ג'ק ניקולסון: החיוך שאכל את הקולנוע האמריקאי
בשנת 1974, חוקרים במגזין Time שחפרו ברקע שלו סיפרו לו משהו שמשפחתו הסתירה במשך שלושים ושבע שנים: האישה שהאמין שהיא אחותו הייתה אמו, והאישה שקרא לה אמא הייתה סבתו. שתיהן כבר היו מתות. "אירוע דרמטי למדי", אמר, "אבל זה לא מה שהייתי מכנה טראומטי". באותה שנה הוא עשה את צ'יינהטאון, סרט על אדם שמגלה בדיוק סוג כזה של סוד ונהרס על ידו.
הסוד המשפחתי
ג'ון ג'וזף ניקולסון נולד ב-22 באפריל 1937, בנפטון סיטי, ניו ג'רזי, וגדל שם ובספרינג לייק. אמו, ג'ון פרנסס ניקולסון, הופיעה תחת השם ג'ון נילסון ומתה ב-1963; סבתו, שגידלה אותו כבנה שלה, מתה ב-1970. זהות אביו מעולם לא נקבעה — הביוגרף שלו פטריק מקגיליגן הציע את המנהל של ג'ון, אדי קינג, במקום איש הבידור דונלד פורצ'ילו. ניקולסון הסיק מכך מסקנה פוליטית אחת: "אני בעד בחירה חופשית אבל נגד הפלות כי אני בעצמי ילד לא חוקי, וזה יהיה צבוע לנקוט עמדה אחרת. הייתי מת."
הוא נבחר לליצן הכיתה בתיכון מנאסקוואן ב-1954 ובילה שנת לימודים שלמה במעצר יומי. בגיל שלוש-עשרה עבד כעוזר משרד עבור האנה וברברה באולפן הקריקטורות של MGM; הם הציעו לו עבודה כאנימטור והוא סירב. ב-1957 הצטרף למשמר הלאומי האווירי של קליפורניה, לדבריו כדי להתחמק מהגיוס, ושירת ככבאי בנמל התעופה ואן נייס.
החניך של קורמן, ומכונת הכתיבה
הופעת הבכורה שלו הייתה בתפקיד הראשי ב-The Cry Baby Killer של רוג'ר קורמן ב-1958. במשך עשור הוא היה שחקן סרטי B עובד — חנות קטנה ומטריפה, העורב, הטרור — ועשה מערבונים עם מונטה הלמן שנכשלו באמריקה ומצאו קהל בבתי קולנוע אמנותיים בצרפת. כשהמשחק נתקע הוא כתב. הוא כתב את הטריפ עבור קורמן ב-1967 וכתב במשותף את Head עבור המאנקיז עם בוב רפלסון.
השיפוט שלו על אותו עשור היה אכזרי: "כל מה שיכולתי לראות בסרטים המוקדמים, לפני אדם בעקבות גורלו, היה השחקן הצעיר והנואש הזה שמנסה לקפוץ מתוך המסך."
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →אדם בעקבות גורלו, והשנה שבה הכל השתנה
התפקיד של עורך הדין האלכוהוליסט ג'ורג' הנסון נכתב עבור ריפ טורן, שעזב אחרי ריב עם דניס הופר. ניקולסון, שהיה בצד ההפקה ועזר להבטיח מימון, לקח אותו. הסרט עלה 400,000$ והכניס 60 מיליון$, והפך אותו לכוכב הראשי של תרבות הנגד בן לילה.
חמישה חלקים קלים ב-1970 חתם את זה. קארן בלאק, ששיחקה מולו, ציינה כמה רחוק בובי דופאה המאופק ישב מהאדם עצמו: "אני חושבת שלג'ק באמת יש מעט מאוד במשותף עם בובי". הוא אמר לסוכן החדש שלו להביא לו רק עבודה יוצאת דופן: "אני אוהב לשחק אנשים שעדיין לא היו קיימים, 'דמות קצה'... ברגע שזה הופך לחלק מהחוכמה המקובלת, זה לא נראה הרפתקני במיוחד."
שנות השבעים: דמויות קצה
ידע בשרים עבור מייק ניקולס ב-1971. הפרט האחרון עבור האל אשבי ב-1973, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בקאן ומשך מרוג'ר איברט את ההבחנה ש"הוא יוצר דמות כל כך שלמה וכל כך מורכבת שאנחנו מפסיקים לחשוב על הסרט ופשוט צופים לראות מה הוא יעשה הלאה". צ'יינהטאון עבור רומן פולנסקי ב-1974, נכנס במכוון לנעליו של בוגארט. הנוסע של אנטוניוני ב-1975, שלימד אותו משמעת שתיאר ב-Sight and Sound באותה שנה כהוראה הפשוטה של הבמאי: "אל תשחק, פשוט תגיד את השורות ותעשה את התנועות."
