איריס אפפל (Iris Apfel): הכוכבת הגריאטרית שסירבה להתאים את עצמה
בגיל תשעים ושבע, כשחייהם המקצועיים של רוב האנשים נמצאים עשורים מאחור, חתמה איריס אפפל על חוזה הדוגמנות הראשון שלה, עם סוכנות IMG, והחלה להשתתף בקמפיינים עבור ווג איטליה (Vogue Italia), קייט ספייד (Kate Spade) ותאגיד הקוסמטיקה מאק (MAC). היא כינתה את עצמה, ללא אירוניה או התנצלות, "כוכבת גריאטרית". זה היה התיוג המוזר והאמיתי ביותר לקריירה שפרסה כבר שבעה עשורים של טקסטיל, עיצוב פנים ופילוסופיית לבוש שסיכמה בחמש מילים: "יותר זה יותר, ופחות זה משעמם".
אסטוריה, כתיבה שיווקית והתמחות בזמן מלחמה
איריס בארל נולדה בשנת 1921 באסטוריה, קווינס, לתוך בית שבו סגנון היה מורכב ולא נקנה מן המוכן — אמה ניחנה בכישרון להפוך מציאות זולות לתלבושות אופנתיות, וסבה עבד כחייט, חינוך מוקדם באמנות שילוב הדברים השונים שאפפל תבלה את חייה בשכלולו. היא למדה תולדות האמנות ואופנה באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת ויסקונסין, ואז החלה את חייה המקצועיים לא בעיצוב אלא במילים, ככותבת שיווקית עבור נשים לובשות יום (Women's Wear Daily) לפני שעברה לעיצוב פנים. במהלך מלחמת העולם השנייה עבדה כעוזרת למעצבת הפנים אלינור ג'ונסון, התמחות שחידדה את האינסטינקט שלה לשילוב חפצים ישנים עם חדשים ולמציאת פריטים שמעצבים אחרים החמיצו.
אולד וורלד וויברס והבית הלבן
בשנת 1948 נישאה לקרל אפפל, ובשנת 1950 ייסדו השניים את אולד וורלד וויברס (Old World Weavers), חברת טקסטיל שהתמחתה בשחזור ושיקום בדים עתיקים עבור פנים מבנים היסטוריים. העסק הפך למשפיע באמת בעיצוב האמריקאי: אולד וורלד וויברס לקחה על עצמה פרויקטים של שיקום ושחזור עבור הבית הלבן לאורך תשעה ממשלים נשיאותיים, מהארי טרומן ועד ביל קלינטון, עבודה שדרשה הן דיוק מלומד לגבי טקסטילים היסטוריים והן את מלאכת הייצור המעשית של שחזורים משכנעים בהיקף גדול. זו הייתה עבודת עיצוב מוסדית רצינית, שהייתה ברובה בלתי נראית לציבור, והתנהלה במשך עשורים במקביל לסגנון האישי והנראה לעין שאפפל בנתה לעצמה בו-זמנית — אסתטיקה המבוססת על משקפיים גדולים מדי, ערימות של צמידים, ושילוב חסר פשרות של אופנה עילית עם מציאות משוקי פשפשים ותכשיטי תלבושות.
Twenty questions, eight minutes on the clock, and a percentile measured against everyone who has taken it. No sign-up.
Take the IQ test →ציפור נדירה (Rara Avis)
האוסף האישי ההוא הפך לנושא מוזיאלי בפני עצמו בשנת 2005, כאשר מכון התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן לאמנות העלה את "ציפור נדירה: מבחר מאוסף איריס בארל אפפל" (Rara Avis: Selections from the Iris Barrel Apfel Collection), תערוכה שהמוזיאון עצמו תיאר ככזו שמסמנת שלב חדש באופן שבו הוא אסף והציג אביזרים — כובעים, נעליים, תכשיטי תלבושות — קטגוריות שהמט לא התייחס אליהן בעבר כאל חפצי אספנות בזכות עצמם. התערוכה שילבה פריטים בודדים, סיכות, חגורות ועגילים עם סטים מלאים כפי שאפפל באמת לבשה אותם, והדגימה במכוון את המהלך המזוהה עמה: הצבת צמיד מעצבים לצד עגילים עתיקים ותכשיטי פלסטיק מודרניים. כל החפצים היו מתנות מובטחות למוזיאון, מה שקיבע את המלתחה האישית של אפפל כחלק מאוסף קבוע מוסדי — גורל יוצא דופן לארון הבגדים של אישה אחת.
