אירווינג ברלין: המלחין האמריקאי ללא הכשרה מוזיקלית
הוא לא ידע לקרוא תווים. הוא היה פסנתרן מוגבל שיכול היה לנגן רק בסולם פה-דיאז (F-sharp), והשתמש בפסנתר מותאם אישית מצויד במנוף טרנספוזיציה כדי להגיע לסולמות אחרים. הוא הכתיב את שיריו למזכיר מוזיקלי. במהלך שישים שנה כתב האיש הזה כ-1,500 שירים, עשרים מחזות זמר בברודוויי וחמישה עשר סרטים בהוליווד, הביא עשרים וחמישה שירים למקום הראשון, והפיק את "God Bless America" ו-"White Christmas" – האחרון הוא הסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים, עם יותר מחמישים מיליון עותקים שנמכרו.
צ'רי סטריט (Cherry Street)
הוא נולד בשם ישראל איזידור ביילין ב-11 במאי 1888 בטיומן שבסיביר, האימפריה הרוסית; המשפחה הגיעה מהכפר היהודי טולוצ'ין (Tolochin) ונמלטה מהפוגרומים, הפליגה מאנטוורפן על סיפון האונייה SS Rhynland והגיעה לאליס איילנד ב-14 בספטמבר 1893, כשהיה בן חמש. אביו משה, חזן, מצא עבודה בחנות בשר כשר ונפטר כשברלין היה בן שלוש-עשרה; אמו לנה עבדה מאוחר יותר כמיילדת. הוא היה אחד משמונה ילדים, והמשפחה השתקעה בצ'רי סטריט שבאיסט סייד התחתון של מנהטן. הוא היה נער עיתונים בגיל שמונה, עזב את בית הספר בסביבות גיל שלוש-עשרה, והתפרנס כמלצר מזמר ומקדם שירים בפונדקי באוורי. הוא מעולם לא לקח שיעור פסנתר. הוא חזר לאותם רחובות כל חייו, ואמר: "לכל אדם צריך להיות איסט סייד תחתון בחייו."
אלכסנדרס רגטיים בנד (Alexander's Ragtime Band)
שירו הראשון שפורסם, "Marie from Sunny Italy", הופיע ב-1907 והניב לו שלושים ושלושה סנט. ב-1911 הפך "Alexander's Ragtime Band" להצלחה המוזיקלית של העשור, פופולריזציה של הטרנד לרגטיים וביסס אותו כמלחין מרכזי בגיל עשרים ושלוש. זה גם הביא למחלוקת הראשונה שלו: מבקר בן התקופה כינה את השיר "מטרד ציבורי", והכריז כי "היסטריה היא צורת השיגעון שאהבה חריגה לרגטיים נראית כמייצרת". Watch Your Step ב-1914 העניק לו את הפרטיטורה המלאה הראשונה שלו. ב-1912 נישא לדורותי גץ (Dorothy Goetz), שנפטרה באותו יולי מטיפוס שנדבקה בו בהוואנה; הבלדה הראשונה שלו, "When I Lost You", נולדה מתוך אותו אבל. לאחר שגויס לצבא ב-1917, כתב את Yip Yip Yaphank במחנה אפטון (Camp Upton). ב-1921 הקים יחד עם סם האריס (Sam Harris) את תיאטרון מיוזיק בוקס (Music Box Theatre) בכתובת 239 West 45th Street.
הסטנדרטים
בשנת 1925 נישא ליורשת אלין מאקיי (Ellin Mackay) לאחר חיזור שאביה התנגד לו; "Always" נכתב עבורה, והפך לסטנדרט חתונות. "Blue Skies" ב-1926 חגג את הולדת בתם הראשונה. "Puttin' On the Ritz" הגיע ב-1928 כסטנדרט מיידי, הפזמון שלו מסונקופט בצורה מורכבת. "God Bless America" נכתב עשרים שנה קודם לכן והונח במגירה לפני שהוציא אותו ב-1938; הוא הפך, לאחר מלחמת העולם השנייה, להמנון לאומי שני. "White Christmas" (1942) זכה בפרס האוסקר. "Easter Parade", "There's No Business Like Show Business", "Cheek to Cheek", "Heat Wave" ו-"Supper Time" שייכים לאותה סדרה. Annie Get Your Gun (1946) היה הפסקול המצליח ביותר שלו והלהיט הגדול ביותר שלו בקופות; מחזמר הברודוויי האחרון שלו, Mr. President, הגיע ב-1962, ו-"An Old-Fashioned Wedding", שנכתב עבור העלאה מחודשת ב-1966, היה בין יצירותיו האחרונות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →המשמעת
מנהל ההוצאה לאור שלו שאול בורנשטיין (Saul Bornstein) תיאר שגרה: "זה היה טקס עבור ברלין לכתוב שיר שלם, מילים ולחן, בכל יום". ברלין עצמו לא האמין בהשראה; הוא אמר ששיריו הם תוצאה של עבודה. הוא התחיל אחרי ארוחת הערב וכתב עד ארבע או חמש בבוקר, השתתף בחזרות במהלך היום, והביא חומר חדש בלילה. בתו אמרה שהוא בדרך כלל "הזיע דם" על שירים, מה שהפך את ההתפרצות שהפיקה מספר שירים ל-Annie Get Your Gun בסוף שבוע אחד לחריגה ולא לשיטה. תאוריית המלאכה שלו הייתה פשוטה כצפוי: "המילים הן שהופכות שיר ללהיט, למרות שהלחן... הוא מה שגורם לו להחזיק מעמד". ועל הקהל שלו: "השאיפה שלי היא להגיע ללב של האמריקאי הממוצע... הקהל שלי הוא האנשים האמיתיים".