ואז קן הקוקייה, העיבוד של מילוש פורמן ב-1975 לרומן של קן קיזי, שזכה בחמישה פרסי אוסקר ונתן לניקולסון את הראשון מתוך שלושה.
קובריק, הג'וקר, והמערכה השנייה
סטנלי קובריק בחר בו להניצוץ מעל התנגדותו של סטיבן קינג שג'ק טורנס צריך להיקרא ככל אדם. קובריק צילם את סצנת הברמן הרפאים שלושים ושש פעמים. "סטנלי תובעני", אמר ניקולסון. "הוא יעשה סצנה חמישים פעם, ואתה צריך להיות טוב כדי לעשות את זה". פסק הדין של קובריק: "העבודה שלו תמיד מעניינת, מתוכננת בבירור, ויש לה את ה-X-factor, קסם. ג'ק מתאים במיוחד לתפקידים הדורשים אינטליגנציה."
תנאים של חיבה ב-1983 זיכה אותו באוסקר שני, כשחקן משנה. באטמן של טים ברטון ב-1989 הכניס לו בין 60 ל-90 מיליון דולר באחוזים מההכנסות, והוא תיאר את הג'וקר עצמו כ"יצירת פופ ארט". בחורים טובים ב-1992 נתן לו מועמדות עשירית ושורה שהתרבות מעולם לא החזירה. הכי טוב שיש ב-1997 הביא את האוסקר השלישי. אודות שמידט ב-2002 והשתולים של סקורסזה ב-2006 היו האחרונים הגדולים.
מדוע ג'ק מכונה גאון
הטענה נשענת על פרדוקס: שחקן המסך המוחצן ביותר של תקופתו מתעקש שעבודתו האמיתית היא בלתי נראית. "כנראה אין אף אחד שמבין את משחק השיטה טוב יותר מבחינה אקדמית ממני — או משתמש בו יותר בעבודתו", אמר לשון פן. "אבל אף אחד לא באמת רואה את זה". העדות עבורו היא שאנשים רציניים ראו זאת בכל זאת. קובריק איתר זאת כאינטליגנציה. מייק ניקולס הציב אותו בשורה — "יש את ג'יימס קאגני, ספנסר טרייסי, המפרי בוגארט והנרי פונדה. אחרי זה, מי יש מלבד ג'ק ניקולסון?" איברט שיבח את הופה במיוחד כי "ניקולסון הוא שחקן שיכול לשקף כמעט כל דבר בפניו. סיבה אחת לכך שההופעה שלו כל כך טובה כהופה היא שהוא חושף כמעט כלום". הכישרון, אם כן, הוא שליטה: שחקן בעל עוצמה טבעית עצומה שיודע בדיוק כמה לא להראות, ועושה את החישוב בזמן אמת.
טיעון הנגד הוא שהאיפוק נכשל מספיק פעמים כדי שזה ישנה. מבקרים ציינו שוב ושוב הופעות שגולשות לפרודיה עצמית, והחיוך הפך למותג שיכול להיחבש במקום דמות. הופה משך מועמדות לפרס פטל הזהב לצד הנהון גלובוס הזהב שלו. סרטו האחרון, איך את יודעת ב-2010, היה אסון ביקורתי וכלכלי. וטענה על טכניקה נסתרת ש"אף אחד לא באמת רואה" נוחה בדיוק כי לא ניתן לבדוק אותה. מה שניתן לבדיקה הוא שתים-עשרה מועמדויות לפרס האוסקר — יותר מכל שחקן גבר אחר — לאורך חמישה עשורים. ב-1998 ניקולסון פגש את פידל קסטרו וכינה אותו גאון. זו לא מילה שהוא אי פעם הוציא על עצמו.
שמונים סרטים, ואז שתיקה
הוא עשה שמונים סרטים בין 1958 ל-2010 ולא עשה אחד מאז, ואמר ל-Vanity Fair ב-2013 שהוא לא פרש אבל כבר לא מונע "להיות שם בחוץ יותר". הוא סירב לדוקטור סליפ. הוא מחזיק בשלושה אוסקרים למשחק — בשוויון עם דיי-לואיס, סטריפ וברנן, אחד מאחורי הפבורן — שישה גלובוס הזהב, פרס מפעל חיים של ה-AFI, פרסי מרכז קנדי ופרס מוסקבה על שם סטניסלבסקי. עכביש דייג אוסטרלי נושא את שמו, שהוענק ב-2018 על "תיאור מבריק של אישיויות מגוונות".