מערכה שנייה אחרי גיל שמונים
במקום לסגת לאחר תערוכת המט, הפרופיל הציבורי של אפפל גדל. בגיל תשעים היא לימדה קורס על עסקי האופנה באוניברסיטת טקסס באוסטין, והעבירה את שיקול דעתה העיצובי שנצבר ישירות לסטודנטים במקום להותירו לראיונות ורטרוספקטיבות. בגיל תשעים וארבע היא הפכה לנושא של איריס (Iris), סרט תיעודי מאת הבמאי המהולל אלברט מייסלס, שהציג את סגנונה האידיוסינקרטי והערותיה הבוטות לקהל רחב בהרבה מעולמות האופנה והעיצוב שהכירו אותה במשך עשורים. בגיל תשעים ושבע, במהלך שזכה לכותרות בינלאומיות, היא חתמה בסוכנות הדוגמנות IMG והחלה לעבוד עם ווג איטליה, קייט ספייד ומאק, ובכך הפכה ככל הנראה לדוגמנית הפעילה המבוגרת ביותר בתעשייה. בשנת 2018 פרסמה אוטוביוגרפיה, איריס אפפל: אייקון מקרי (Iris Apfel: Accidental Icon), ומאטל הוציאה מאוחר יותר בובת ברבי בדמותה, מה שהפך אותה לאדם המבוגר ביותר שזכה לכבוד כזה.
פילוסופיה אישית
אפפל הייתה עקבית, לאורך עשורים של ראיונות, בכך שסגנונה הוא עניין של אינסטינקט וביטחון ולא של היצמדות לטרנדים. "כשאת לא מתלבשת כמו כולם, את לא צריכה לחשוב כמו כולם", אמרה, כשהיא ממסגרת את בחירות המלתחה שלה כהרחבה של עצמאות אינטלקטואלית ולא רק כקישוט. היא הבחינה בין המלתחה האישית שלה להרגל האיסוף הרחב יותר שלה — היא אמרה שהיא לא "אוספת" את הבגדים שהיא באמת לבשה, אך אכן אספה אמנות של ילידים אמריקאים ותלבושות משושלת צ'ינג בין קטגוריות אחרות, כשהיא מתייחסת לאופנה ולאספנות כעיסוקים קשורים אך נפרדים.
מדוע איריס מכונה גאונה
הטיעון לגאונותה של אפפל נשען על סוג מסוים ומתועד היטב של אינטליגנציה חזותית: יכולת לשלב חפצים שונים בתכלית — צמיד מעצבים, תכשיט משוק פשפשים, משקפיים גדולים, טקסטיל היסטורי — לקומפוזיציות שמוזיאונים, מגזינים ומוסדות עיצוב כולם שפטו כקוהרנטיות ומקוריות ולא כאוטיות, יכולת שנמשכה ואף התעצמה במשך יותר משבעים שנות עבודה. זו גאונות של עין ואינסטינקט ולא של תיאוריה או המצאה, הקרובה יותר לכישרון של אוצר או מעצב צבעים מאשר של מדען, והיא מאוששת על ידי מוסד שמרני כמו המטרופוליטן שבחר לבנות תערוכת אביזרים ראשונה מסוגה סביב המלתחה האישית שלה בלבד. הסיבוך הכן הוא שזהו ביסודו של דבר עניין של טעם, העמיד בפני סוג האימות האובייקטיבי שצורות אחרות של גאונות יכולות לטעון לו — אף ניסוי או פטנט לא מוכיחים גאונות לסגנון כפי שהוכחה או המצאה מוכיחות, והמוניטין שלה נשען במידה רבה על תיקוף מוסדי (המט, IMG, מאטל) ולא על הישג יחיד שניתן לבדיקה עצמאית. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא המלאכה הבסיסית שתמכה באישיותה: עשורים של עבודת שחזור טקסטיל רצינית ותובענית טכנית עבור הבית הלבן, שבוצעה עם הרבה פחות פרסום מהמשקפיים והצמידים שהפכו אותה בסופו של דבר למפורסמת.
מורשת
אפפל נפטרה בפאלם ביץ', פלורידה, ב-1 במרץ 2024, בגיל 102, לאחר שבילתה את העשור המקצועי האחרון שלה בהוכחה, בעוצמה רבה יותר מכל אדם אחר באופנה, כי עין ייחודית אינה פגה בתוקף לפי לוח זמנים קונבנציונלי — מורשת שנמצאת כעת לצמיתות באוסף המט ובזיכרון של תעשייה שבילתה את העשור העשירי לחייה בגלוי עליה.