הפטריוט
ברלין תרם את רווחי This Is the Army, מופע הבמה והסרט משנים 1942–43, לקרן החירום של הצבא, וסייר בבסיסים צבאיים ברחבי העולם במשך שלוש שנים וחצי ללא שכר. המופע הציג את היחידה המשולבת הראשונה בצבא ארצות הברית. הוא נתן גם את התמלוגים מ-"Any Bonds Today?" ו-"I Paid My Income Tax Today", והקצה את כל התמלוגים מ-"God Bless America" לצופי הבנים וצופות הבנות, מה שהניב למעלה מעשרה מיליון דולרים. הוא דחה עצות למקלטי מס: "אני רוצה לשלם מיסים. אני אוהב את המדינה הזו". על השיר עצמו אמר: "עבורי, 'God Bless America' לא היה רק שיר אלא ביטוי לרגשותיי כלפי המדינה שלה אני חייב את מה שיש לי ואת מה שאני". הוא זכה להוקרה ב-1944 מהוועידה הלאומית של נוצרים ויהודים על קידום מטרותיה לחיסול קונפליקטים דתיים וגזעיים, וב-1949 נבחר לאחד משנים-עשר האמריקאים הבולטים ביותר ממוצא יהודי על ידי ה-Young Men's Hebrew Association – אף על פי שהיה יהודי מבחינה אתנית ותרבותית ואגנוסטי מבחינה דתית. אהדתו לזכויות האזרח הפכה אותו למטרה לחקירת FBI מתמשכת תחת ג'יי אדגר הובר. הוא הצביע לשתי המפלגות וכתב את "I Like Ike" עבור אייזנהאואר.
מדוע אירווינג נחשב לגאון
הטענה נשענת על מיומנות, לא על אינטלקט, והמיומנות ראויה לפירוט כי מגבלותיו הטכניות היו קיצוניות. לא מסוגל לקרוא או לרשום תווים ומסוגל לנגן בסולם אחד בלבד, ברלין הלחין לפי שמיעה והכתבה, מה שאמר שכל מלודיה הייתה צריכה לשרוד אך ורק כמשהו שנזכר ומושר. מה שהיה לו היה אינסטינקט כמעט חסין טעויות לצורה שמשפט צריך לקבל כדי להשתקע לצמיתות בזיכרון של מאזין, בשילוב עם כתיבת מילים בשקיפות כזו שהמילים נראות כאילו לא נכתבו כלל. רונלד רייגן כינה זאת "גאונות מוזיקלית" ש"שימחה וריגשה מיליונים". ג'רום קרן (Jerome Kern) הציב את הטיעון בשיאו: "לאירווינג ברלין אין מקום במוזיקה האמריקאית — הוא המוזיקה האמריקאית. רגשית, הוא סופג בכנות את התנודות הנובעות מהאנשים, המנהגים והחיים של זמנו". ג'ורג' גרשווין (George Gershwin) כינה אותו "כותב השירים הגדול ביותר שחי אי פעם" וזקף לזכותו את היותו הראשון ששחרר את השיר האמריקאי ממה שכינה סנטימנטליות בחילה.
הטיעון הנגדי הכנה הוא שמדובר בגאונות של השפעה פופולרית ולא של מורכבות מוזיקלית. ברלין לא כתב סימפוניות, לא פיתח שפה הרמונית, ולפי עדותו שלו לא האמין בהשראה כלל — הוא תיאר את התפוקה שלו כעבודה, המיוצרת לפי לוח זמנים לילי, והביטוי של בתו היה "הזיע דם". שיריו פשוטים במבנה שלהם, שכן פשטות הייתה העניין; המחווה של המלחין דאגלס מור (Douglas Moore) היא שהוא "תפס והנציח בשיריו את מה שאנו אומרים, מה שאנו חושבים עליו, ומה שאנו מאמינים בו", שזו טענה על ייצוג, לא על חדשנות. בית משפט פדרלי לערעורים, שפסק נגדו בתביעת זכויות יוצרים שהפסיד נגד המגזין Mad בין 1961 ל-1964, ציין בחדות כי "אפילו מלחין דגול כתובע אירווינג ברלין" אינו יכול להיות בעלים של משקל שירי. נפח בתוספת אינסטינקט בתוספת משמעת בלתי פוסקת היא הנוסחה הכנה.
מורשת
ברלין מת בשנתו במנהטן ב-22 בספטמבר 1989, בגיל 101, בבית ב-Beekman Place שבו חי מאז 1947; ברודוויי עמעמה את אורות שלטי החוצות שלה. אלין, אשתו מזה שישים ושלוש שנים, נפטרה ביולי 1988. אותות הכבוד שלו כללו את מדליית ההצטיינות מטרומן ב-1945, פרס טוני על Call Me Madam ב-1951, מדליית הזהב של הקונגרס מאייזנהאואר ב-1954, פרס מפעל חיים של גראמי ב-1968, היכל התהילה של כותבי השירים ב-1970 ומדליית החירות הנשיאותית מג'רלד פורד ב-1977. בנותיו תרמו 750,000 פריטים לספריית הקונגרס. לאחר 11 בספטמבר 2001, סנאטורים עמדו על מדרגות הקפיטול ושרו את שירו.