכתיבה שלו, שאפילו מבקרים אוהדים מכנים מגושם, אלא המצאת אוצר מילים מיתי שלם עבור הסף האמריקאי – הסייר האציל, השותף האינדיאני הנדון לאבדון, המדבר כשדה מבחן מוסרי – תבנית עמידה כל כך עד שעיצבה את הספרות והקולנוע המערביים במשך המאה וחצי הבאות. זוהי פעולה אמיתית של המצאה תרבותית, הנבדלת ממלאכה ברמת המשפט, וזו הסיבה לכך שמבקרים זרים רציניים כבלזק והוגו דירגו אותו בין סופרי המאה הגדולים ביותר בעוד בני דורו האמריקאים פירקו את משפטיו לגורמים. טיעון הנגד ההגון, שהוצג בצורה ההרסנית ביותר בידי טוויין, הוא שעלילתו של קופר הייתה לעתים קרובות אבסורדית ודיאלוגיו מאולצים, ושמתוך למעלה מחמישים ספריו, חוקרים מסכימים בדרך כלל שרק חמשת סיפורי לות'רסטוקינג עודם מצדיקים קריאה. גאונותו, אם המילה חלה עליו, הייתה רעיונית ומיתית ולא טכנית – הוא בנה נוף של סיפור אמריקאי שסופרים טובים יותר עתידים היו לאכלס לימים בחן רב יותר.
מורשת
קופר התקבל להיכל התהילה של הסופרים בניו יורק ב-2013 והונצח על גבי בול דואר אמריקאי מ-1940; אזור מגורי משפחתו בקופרסטאון עודנו מפעיל את מוזיאון האמנות פנימור (Fenimore Art Museum), המוקדש בחלקו לשימור מורשתו. כל סיפור אמריקאי השולח גיבור בודד וכבול לחוקים אל תוך השממה – החל מסרטי מערבונים ועד לספרות סף מודרנית – עודנו, במובן מסוים, מעבד את השטח שקופר פינה עם נטי באמפו לפני מאתיים שנה.